פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        על הריקבון: סיכום ועדת זליכה

        עד מתי נאפשר לפוליטיקאים ועסקנים להשתלט על משאבים ציבוריים? עד מתי נפקיר את כספנו בידיהם של טיפוסים אפלוליים וחסרי תרבות, גסי רוח ומסואבים? פז חסדאי בז לאנשי החליפות שלקחו לו את הכדורגל, והפכו אותו לסטייה שלא מיועדת לילדים

        מאחורי כל אוהד כדורגל עומד אבא. איש מבוגר עם כתפיים רחבות ונשמה של ילד. מישהו שמחליט ביום אחד לקחת את הבן שלו לכדורגל. מישהו מלא אהבה למשחק, שרוצה להעניק לבן שלו טעימה מאותה חוויה. מישהו שזוכר איך כשהוא היה קטן, המגרש הקסים אותו, הצבעים והקולות הוציאו אותו מדעתו. ועכשיו אותו אדם, אותו אבא, בוחן את המשחק בעיניים ביקורתיות יותר. הוא אחראי לעתיד של ילד. הוא לא רוצה לדרדר אותו, להשליך אותו לבוץ טובעני. אז הוא מביט לצדדים, רואה את לבנת, רואה את לוזון, שומע את ברקוביץ?, ואומר לעצמו, וואלה, לא. לא לוקח את הילד שלי לכדורגל. פשוט לא.

        זה אירוני, ובעיקר סמלי, ש?יציע העיתונות? משודרת כמעט ב-12בלילה. כמו תוכן למבוגרים, כמעט תועבה. בשעות הקטנות של הלילה, כשהילדים כבר במיטה. ואדם יושב לבדו בסלון, במבוכה, אפילו מחליש, שהאישה לא תתעורר, שלא תדע מה הוא עושה בלעדיה. הם צועקים באולפן, משתוללים וצווחים, והוא עם היד בהיכון על השלט רחוק, למקרה שהיא פתאום תפתיע אותו ותגיע לסלון. ?מה אתה עושה שם??, היא קוראת, והוא נבוך מעצמו ומהסיטואציה, מסרב להודות שהוא חלק מהסטייה הזאת. זה הפך לסטייה.

        ואיזה מסכנים האוהדים, שצופים מהצד בקרב האלים בין העסקנים והפוליטיקאים, ורואים איך המשחק ממשיך לברוח להם מהידיים. האוהד הפשוט, האיש עם הצעיף, צופה בטלוויזיה בבעתה, מאזין למסקנות הוועדה, מדמיין איך אנשי החליפות דנים בחדרי חדרים על עתיד המשחק, מבלי שרובם בעטו אי פעם בכדור. הוא תוהה כמה מחברי הוועדה המכובדת, עם מסקנותיה המכובדות, כמה מהם עמדו בתור לקופות ביום קיץ לוהט, לא ישנו בלילה מדאגה על גורל הקבוצה, כמה באמת אכפת להם מהכדורגל שלנו.

        ירון זליכה יושב ראש ועדת זליכה (קובי אליהו)
        מתי עמדת בתור לקופות? ירון זליכה (צילום: קובי אליהו)

        יציע העיתונות: דיון דוחה שחשף שוב את ניגוד העניינים בכדורגל הישראלי

        זליכה טוען: "יש ריקבון בכדורגל הישראלי"

        אבי לוזון עונה: "מה שרקוב זה במוח של זליכה"

        זליכה בראיון לוואלה! ספורט: "לא לוזון ולא בלאטר יקבעו אם נחלק כספים"

        הבעיה היא שהכול אישי. ובמאבק האישי, אי אפשר לקחת צד, כי כולם מעוררים סלידה במידה שווה. במאבקים כאלה נהוג ?לאחל בהצלחה לשני הצדדים?, אבל מה הטעם, אם אנחנו קורבנות המלחמה. מצד אחד הפוליטיקאית האינטרסנטית מזנקת הפודיומים, שמעולם לא הרגישה כל כך הרבה תמיכה ורוח גבית כמו שהיא מקבלת במאבק שלה מול אבי לוזון, ומאז נישאת על גבי הפופוליזם, ועדיין לא מצליחה לסחוף את ההמון. נדיר להיתקל באדם שמנהל מלחמה כל כך מוצדקת, ועדיין לקוות שהוא יפסיד.

        ומצד שני ניצב האיש האלים, גס הרוח, שכל ראיון עמו מעורר מבוכה וחוסר נוחות. אנחנו מכירים היטב את החמומי מוח האלה, אנחנו נתקלים בהם בפינות אפלות של החיים, כשהדם מתלהט והם מאבדים שליטה והפה מתחיל לירות מרגליות. גם אבי לוזון בוודאי מכיר את עצמו, ובוודאי גם הוא הכין את עצמו, אמר לעצמו, תירגע, זה אירוע ממלכתי. אתה מועבר בשידור חי בטלוויזיה, המצלמות עליך, נשיא פיפ?א לידך, הרגע פגשת את ראש הממשלה, תירגע. ועדיין, למרות הכל, כשהוא עולה לנאום ורק מזכיר את השם ירון זליכה, משהו בו מתרתח. הדם מבעבע. הקול מתגבר, קצב הדיבור עולה. הוא לא מצליח להשתלט על עצמו. ואז הוא אומר, ?מה שרקוב זה המוח שלו?.

        זה יושב ראש ההתאחדות. האיש שמתווה את הדרך. התגובה האלימה הזאת מסמלת הכל. בין אם הוא ירה אותה, או בין אם תכנן אותה מראש, זה חמור באותה מידה. הוא אפילו לא מנסה ליצור תדמית ממלכתית. אין בו שום יומרה אפילו לייצר מראית עין של מכובדות. אחר כך הוא ידבר על אירוח היורו, והמתקנים החדשים, והמחמאות מפיפ?א, ולא יבין למה זה שולי, כמה זה שולי.

        אבי לוזון, יו"ר ההתאחדות לכדורגל, עם ספ בלאטר, נשיא פיפ"א (קובי אליהו)
        לא משנה על איזו במה ובאיזה מעמד, גסות הרוח תמיד תשלוט. לוזון עם בלאטר (צילום: קובי אליהו)

        הכדורגל הוא משאב לאומי. כמו, למשל, הנמלים. זה שלנו, של כולנו. בא אדם מלומד, בוחן את המבנה לעומק, ואומר די. ככה זה לא יכול להימשך. נדרשת מהפכה ארגונית. אתם יכולים להמשיך עם הוועדים, עם הכוחנות, עם המרכזים המעוותים והמינויים הפסולים, אבל לא תקבלו כסף ציבורי. הציבור לא מוכן יותר לממן את המנהל הלא תקין הזה. ועדה בודקת לעומק את מבנה הכדורגל, פרופסור זליכה מגלה ש?היסודות רקובים?, וזה מה שיש ללוזון להגיד בתגובה. ?מה שרקוב זה המוח שלך?.

        במקביל מגיע לארץ ספ בלאטר. נשיא פיפ?א, הארגון המסואב מכולם. המושחת שנוסע במכוניות שרד, וזועם על המפגינים הברזילאים שהורסים לו את הטורניר. לפלסטינים אומר ככה, ולישראלים אומר ההפך, ומול כולם הוא מחייך, מפזר הבטחות, קונה קולות. ובלאטר, בשם הכדורגל, בשם הצדק, אוסר על הפוליטיקאים להתערב לו במשחק. הפוליטיקאי נגד הפוליטיקאים. כמה מעוות ההיגיון שמנחה את אנשי החליפות.

        ובתווך נמצא הקהל בישראל, שכבר התבגר, אי אפשר להתל בו. הוא ביקר באיצטדיונים באירופה, חווה את חוויית הכדורגל במקומות מתוקנים, הוא מזהה את העיוות. השבוע, למשל, כשהועלה החוק שאוסר עישון במגרשים, הוא התקבל בהשלמה. כי האוהד מבין שאם אסור לעשן בבתי קפה ובברים, ואם אסור לעשן באיצטדיונים בכל העולם, אז ככה זה גם יהיה אצלנו. גם אם זה קשה, והאוהד העצבני חייב סיגריה. כי נמאס לנו שהכדורגל הוא מקום הפקר, בועה מנותקת, שהחוקים האמיתיים לא חלים עליה.

        כמה רחוק האוהד האמיתי, הילד התמים, מקרבות העסקנים והפוליטיקאים. אנחנו המבוגרים כבר לא נאיבים, אנחנו יודעים איך העסק עובד, מבינים שאהבה בלבד לא יכולה להניע את הגלגלים של המשחק. ועם זאת, אנחנו אלה שצריכים להביא את הילד למגרש, לסחוב אותו על הכתפיים, להכניס אותו לקלחת, לגרום לו להיסחף, למכור לו את אגדת הסנטה קלאוס הזאת. ובימים האחרונים אנחנו מפקפקים, חושבים פעמיים. תודה על האזהרה.

        אוהדי מכבי חיפה (אדריאן הרבשטיין)
        כמה אנחנו רחוקים מהפוליטיקאים, וכמה אנחנו צריכים עכשיו שוב לפקפק ולחשוב פעמיים בגללם (צילום: אדריאן הרבשטיין)