עמכם הסליחה – 2

במדינת הצ'אפחות והדאחקות והכושים והמוקות, פיני גרשון הוא המלך. בעולם הכדורסל הציני והפרובינציאלי והקטנוני והנחשל שלנו, סופם של שתלים זרים מסוגו של דיוויד בלאט להידחות. במדינה חסרת תרבות ספורט, ריצ'ארד נילסן ונוון ספאחיה מאבדים את החשק לאמן, ומוחות הכדורסל בורחים עד פולין ואוסטריה וצ'כיה במקרה הטוב, או עד הרי אוראל וסנט פטרסבורג במקרה הרע. רק כאן יכול איש המכס איתן רוב להפוך לאוטוריטה מקצועית. רק בישראל יכול אדם כמו ירמי אולמרט לנהל את איגוד הכדורסל.

עם מעט יותר סבלנות ואורך רוח, יכול היה בלאט להפוך לסמלו המסחרי של הכדורסל הישראלי. אבל איש המקצוע המבריק ביותר שדרך כאן, שעשה נפלאות בגליל ושבנה במו ידיו את מכבי תל אביב הגדולה, לא הפסיק לספוג השפלות: מכבי הביכה אותו, האיגוד לעג לו, התקשורת מחצה אותו, הקהל בז לו. צחקו על השפה שלו, על המבטא, על ההתנהלות, על סגנון המשחק. לא סתם אמר בלאט השבוע: נוח לי בחו"ל. שם יש תרבות, יושר, כבוד. אז הוא העדיף לנוע במשך שלוש שנים מייגעות על הקו שבין ארה"ב, רוסיה, איטליה וישראל, מאשר לעבוד יום-יום עם אנשים שבטוחים שכדור הספולדינג זורח להם מהתחת.

בלאט הוא לא אחד משלנו. לזכותו ייאמר שמעולם לא היה. כשקירילנקו ומוניה והולדן וסברשנקו וחריאפה הניפו אותו באוויר בערב יום ראשון, ייתכן שבלאט נזכר בנו, ואז וודאי צחק צחוק גדול. שכן בלאט מעולם לא היה זקוק לנו; אנחנו היינו זקוקים לו. וגם במקרה המצער הזה, כמו תמיד, הדברים מחלחלים אצלנו לאט מדי ומאוחר מדי. לא נותר לנו אלא להתנצל, דייויד. זה לא אתה, זה אנחנו.

אלי דריקס הוא אדם שעבר מהפך אדיר בתחילת שנות ה-90. מהבליין חסר הגבולות של שנות ה-80 הפך החלוץ התמיר לאחד מעמודי התווך בשושלת האליפויות של מכבי תל אביב. מ"שק תפוחי האדמה", כינוי אותו הצמיד לו דוביד שוויצר, הוא היה לאימת ההגנות ולאחד מחלוצי ההגנה המסוכנים ב-30 השנים האחרונות.

ואז הסתיימה קריירת המשחק, ודריקס חזר לצד השני של הגבעה. לא, האדם הבוגר שבו לא שב להיות אותו נער מועדונים, הוא פשוט קיבל משרה ניהולית במועדון שאהב ונכשל בגדול. בכל פעם שאוהדי מכבי תל אביב היו רואים את התואר "מנכ"ל הקבוצה", הם היו חושבים על הנפילה הבאה שתגיע, על עוד רכישה כושלת, על בלגאן ארגוני חסר פרופורציות.

היום דריקס נושא בתפקיד ונמצא מאחורי הקלעים של קבוצת הכדורסל של המועדון. לפחות מבחינה תקשורתית אין איש בא ואין יוצא מדלתו, הרחק מעין הסערה. בקבוצת הכדורגל, לעומת זאת, נדמה שמעולם לא הייתה אנדרלמוסיה גדולה מזו. הרציקוביץ' ממשיך להסתבך עם כל מיני טיפוסים, מאמן הולך ומאמן בא, הסגל דומה לכלום, האוהדים הולכים שבי אחרי נמני והקבוצה ממשיכה למחוק את תדמית המועדון הכי מפואר בארץ. לא בטוח שדריקס הוא מנהל גדול, יכול להיות שהוא אכן אותו מנכ"ל בינוני מינוס שראינו והכרנו, אבל ייתכן גם שהוא איש מוכשר שמסוגל ליותר. במבט לאחור, דריקס נהנה מספק גדול מאוד ומגיעה לו הזדמנות שניה. בבלגאן שיש בשנים האחרונות בישות המוזרה הזו שנקראת מכבי תל אביב, אי אפשר באמת לקבל קנה מידה לגבי היכולת שלך להצליח, גם אם קוראים לך ביל גייטס, ועל אחת כמה אם שמך הוא אלי דריקס.

הפסטיבל התקשורתי סביב בן ג'ונסון בקיץ 1988 בסיאול יצר לו תדמית של פושע מסוכן. כשהוא סולק מקוריאה, זה הזכיר יותר את לכידתו של האנס בני סלע. כולם היו המומים, במיוחד אנחנו הילדים, שלא האמנו איך האליל שלנו ביצע "פשע" כל כך נורא. כל העניין של החומרים האסורים בספורט היה די חדש לנו, למרות שבן ג'ונסון לא המציא את זה. כילדים, בכלל חשבנו שמדובר בסוג של נרקומן, בעיקר בגלל שטיפות מוח שקיבלנו, וזה התחיל להפחיד.

בן ג'ונסון, שהיה אחראי לאחת מפרשות החומרים האסורים שנכנסו לדפי ההיסטוריה, שבר להרבה אנשים את הלב. האנשים האלה האמינו שהוא הדבר המהיר בעולם, אלא ש-24 שעות בלבד אחרי התואר שלו בריצת ה-100, עם שיא עולם של 9:79 שנ', הוא הפך לרמאי הגדול מכולם.

אפשר להתאכזב מבן ג'ונסון, אבל לכעוס? כמעט 20 שנים ו-5 אולימפיאדות אחרי, והחומרים האסורים לא הלכו לשום מקום, הם רק השתכללו והתרבו. מה שהשתנה היה היחס שלנו לאותם "פושעים". אין אחד שלא נבהל מבן ג'ונסון באותו קיץ, מישהו נבהל מה"מסוממים" של היום? ומה עם אלה שהשתמשו ולא נתפסו? הרי ברור לכולנו שמדובר באחוז מכובד מאוד של ספורטאים, אולי גם יריבו המושבע של ג'ונסון, קרל לואיס, לא היה כזה נקי?

אז אנחנו סולחים לך, בן ג'ונסון. אתה בסך הכל אחד מאלפי ספורטאים שהחליטו להשתמש בכל האמצעים כדי להגשים את חלומך. אנחנו סולחים לך כי בשנות האלפיים, אנחנו אפילו לא כועסים על ספורטאים כמו ג'סטין גאטלין, טים מונטגומרי, פלויד לאנדיס ובארי בונדס.

הגיע הזמן של אוהדי הפועל תל אביב לסלוח למשה סיני. סלחו לו על כך שהשבית את הקבוצה במו ידיו בסוף שנות ה-80 והביא לירידתה ההיסטורית לליגה השנייה. סלחו לו גם על כך שנטש את הספינה ההסתדרותית השוקעת עונה לאחר מכן. סלחו על כך שחזר אחרי אליפות בבני יהודה, רק כדי לקבל משכורות ענק בתור מנג'ר- שחקן ומאמן. סלחו על שתי רביעיות בדרבי, על לילות ללא שינה, על ההקנטות. סלחו גם על קראסימיר קואב, נלסון מנסה, לאונרדו ודנוץ מויססקו, ועוד נדגיש את רונן גבאי, יוסי לוי ויוסי בלאס. סלחו על האחיזה בקרנות המזבח במשך שבע שנים, על השלכת כוכבים פוטנציאליים כמו יוסי אבוקסיס, דדי בן דיין ופליקס חלפון. מחקו את העובדה שסגר את היציע החשוב בבלומפילד דאז, שער 7, ועל הכנופיה המשפחתית שרדפה אחריכם עם קסדות אופנוע שלופות. סלחו על שנאלצתם להעביר את בגרותכם במחשבות סהרוריות על המגרשים בטמרה, יבנה וכפר כנא.

הגיע הזמן שתזכרו את הדברים הטובים שעברו על הפועל תל אביב בתקופת כהונתו של מספר שבע האגדי. זכרו לו את ההגעה לגמר הגביע ב-94', שכחו מזה שהאדומים לא עברו את חצי המגרש באותו דרבי. זכרו לו את ההגעה ההיסטורית לגביע אופ"א, את המפגש עם זימברו קישינב הגדולה הרי לא תשכחו לעולם. זכרו לו את העובדה שניסה לערוך סולחה, שתסלול את דרכו חזרה לאימון הפועל תל אביב, הדחיקו את העובדה שדרש מכל משתתף באותה פגישה את שמו ואת מספר תעודת הזהות שלו. קדימה, סלחו לו, שיחזור שוב למערכת האדומה, יזכיר לכולם למה הוא כבר לא שם, וייעלם סופית מרשימת המועמדים העתידיים לאימון הפועל תל אביב.