בוידאו: ראיון הפרישה האופטימי של שארפ מכדורסל לפני שנתיים
דרק שארפ עוזב את ישראל בלב שלם, ונפרד ממכבי תל אביב ללא כעס. בשנתיים האחרונות הרוויח כעוזר מאמן (שני!) במועדון 360,000 דולר נטו בסה"כ; 250,000 דולר בעונת 2011/12 - שהיוו מבחינת ראשי מכבי מעין פיצוי, סוג של שבתון כפול בשכר, לאחר שנתבקש על ידי המאמן דיוויד בלאט לפרוש כדי לפנות מקום בסגל לשחקן צעיר יותר - ו-110,000 דולר בעונה החולפת.
110,000 דולר לעונה הוא סכום שמכבי תל אביב מעולם לא שילמה לעוזר מאמן שני. לא כל שכן רבע מיליון דולר נטו. בעשור הקודם החזיקו בתפקיד העוזר השני אנשי מקצוע מצוינים - דן שמיר, אלעד חסין ואחרים החלו דרכם במכבי כעוזרים של עוזר המאמן - והרוויחו בתחילת דרכם פחות מ-10,000 שקל בחודש. שארפ עשה סכום כפול, ובדולרים, כך שמבחינה כלכלית בוודאי שלא יכול היה להתלונן על קיפוח.
מדוע עזב? כי החליט לעזוב, לדברי מקורביו. והם נעלבים כששואלים אותם אם מכבי הראתה לשארפ את הדרך החוצה.
"החזרה לארה"ב זה משהו שהיה הרבה זמן באוויר מבחינתו של דרק", מספר סוכנו הוותיק, יורם יחיאלי, שמלווה את שארפ מרגע שהגיע לישראל בראשית שנות ה-90'. "אף אחד לא גירש אותו, אף אחד לא הראה לו את הדלת. דרק היה נאמן לאגודה במשך כמעט 20 שנה, ואם הוא היה רוצה, הוא היה נשאר בתפקיד העוזר השני גם בעונה הבאה".
יחיאלי אומר שהסיפור האמיתי הרבה פחות קונספירטיבי מכפי שניתן היה לדמיין. שארפ עזב "כי הוא כבר בן 42, וצריך היה להחליט לאן הקריירה וחיי המשפחה שלו הולכים"; ואחרי שחכך בדעתו, במשך תקופה ארוכה, בחר לחזור הביתה, לארה"ב.
הדילמה שהתחבט בה שארפ הייתה, בחלקה, פרקטית-כלכלית: שלושת ילדיו לומדים בישראל בבית ספר בין-לאומי, והחינוך שלהם עולה בערך 50,000 דולר בשנה; החינוך בארה"ב הרבה יותר זול, וכאזרח אמריקאי החיים בארה"ב בכלל משתלמים יותר עבורו מבחינה כלכלית.
בחלקה הייתה הדילמה של שארפ מקצועית-אישית. הוא ניסה לדמיין היכן הוא רואה את עצמו בעוד חמש שנים. הפוזיציה היחידה שנראתה בעיניו גם כמעניינת מבחינה מקצועית וגם כמתגמלת מבחינה כספית היא עמדת המאמן הראשי במכבי (מאמנים אחרים בליגת העל מרוויחים הרבה פחות מכפי שהשתכר כעוזר שני במכבי).
ועל זה, ידע, אי-אפשר לבנות, וממש לא כדאי לבזבז חמש שנים של ציפייה.
והוא התגעגע למשפחה בארה"ב, ומקץ שני עשורים של גלות רצה לחזור הביתה. ככלות הכל, הוא אמריקאי, ואשתו אמריקאית, וילדיו, הגם שנולדו בישראל, הם אמריקאים. שארפ הרגיש שזהו הרגע המתאים להתחיל בבניית חייו מחדש.
מה יעשה בארה"ב?
"משהו שקשור בכדורסל", אומר יחיאלי.
סוכנות שחקנים? "דווקא זה לא נראה לי. אולי עוזר מאמן בתיכון או במכללה. יש לדרק אפשרויות. אל תשכח, זה אדם שגמר תואר בסוציולוגיה, הוא לא חסר השכלה".
***
באפריל 2004, כמה שבועות לאחר "נס ז'לגיריס", התראיין שמעון מזרחי למגזין יום העצמאות של "ידיעות האחרונות". המראיינת מירב מיכאלי שאלה אותו היכן הוא ממקם, במדרג הרגעים הגדולים בחייו, את הזריקה ההיא של שארפ.
"ביחד עם הזכייה בגביע אירופה הראשון בבלגרד והניצחון על צסק"א בוירטון", השיב מזרחי.
הבוקר שאלתי את מזרחי היכן ממקם את שארפ השחקן ברשימת הגדולים בכל הזמנים.
"אחד הגדולים בתולדות המועדון", אמר. "טופ-5, טופ-7. הוא דוגמא ומופת לווינריות, להתמדה, להקניית ערכים ספורטיביים למועדון, הן כשחקן והן כעוזר מאמן. הפרידה ממנו לא קלה, לא לנו ולא לו, אבל יש עובדות בחיים. כשמטפלים בילדים שצריכים לקבל את החינוך שלהם וכל מה שכרוך בזה, זה מה שקורה".
***
העזיבה של שארפ - צפויה ככל שהייתה - מהווה רק נדבך נוסף בהידרדרות התדמיתית של מכבי בשנים האחרונות בכלל ובקיץ האחרון בפרט. ההידרדרות הזו קשורה בעיקר ליחסיה של מכבי עם השחקנים המקומיים: פארסת יוגב אוחיון בקיץ שעבר; התרגיל המכוער שנעשה לליאור אליהו בקיץ הנוכחי; ופרשיית גיא פניני בעונה שעברה (הגם שלא הייתה קשורה ישירות להנהלת מכבי).
המקרים הללו הם רק סימפטום למחלה ותיקה של מכבי: היא תמיד נתנה לישראלים שלה להרגיש שהיא לוקחת אותם כדבר מובן מאליו. מיקי ברקוביץ' ודורון ג'מצ'י הגדולים עזבו לאחר סכסוך קשה; נדב הנפלד נטש לאחר שקטל את יחס ההנהלה כלפיו במסיבת עיתונאים בלתי-נשכחת; וגם ישראלים בכירים מהדור האחרון, בהם טל בורשטיין ויניב גרין, העבירו ביקורות קטלניות על התנהלות המועדון איתם, הן ברמה האישית והן ברמה המקצועית.
גם בסיפור גור שלף, הגם שפרש ממשחק לפני שנים, ניתן לראות כחלק מהנראטיב הכללי. הוא היה שחקן, הוא ישראלי, וכולם זוכרים איך בחרה מכבי להיפרד ממנו. ומקרה גל מקל קשור אף הוא; הוא לא קיבל הזדמנות, ועזב. אבל הוכיח של-NBA אפשר להגיע לא רק ממכבי תל אביב. וזו מכה תדמיתית נוספת, שיכולה להיות בעל השפעה פסיכולוגית עמוקה על שחקנים ישראלים מהדור החדש.
המקרה של שארפ שונה מכולם, אומנם; מכבי התייחסה אליו בכבוד והעניקה לו, באופן יחסי לתפקידו, תנאים כלכליים מצוינים. אבל אם נבחן את תרומתו של שארפ למכבי לאורך השנים ברמת המאקרו, ובתוספת להלך הרוח הכללי של מערכת היחסים המתערערת של מכבי ואוהדיה - את הקולות אפשר לשמוע היטב בהיכל, אבל גם ברשתות החברתיות, במיילים, בפורומים, בטוקבקים - ההנהלה הייתה יכולה להחזיר לה כמה נקודות אילו הייתה יוצאת מגדרה כדי להשאיר את שארפ בארץ.
שהרי ככלות הכל, את השורה התחתונה - הפרידה מסמל שכזה לאחר 17 שנה - אי-אפשר לנתק מרצף האירועים האחרון, והיא מצטרפת אליהם כדי ליצור מאסה קריטית של כעס ומיאוס כלפי ההתנהלות של מכבי בשנים האחרונות.
שאלתי את מזרחי על ההתפשטות של מכבי מסמליה, אפרופו פרשות שארפ ואליהו והחתימה של יותם הלפרין בירושלים. מזרחי מבין דבר או שניים בסמלים. תשובתו הייתה מעומעמת.
"יש במועדון אנשים עם מחויבות, וגם גדלים שחקנים צעירים עם מחויבות למועדון", הוא אמר, "ואני מאמין שהגחלת תישמר".
הקשיתי בעניין אליהו והלפרין. נכון להיום, גיא פניני הוא השחקן דובר העברית היחיד בסגל.
"מכבי תמיד ראתה בישראלים אבן יסוד לקבוצה, אבל גם תמיד ידעה לשמור על איזון מבחינה כלכלית", השיב. "יש נושא של עלות מול תועלת. אם יותם הלך בסופו של דבר לירושלים, נותר רק לאחל לו הצלחה".
- ואליהו? הוא פגוע. הוא ומקורביו אומרים שסעיף היציאה שנכלל בחוזה שלו, ובו עשיתם הקיץ שימוש, לא נועד לצורכי ניהול מו"מ מחודש, אלא למקרה שבו מתקבלת החלטה מקצועית להיפרד.
"ליאור חזר ארצה ביוזמתו, מרצונו. ליאור לא קופח בשכרו. בוא רק נאמר שליאור לא יכול להתלונן בשום דבר על הגמול שהוא קיבל בשנים שהיה במועדון".
יורם יחיאלי, בן 78, הוא זקן סוכני הספורט בארץ. הוא מתעסק היום בעיקר בטיפול בחבר'ה צעירים. לפרויקט הנוכחי שלו קוראים עוז בלייזר, פורוורד בן 20 בגובה 2.00, שבעונה אשתקד כיכב במדי עפולה בליגה השנייה והקיץ הצטרף לבני הרצליה.
בכל פעם שיחיאלי מדבר עם שחקנים צעירים הוא מספר את סיפור השיחה המכוננת שלו עם דרק שארפ, באמצע שנות ה-90'. שארפ היה בחור בן 24, שבדיוק הגיע למכבי תל אביב מקבוצה ננסית בשם מגדל העמק. יחיאלי ניסה להכין את הקליינט שלו מבחינה נפשית. הוא הזמין אותו לארוחת צהריים.
"ראיתי שדרק מסנוור מההילה, מעמדת הכוכב", מספר יחיאלי. "הייתי צריך לדבר איתו על הפיתויים שתל אביב יכולה להציע לבחור צעיר".
יחיאלי שאל את שארפ עד איזה גיל הוא רואה את עצמו משחק כדורסל. 30-31, ענה שארפ.
"למה לא יותר?", שאל יחיאלי.
"איך אפשר יותר?", תהה שארפ.
"אם תצא בערבים, תשתה אלכוהול ולא תישן מספיק, גם לא תגיע כמקצוען לגיל 31", אמר יחיאלי. "אבל אם תאכל נכון נכון, ותתאמן כאילו כל אימון זה משחק, ותיקח כל זריקה באימון כאילו לקחת אותה במשחק בגביע אירופה, ותישן בכל לילה שמונה שעות, ולא תאכל ממתקים, ותמעיט באלכוהול, אתה תשחק הרבה יותר שנים".
השיחה הזו, מספרים, שינתה את החיים של שארפ. במשך שנותיו במכבי נחשב למקצוען האולטימטיבי מבחינת היחס שנתן לגופו: הפסיק כמעט לאכול בשר, למעט חזה עוף; אכל בעיקר ירקות, פירות ודגים. עבד בחדר הכושר לא על מאסה, אלא על חיזוק שיווי המשקל. כמעט ולא יצא. אלכוהול שתה לעתים רחוקות. הקפיד על שינה בלילה ומנוחה בצהריים. התאמן כאילו כל אימון הוא האימון האחרון שלו.
שארפ פרש ממשחק בגיל 40. הוא היה השחקן המבוגר אי-פעם שלבש את מדיה של מכבי תל אביב. הוא שיחק בקבוצה 15 עונות, שלישי רק למיקי ברקוביץ' ולמוטי ארואסטי. בתוספת לשנתיים בהן שימש כעוזר, שירת את מכבי תל אביב יותר מכל איש מקצוע אחר לפניו.
שאלתי את שמעון מזרחי מהרי המורשת שמשאיר שארפ. מה הוא מסמל בעיניו. מזרחי, אדם שבורר את מילותיו בקפידה, השתמש במילה "נאמנות". גם את הסוכן יחיאלי שאלתי שאלה דומה. הוא בחר במילה "צניעות".
הצניעות עזבה את מכבי תל אביב מזמן. עם עזיבתו של דרק שארפ דומה שניטלה ממכבי תל אביב אף הנאמנות.
ohad@walla.net.il
