מחלת השכחה הקולקטיבית: על שערוריית הסמים החדשה באתלטיקה

הנטייה הטבעית שלנו היא לחשוב שהנה, הגיעה לה רעידת האדמה שתמוטט סופית את ענף האתלטיקה הקלה, אבל בואו נעצור לרגע ונחשוב. מלכת הספורט שרדה את מריון ג'ונס וטים מונטגומרי, האופניים שרדו את אלברטו קונטאדור ואפילו את לאנס ארמסטרונג, בשחיה דווקא היה רגוע יחסית בשנים האחרונות, אבל אם תשאלו שחייני צמרת על מייקל פלפס – אף אחד לא יעז לקבוע בודאות שהוא נקי. שום דבר לא מתמוטט, מכיוון שהכול התמוטט כבר מזמן. כל מי שעוקב אחרי ענפי הספורט האלה חי כבר שנים בתחושה שהרמאים תמיד יקדימו את הישרים מבחינה טכנולוגית. נכון שבדרך יהיו כמה קורבנות, אבל בסופו של דבר התחושה של רבים מהספורטאים הישרים היא שכמעט כולם עושים את זה, כמעט בכל ענף וכמעט בכל מקום. התחושה הזאת גם גורמת לרבים מהם לפרוש מהספורט, ולחלקם פשוט לעבור את הכביש, אל הצד הרע והכל כך מפתה.

כל זה מחזיר אותי כמה שנים אחורה, לאחד מימי כיפור בהם כתבנו את פרויקט הסליחות בוואלה! ספורט. אני ביקשתי אז להתנצל בפני בן ג'ונסון, כי עדיין, אם מסתכלים לאחור, מדובר בספורטאי שהכי אהבנו לשנוא, אולי עד ליום שבו לאנס ארמסטרונג התוודה. התפיסה שלו על שימוש בסטרואידים במשחקי סיאול 1988 הפכה אותו אז לסוג של מפלצת ומדהים לגלות 25 שנים אחרי שזו רק הייתה ההתחלה של גל רציני, גל שיש הטוענים ששטף כמעט את כל צמרת האתלטיקה העולמית. יש גם כאלה שאומרים שהוא לא פסח על אתלטים ישראלים פה ושם לאורך השנים, כך שאף אחד לא יכול להצטדק בשום מקום בעולם, ואולי לפעמים טוב שהכסף הגדול לא מגיע לאתלטיקה במדינה כמו שלנו.

טייסון גיי ואסאפה פאוול נתפסו על שימוש בחומרים אסורים

ביוני, גם ורוניקה קמפבל בראון נתפסה על שימוש בסמים

עושים את זה כל הזמן ובכל מקום וכולנו יודעים ומעלימים עין, כי התרגלנו לזה. איש אתלטיקה ישראלי סיפר לי פעם על שהייתו ברוסיה. כשהסתיימה התחרות בה נכח, כך סיפר, הוא ישב במסעדה עם כמה קולגות מקומיים וכמיטב המסורת התרוקן לו שם בקבוק וודקה. הוא סיפר לי על מאמן רוסי, שתוך כדי טשטוש התחיל לגלול בפניו שיטה שלמה של שימוש בחומרים אסורים בקרב אתלטים מאוד בכירים. כעיתונאי סקרן אני אמור להתלהב מסיפור כזה ואולי אפילו לנסות לעשות משהו בנידון, אבל כעיתונאי ריאלי אני מהנהן ואומר לו: "טוב, ברור, זה לא מפתיע אותי". זו המציאות העגומה של היום.

דוגמה נוספת: במהלך שידור אתלטיקה בערוץ הספורט לפני מספר שנים נראית על המרקע אתלטית עם גשר בשיניים. הפרשן והפיזיולוג מולי אפשטיין מספר שלנשים שנוטלות סטרואידים מתעוותת הלסת ובמקרים רבים הן צריכות גשר. ובין רגע מסתיימת הקפיצה של האתלטית והשידור עובר לנושא הבא, כאילו שציינו כאן תופעה מוכרת וברורה באתלטיקה שאפשר לחיות איתה – כי זה בדיוק מה שזה.

עם המציאות הזאת אנחנו חיים כבר שנים רבות וזו דווקא הסיבה שהיום שבו נודע על תפיסתם של כל כך הרבה "קליברים" אמור לעודד אותנו. הוא אמור לגרום לנו לחשוב שאולי משהו כן משתנה לטובה. חשבנו כך פעם, ביום שבו מריון ג'ונס שברה את הלב לאומה אמריקאית שלמה, וגם לשאר העולם. אחרי מספר שבועות התאוששנו מזה, עד שנכנסנו שוב לאותו מעגל ארור של ספורטאים שנתפסים, חלקם אהובים עלינו יותר וחלקם פחות.

מה שאירוני הוא שטייסון גיי, החשוד המרכזי בפרשה האחרונה, הוא זה שסימל בעיני מיליונים את הטוהר שבספורט וזה קרה מכמה סיבות שונות: 1. הוא היה יריבו של יוסאין בולט, שחלק מהאנשים קוראים לו "לא אנושי" וחלק אחר מכנים אותו "מסומם". 2. מבין השניים הוא הטיפוס השקט יותר, המתורבת יותר, השקול יותר. כבר שנים שהוא גורם לנו להאמין לסיפור הזה. 3. הוא היה חלק מתכנית שנקראה "פרויקט להאמין", במסגרתה הוא עבר ביוזמתו בדיקת סמים שבועית. עכשיו מתגלה בעצם שהפרויקט הזה היה קיים לתקופה מסוימת, ולא יותר מזה. דווקא עכשיו, אחרי תקופה קשה של פציעה, כנראה שגיי היה צריך חומרים משפרי ביצועים כדי להשיג את התוצאות המפתיעות משהו של העונה הנוכחית וכנראה שזה מה שקרה.

מה שכל כך מגעיל בסיפור של גיי הוא הצביעות האמריקאית, שפשוט מגיעה לשיאים חדשים. בשנות השמונים קארל לואיס לא הפסיק ללכלך על בן ג'ונסון. אני באופן אישי הזדהיתי איתו שנים רבות, עד שיום אחד ראיינתי את האתלט האמריקאי האגדי אדווין מוזס, שאלתי אותו לגבי קארל לואיס והוא עיקם את פרצופו ואמר: "הוא מדבר על סמים?" ואז הייתה זו מריון ג'ונס, שתמיד הכחישה ובן זוגה טים מונטגומרי, שדבק בתדמית הילד הטוב של השכנים. וג'סטין גאטלין, לעזעזל – לא הרבה שמו לב לזה, אבל יומיים לפני תפיסתו ב-2006 הוא התראיין לסופר אמריקאי ואמר לו שהוא פשוט לא מבין את הרמאים האלה שמשתמשים בחומרים אסורים.

אחר כך הגיעו שנים של "יובש" באתלטיקה האמריקאית, אבל היה גם את לאנס ארמסטרונג, שהצליח לשכנע מיליוני אמריקאים שהצרפתים הם עם נוראי, לא רק בגלל מה שחשבו עליהם עד אז, אלא שבגלל שהם מעזים לדבר על ארמסטרונג ובסוף, גם הספורטאי הנערץ ביותר בארצות הברית התגלה כמסומם גדול. והנה, מספר חודשים לאחר מכן, אנחנו רואים את טייסון גיי, האיש שתמיד נהג להשוויץ על הפרויקט הטפשי הזה שנקרא "להאמין", ונתפס בשקר הגדול. תקראו לזה אפילו "השקר האמריקאי הקלאסי", סטייל "I DID NOT HAVE SEX WITH THAT WOMAN". בסופו של יום, האמריקאים עוד מתפלאים למה לא מצביעים עבורם כשזה מגיע לאירוח המשחקים האולימפיים.

אז מה יקרה עכשיו? לא יותר מדי, אל דאגה. אולי חובבי האתלטיקה יסבלו מרמה נמוכה יותר באליפות העולם במוסקבה, כי ההיסטוריה הלא רחוקה לימדה אותנו שאחרי גל של תפיסות, אנחנו בדרך כלל רואים תוצאות קצת פחות איכותיות ברמה הבינלאומית ובנוסף שומעים פתאום על פציעות של אתלטים כאלה ואחרים שמעדיפים שלא להופיע. יתכן שקיץ 2013 ייזכר כקיץ של זעזוע. מצד שני, את ההוכחה המנצחת לכך שהסמים לא ממוטטים שום ספורט אנחנו מקבלים ממש בימים אלו בטור דה פראנס. זה הרי המירוץ הראשון של מפעל האופניים היוקרתי בעולם מאז שלאנס ארמסטרונג התוודה. הייתם מצפים לראות ירידה בנתוני הרייטינג, אבל מה שקורה שם הפוך לגמרי.

כפי שאף אחד לא יוותר על מרוץ האופניים הטוב בעולם, אף אחד לא יוותר על האתלטיקה. אנחנו נשכנע את עצמנו מהר מאוד להפוך את טייסון גיי להיסטוריה ונמשיך ליהנות מהגיבורים הנוכחיים והחדשים, שתמיד יהיו אצלנו "גיבורים בספק", כי מהתדמית הזאת כבר אף אחד לא יוכל להשתחרר לעולם.