ביום שישי האחרון התרחש אירוע היסטורי ב-NBA - אם לא יקרה משהו לא צפוי, קיבלנו ארבע שנים של חופש מעיסוק בשאלה היכן ישחק דווייט הווארד בעונה הבאה. הסאגה הזאת התקיימה כשנה וחצי, היא כללה את ההחלטה להישאר באורלנדו לשנה נוספת באמצע העונה שעברה, את הטרייד ללייקרס בקיץ שעבר ואת החתימה ביוסטון הקיץ. כל שלב כלל התלבטויות והתחבטויות, שינויי דעה עד הרגע האחרון וטיפוח תקוות שווא אצל אטלנטה המסכנה. ההחלטה על יוסטון לגיטימית ועושה רושם שהתקבלה מהמניעים הנכונים, אבל הדרך הלא נגמרת אליה הצליחה להוריד מהמניות של דווייט לא פחות מכל דבר אחר שקרה בשנה וחצי האלה.
הערת שוליים זריזה על הטרייד המרובע מהקיץ שעבר - שמתם לב כמה קטסטרופי הוא נהיה? הווארד נעלם ללייקרס, אנדרה איגודלה ברח לדנבר, פילדלפיה לא רוצה לשמוע מאנדרו ביינום ואורלנדו השתמשה בבחירה השנייה כדי להביא שחקן לעמדה של ארון אפללו, מה שאומר שיש סיכוי סביר שגם הוא לא יסיים את הקיץ בקבוצה שהוא עבר אליה. השחקן עם התרומה הגדולה ביותר לקבוצה שקיבלה אותו בטרייד הוא ניקולה ווצ'ביץ'. הטרייד הזה היה אמור ליצור שלוש קונטנדריות, עכשיו יותר הגיוני שאף אחת מארבע המעורבות לא תהיה בפלייאוף בעונה הבאה. מעניין מתי יתחילו לדבר על קללה.
ב-NBA מתמוגגים: "הווארד יהפוך את יוסטון לקבוצה הכי התקפית בליגה"
אחרי התלבטות ארוכה הווארד הודיע: בחרתי ביוסטון
בחזרה לסאגת סופרמן - ביו יתר פעליו, דווייט הווארד חשף את הפער בין המועדונים לאוהדים שלהם. בזמן שההנהלות התעלמו לחלוטין מהעונה האיומה בלייקרס והמשיכו לרדוף אחרי הווארד על תקן הפרנצ'ייז פלייר הגדול הבא, רדיפה שהגיעה לשיא עם שלטי חוצות בלוס אנג'לס ופנייה נרגשת של הבת של דריל מורי, הקהל הרחב היה הרבה יותר סקפטי לגבי האפשרות שדווייט יהיה הפנים של המועדון שלו לשנים הקרובות. עוד באורלנדו הוא היה סקפטי. סופרמן לא ממש עושה את זה לרוב האוהדים, לא כסופרסטאר שמשנה את פני המועדון שהוא נמצא בו.
גם בגרסה המוצלחת שלו, הווארד הוא לא סופרסטאר סטנדרטי. בשיאו הוא קודם כל עוגן הגנתי בקנה מידה היסטורי וסנטר שקבוצה שאין לה שומר ראוי עבורו תהיה בבעיה, אבל בתמונה ההתקפית הגדולה הוא רחוק מהסנטרים הגדולים של העבר וגם מכמה סנטרים עכשוויים. הוא צריך לידו גארד דומיננטי, אי אפשר לבנות את משחק ההתקפה לגמרי סביבו. אבל זאת לא הבעיה, אם מישהו היה מבטיח לאוהדים את דווייט של 2009 אף אחד לא היה מתנגד לקבל אותו כפרנצ'ייז פלייר עד לסוף העשור. הבעיה היא שבשנתיים האחרונות התגלו סימני שאלה משמעותיים לגבי מצבו הבריאותי ובעיקר לגבי האופי שלו.
המלכוד הבולט הוא זה - הווארד רוצה לקבל יחס של פרנצ'ייז פלייר, של הכוכב הגדול והדמות הדומיננטית ביותר בחדר ההלבשה, בזמן שבפועל הרבה יותר מתאים לו להיות מספר 2 של פרנצ'ייז פלייר אמיתי או לפחות אחד משני כוכבי הקבוצה. הוא לא מנהיג ולא מוכן להיות מונהג. זו, לפי דיווחים רבים, הייתה סיבה מרכזית לקשיים שלו בלייקרס. הוא הגיע לקבוצה של מישהו אחר, של אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה, ורצה שהקבוצה תהפוך לשלו גם בחדר ההלבשה וגם בסגנון המשחק. הוא לא רצה להרוויח את המעמד הזה, הוא רצה לקבל אותו. זה לא עובד ככה בלייקרס, בטח לא בלייקרס של קובי בריאנט.
לכן, הבחירה ביוסטון הייתה טובה. קודם כל, זו הייתה בחירה רציונלית - לרוקטס יש את הכלים הטובים ביותר לבנות סביבו קונטנדרית תוך שנה-שנתיים מבין המועמדות האפשריות, כולל מנהל שהוכיח את עצמו בענק בשנה האחרונה. אך רבים ראו בכך בחירה רציונלית מדי - ויתור על האפשרות להפוך לפנים החדשות של הלייקרס, של המועדון הגדול והמפורסם ביותר שתמיד מצא את הדרך להביא לכוכבים שלו את העזרה שהם צריכים. שאקיל אוניל, למשל, טען שהווארד ברח מאור הזרקורים של הלייקרס, שהוא לא עמד בלחץ. זו נחשבת להקנטה כשהאמירה הזו מגיעה מהסנטר הגדול הקודם של הלייקרס, זה שכן הצליח שם, אבל שאקיל בעצם מצדיק את ההחלטה של הווארד לבחור בסיטואציה מלחיצה פחות שמתאימה לו יותר. ואולי זו גם הייתה התובנה של דווייט עצמו, אולי היה שם רגע של מודעות עצמית בו הוא הבין שבמקום להקדיש את חמש השנים הבאות לניסיון להוכיח לעצמו ולעולם שהוא מסוגל להיות מה שהוא לא, עדיף לו ללכת למקום בו הוא יוכל להיות מה שהוא כן.
שאקיל טוען: "הווארד לא עמד בלחץ"
יוסטון ולא הלייקרס: כך קיבל הווארד את ההחלטה
אוהדי יוסטון מתייחסים להגעת הווארד - וגם לזו של עומרי כספי
יוסטון היא המקום הזה. קבוצה שיש לה את רוב הכלים של קבוצה גדולה אבל יש לה גם סבלנות. לא צריך אליפות כאן ועכשיו כי זו אולי ההזדמנות האחרונה של קובי להשיג את מייקל ג'ורדן, לא כל רצף הפסדים נכנס למונולוג של ג'יי לנו. קבוצה שאין לה יותר מדי שחקנים יוצרים בהתקפה, שהתבססה יותר מדי על הפיק נ' רול של ג'יימס הארדן בעונה שעברה ותשמח לאפשרות להכניס כדורים לסנטר החדש שלה. קבוצה שתוכל לשחזר את הסגנון הייחודי של אורלנדו בו דווייט מוקף בארבעה שחקני חוץ, הממקסמים את היתרונות שלו בהגנה ויוצרים ריווח שיקל עליו לעבוד בהתקפה. קבוצה שחדר ההלבשה שלה יהיה הרבה יותר נוח, שהכוכב השני הוא שחקן במעמד דומה לזה של דווייט שמשלים אותו נהדר בכל הקשור ליכולות, שהפיק נ' רול ביניהם יוכל להיות קטלני.
קבוצה שהשחקן השלישי בחשיבותו בה - צ'נדלר פארסונס, יצר קשר מצוין עם דווייט ונחשב לסיבה מרכזית לכך שסופרמן הגיע ליוסטון. קבוצה שהמאמן שלה - קווין מקהייל, היה בעברו שחקן פנים יעיל במיוחד ומכיר מצוין את החיים בתוך הצבע. יש מקום לאופטימיות זהירה - מאוד יכול להיות שגרסת יוסטון של הווארד תהיה הרבה יותר קרובה לזו של שנות השיא באורלנדו מאשר לזו של השנתיים האחרונות (בהנחה שהגוף יאפשר זאת).
האם יוסטון הופכת בעקבות ההחתמה למועמדת לאליפות? עדיין לא. הסגל הנוכחי צעיר, חסר ניסיון ויש בו עוד כמה חורים. דריל מורי יצטרך לקבל כמה החלטות ולא בטוח שהוא יקבל אותן הקיץ. בטרייד של הארדן הוא הוכיח שהסבלנות משתלמת, שהוא מסוגל להחזיק בנכסים חודשים ושנים עד שהוא מקבל בדיוק את מה שהוא רוצה עבורם. הנכס המרכזי הוא עומר אסיק, הסנטר הטורקי שהוכיח שהוא סנטר פותח לגיטימי. מורי כנראה מחפש פאוור פורוורד שמתאים לשיטה, כזה שיכול לתפקד כשחקן חוץ בהתקפה ולשמור על שחקני פנים בהגנה, אם הוא לא ימצא אחד כזה בקיץ הוא יחכה וייתן הזדמנות לצעירים, כשהמעניין ביותר הוא טרנס ג'ונס. גם ג'רמי לין נחשב למועמד לטרייד, במקרה שלו הייתי מחכה ונותן לו הזדמנות. בחודש הגדול ההוא בניו יורק הוא הראה, בין היתר, פוטנציאל של שחקן מאני טיים איכותי, כרגע הוא מרוויח יותר מדי אבל עוד שנתיים מורי יוכל להשאיר אותו עם חוזה הרבה יותר נוח.
מקהייל מתמוגג: "השילוב בין הווארד והארדן יהיה מושלם"
ההשפעה של ההחלטה של הווארד על הלייקרס לא פחות מעניינת. החיזור הפתטי-אגרסיבי לא נבע מאהבת מרדכי אלא משנאת הסיטואציה שדווייט השאיר בה את הלייקרס עכשיו - עם סגל לא מספיק טוב בשביל הצמרת ולא מספיק רע בשביל התחתית, עם מעט מאוד מרחב תמרון ועם קובי עצבני. אלמלא הקובי העצבני הסיפור היה פשוט יותר - הולכים לבנייה מחדש, משתמשים בחוזים הגמורים כדי להביא צעירים ובחירות דראפט ומפנטזים על אנדרו וויגינס. אפילו ללייקרס מותר לנוח ולבנות כמה שנים בין דור לדור, זה מה שקרה בכל הפעמים בהן דור נגמר. אבל זה לא מתיישב עם התוכניות של קובי לטבעת שישית.
השנה הראשונה של ג'ים באס ללא האבא ג'רי מתבררת ככישלון שרק הולך וגדל - מינוי מייק ד'אנטוני, העונה המאכזבת, התפרקות חדר ההלבשה ועכשיו הבריחה של הווארד. יותר מכל דבר אחר, זו פגיעה תדמיתית - דברים כאלה לא אמורים לקרות ללייקרס, שחקנים שהם רוצים לא בורחים להם. באס הולך לשמוע הרבה מאוד פעמים את המשפט: "לאבא שלו זה לא היה קורה". האם הוא, במצבו, מסוגל לבוא לקובי ולהגיד לו שהוא מוותר על ריצה לאליפות בשנתיים הקרובות כדי לבנות את הקבוצה של עוד שלוש-ארבע שנים? האם הוא יהיה זה שיבהיר לקובי שהוא צריך להכריע בין להישאר ולעזור לבנות את הדור הבא או ללכת לחפש אליפות במקום אחר? לדעתי לא, לכן אני מאמין שהלייקרס יתמקדו בניסיון לבנות קבוצה שתוכל להתמודד על אליפות, לא בעונה הקרובה אבל כן בעונה-שתיים הבאות.
למזלם של באס ומיץ' קופצ'אק, ללברון ג'יימס יש סעיף יציאה מהחוזה במיאמי בקיץ 2014, מה שיאפשר להם להיאחז בפנטזיה הלא ריאלית הזאת (אפילו קליבלנד, עושה רושם, נגמלה) לאורך העונה המייאשת שצפויה להם. בעולם האמיתי, הולך להיות קשה במיוחד ללייקרס להשיג את השחקן הגדול הבא, את אבן הבניין הראשונה והחשובה ביותר לשושלת הבאה. רוב הצעירים המעניינים נמצאים בקבוצות במצב טוב וחתומים לכמה שנים טובות, החוקים החדשים נותנים לקבוצות יתרון משמעותי בשמירה על הכוכבים הצעירים שלהם. נראה איך באס וקופצ'אק ינסו לצאת מהפלונטר הזה, יכול להיות שבסוף הם רק יסבכו עוד יותר את הקשר.