מג'יק ג'ונסון. לארי בירד. ג'ון סטוקטון. רג'י מילר. המכנה המשותף? כולם העבירו קריירה שלמה בקבוצה אחת. ב-NBA, הרשימה של שחקנים מעין אלו עוד ארוכה וקצרה מלהכיל את הדף.
באירופה מקרים שכאלה נדירים יותר. פראגיסקוס אלוורטיס, 19 שנה בפנאתינייקוס, הוא דוגמא כמעט ייחודית לשחקן שמעולם לא ידע אחרת מלבד קבוצת נעוריו. באחד הראיונות שהעניק לכלי התקשורת ביוון לאחר הפרישה, ניכס לעצמו את הקריירה המושלמת. "אני הצלחתי להגשים את משאלת הלב של כל שחקן כדורסל מתחיל. בפאו הרווחתי כסף טוב ומצאתי אתגרים מקצועיים, אבל מה שבאמת עשה את ההבדל היה העובדה שהרגשתי בבית. תמיד הרגשתי בבית. בעידן של ימינו, כל הגבולות נפרצו. שחקנים עוברים ממקום למקום, ממדינה למדינה, כאילו שזה עניין שבשגרה. זה הרבה יותר קל והרבה יותר זמין. אבל בסופו של דבר, כל שחקן היה רוצה קריירה כמו שלי. כולם רוצים להשתקע. זה האינסטינקט האנושי".
האין זה מייצג את השאיפה האנושית של כל אדם באשר הוא? הרי כולנו, ובכלל זה ספורטאים, רוצים לעשות לעצמנו מקום של קבע. גם אם מדובר בניהול קריירה, כולנו מחפשים סביבת עבודה נוחה ומוכרת. וזה תמיד, או כמעט תמיד, פועל יוצא של זמן. של כמה שנים לפחות.
אך ישנם אלה שמערערים על האקסיומה הזו. שקוראים תיגר על המוסכמה החברתית הזאת.
לאחד מהם קוראים ברונו שונדוב.
***
15 שנה. 24 קבוצות. 13 מדינות. 3 יבשות. לברונו שונדוב עוד לא מלאו 34, וכבר שנים שהוא מנצל את קריירת הכדורסל שלו בכדי לתור את העולם לאורכו ולרוחבו. למעט תחנה אחת בספרד בה נשאר במשך שנתיים, היכן שלא עצר זו הייתה אפיזודה קצרה וחולפת. מארצות הברית, דרך ישראל, בלגיה, יוון וכלה בפיליפינים. השבוע מצא יעד חדש: דובאי, לשם המריא הישר מהפיליפינים והצטרף לקבוצת אל-שבאב. תהיו בטוחים שגם זו רק תחנת מעבר זמנית.
לא חסרות דוגמאות לשחקני כדורסל שנודעו בתור מיטיבי לכת. אמנם יהיה בלתי אפשרי לבדוק זאת בצורה מוחלטת, אך ככל הנראה שונדוב התעלה על כולם. לרוב, מדובר בשחקנים אמריקאיים שלא מצאו את מקומם ב-NBA והחלו לכתת רגליהם כמעט בכל נקודה על הגלובוס, בידיעה שהבית גם כך נמצא הרחק. טוריי בראגס, סנטר אמריקאי שגם עבר בישראל בהפועל ירושלים ובמכבי רמת גן, עבר ב-23 קבוצות שונות וב-12 מדינות שונות לאורך הקריירה. מייק ג'יימס, שעשוי להתחרות עם גל מקל דקות בדאלאס, הספיק לשחק ממרום 38 שנותיו ב-21 קבוצות שונות. פריסט לודרדייל, סנטר רחב מימדים ששיחק באירופה ובארצות הברית ופרש, דרך ב-19 קבוצות. דיימון ג'ונס, אחד שלא מצא בית משך שנים רבות ב-NBA, גם כן שיחק ב-19 מקומות שונים.
שחקנים אירופאים, כמו שונדוב, בדרך כלל מוצאים את מקומם איפשהו. אם לא ייצרו דריסת רגל במועדון אחד, הם עשויים לעבור מקבוצה לקבוצה בתוך המדינה. במקרה אחר, הם עשויים לנדוד ברחבי היבשת. הסלובנים סאני בצ'ירוביץ' (15 קבוצות לאורך הקריירה) ומרקו מיליץ' (13 קבוצות) הם ככל הנראה הנוודים הבולטים מבין השחקנים הפעילים באירופה. שונדוב, מקרואטיה השכנה, השאיר להם אבק בתחרות המפוקפקת הזו.
***
כשברונו שונדוב עשה את צעדיו הראשונים בקריירה, היו שראו בו פוטנציאל להפוך לכוכב NBA עתידי. אולי זו העובדה שגדל באחת ממחלקות הנוער הפוריות ביותר באירופה כולה, זו של ספליט. הרי ספליט ייצאה שרשרת מרשימה של כישרונות עצומים, ובמיוחד התמחתה בפיתוח גבוהים - דינו ראדג'ה, ז'אן טבק וניקולה וויצ'יץ' כולם היו תוצר של המחלקה. אולם סביר להניח שהגורם המרכזי לתשומת הלב שמשך שונדוב הייתה גובהו: עם 2.21 סנטימטרים ויד רכה מבחוץ, בארצות הברית שיוו בדמיונם גבוה שספק אם נראה לפניו בליגה.
בשנת 1997 לפני שמיטב המוחות ב-NBA התמכרו לשוק האירופאי ובחרו בסיטונות פרוספקטים מהיבשת הישנה שונדוב בן ה-18 נבחר במקום ה-35 בסיבוב השני הדראפט על ידי דאלאס. שנה לאחר מכן, המאבס יזכו לתיקון כשיבחרו בדראפט את דירק נוביצקי, שיהפוך ברבות השנים למה שברונו שונדוב התעתד להיות גבוה עם קליעה שטרם נראתה בליגה. שנתיים החזיק ברונו שונדוב בטקסס.
ואז נטל את מקל הנדודים. ב-NBA העניקו לו עוד מספר הזדמנויות. שנתיים באינדיאנה, עונה בבוסטון. 10 ימים בניו יורק.
בעיצומה של עונת 2003-2004 הגיע למכבי תל אביב על מנת לעבות את הקו הקדמי בעקבות פציעתו של יואב ספר. זוכרים? כמעט כמו בכל מקום בו עבר, שונדוב נעלם בישראל כלעומת שבא, והפך לאחד הזרים הפחות זכורים אי פעם ביד אליהו. גם פיני גרשון ועוזרו דאז, דיוויד בלאט, נפלו בפח של הקרואטי הנודד, אך ידעו מהר מאוד לעמוד על טעותם. הקדנציה הקצרה בצהוב כחול ייצגה נאמנה את המוטיב החוזר בקריירה של שונדוב: הבלחה קצרה שמבטיחה חוזה, התפוגגות ועזיבה.
הופעת הבכורה במכבי תל אביב נתנה מקום לאופטימיות 4 נקודות ו-3 ריבאונדים מול ולנסיה בחוץ. אך אם בתחילה חשבו שנפלה בידיהם מציאה, הפיכחון המהיר התבטא בדקות המשחק המועטות להן זכה 2.5 בלבד בארבעה משחקים בהם שותף ביורוליג. תצוגת השיא שלו, במרכאות כמובן, הגיעה בגמר היורוליג הזכור מול סקיפר בולוניה. עמוק בתוך הרבע האחרון גם הוא נכנס למגרש והשתתף בחגיגה, עם ארבע נקודות. מיותר לציין שהרומן לא נמשך לאחר מכן.
14 קבוצות עבר שונדוב מאז עזב את מכבי תל אביב. ואלה שמות: פפינסטר (בלגיה), אליקנטה (ספרד), א.א.ל לימסול (קפריסין), לאון (ספרד), א.ס.ק ריגה (לטביה), ציבונה זאגרב (קרואטיה), מנורקה (ספרד), דונייצק (אוקראינה), קבאלה (יוון), ולנסיה (ספרד), אקדמיק סופיה (בולגריה), אוסייצ'קי סוקול (קרואטיה), אלסטו פיינטרס (פיליפינים), אל-שבאב (דובאי).
ואחרי כל זה, הוא גם די נהנה, כפי שמסתבר. קשה לומר שהוא עושה זאת מתוך בחירה. השילוב הייחודי של גובה ויד רכה בו הוא מחזיק גורם לעשרות מאמנים להתאהב בו במבט ראשון, אך מהר מאוד הם מכים על חטא. אבל בשלב כלשהו, הוא מעיד על עצמו, החל לקחת את המעברים הללו בקלות יתרה. להתייחס אליהם בשוויון נפש. לקראת סוף הקריירה, הוא כבר מתייחס לכל כאל חוויה אנתרופולוגית אחת גדולה. "הייתה עונה אחת שבה עברתי בשלוש קבוצות שונות כל אחת במדינה אחרת. יכולתי להיות ממורמר על זה, אבל יום אחד פתאום הפנמתי: זו ההזדמנות שלי לספוג תרבויות אחרות, ללמוד שפות. מאז, אני שמח לעבור ממקום למקום. אני בסך הכול משתמש בעובדה שאני כדורסלן כדי לטייל בעולם", אמר בראיון בקרואטיה לפני שנתיים.
"האם זה לא מעייף אותי? כן, לפעמים אני חושב לעצמי שאולי בעצם זה לא רעיון כל כך טוב. אני מסתובב בעולם עם מזוודה ארוזה בכל זמן נתון, ויש בזה גם המון חסרונות. כל כך הרבה פעמים הייתי צריך להסתגל מחדש לעיר אחרת, מועדון אחר, אוהדים אחרים. לא תכננתי שהקריירה שלי תהיה ככה, אבל אני ממש לא מתחרט. אנשים אומרים שאני חסר מזל, אבל בעיניי זה בדיוק ההיפך".
מירלה שונדוב, אשתו של ברונו, כבר מכירה את הנוהל: מגיעים לארץ זרה, אוספים חוויה או שתיים וממשיכים הלאה. גם היא מקריבה לא מעט בשביל בעלה ובשביל שלושת ילדיהם, ולמעשה לא עובדת באופן סדיר מעל עשר שנים. "אני מרגישה מחויבת להצטרף לברונו לכל מקום שילך. הוא ספורטאי ולפעמים אלו הם חייו של ספורטאי. אני אמנם לא נלהבת כמוהו לעבור ממקום למקום, אבל לעולם לא אנטוש אותו. אני אעבוד אחרי שברונו יפרוש".
כשחקן, שונדוב הגיע לכמה הישגים מקצועיים. הוא זכה ביורוליג עם מכבי תל אביב, באליפויות וגביעים בקרואטיה ובבולגריה, וגם שיחק בלא מעט קבוצות טובות ברמה גבוהה. אך אם תשאלו אתו, פסגת הקריירה הייתה בכלל באימון הראשון שלו בפיליפינים.
במדינה האסייתית, שהתושבים בה נחשבים בין האנשים הנמוכים בעולם הפך שונדוב בין לילה לאטרקציה לכל המשפחה. "הגעתי לאימון הפתיחה של הקבוצה והיו שם מאות אנשים שבהו בי במשך שעות", סיפר. "מסתבר שעד לפני שנתיים היה חוק שאסר על קבוצות להביא זרים שגובהם מעל 1.98, ואני הייתי השחקן הגבוה אי פעם בליגה, מה שהפך אותי למאוד פופולארי. במשך כמה שבועות ישנתי על שתי מיטות מחוברות, עד שייצרו במיוחד עבורי מיטה שתתאים לאורך שלי. לזה אני קורא חוויה. בכלל, מצאתי שם אנשים מדהימים ותשוקה אדירה לכדורסל, כמו שבחיים לא דמיינתי. אלו רגעים שלעולם לא אשכח. לא כל אחד זוכה לחוות כזה דבר בקריירה".
24 קבוצות. 13 מדינות. והספירה נמשכת.
