פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        ימי הקסם של הכדורגל הישראלי

        מרגש לגלות איך תוך חודש וחצי הזיכרון התאפס, וכל כדורגלנינו הבינוניים חזרו להיות כוכבי על. פז חסדאי על השפעתה המאגית של הפגרה

        כמו בכל קיץ, אלה הם הימים היפים ביותר של הכדורגל הישראלי. כשהוא לא משוחק. השחקנים עובדים קשה באימונים, נמרצים, אופטימיים. כל הקבוצות נבנות ומתחדשות, מרגישות רוח רעננה, אווירה חיובית. ולמה לא? כולן עם מאזן נקי מהפסדים. מחנות האימון באירופה ממריצים עוד יותר את המיליונרים הצעירים, יש התרגשות, אמונה לשינוי, הכל נראה נקי וטהור. אין עוד הרבה מקומות בחיים בהם ניתן למצוא כזה שינוי קיצוני במצב הרוח בהפרש זמן כל כך קטן. רק חודש וחצי עבר מסיום העונה הקודמת, וכבר כולם שוכחים מהכישלונות ומהאכזבות, ומתמלאים באופטימיות תמוהה. כמה קסומה היא הפגרה.

        מה עובר על חובב הכדורגל באותם שבועות קצרים בלי ליגה? האם הקיץ מעוות את מוחו? האם הזיכרון שלו מתאפס? כיצד שכח את כל הסבל והייאוש? הרי רק במאי האחרון כבר נמאס לו, הוא נשבע לעצמו, נדר עם עצמו נדר, הבטיח שדי, זאת השנה האחרונה. והנה חודש יוני, הקבוצה לא שברה לו את הלב כמה ימים ברציפות, וכל שנותר זו אהבה, ואז הגעגוע. ועם הגעגוע, עולים הזיכרונות. אתה עורג לקבוצה. בדמיונך היא צעירה ומלאת חיים. אתה עיוור למציאות.

        אליניב ברדה חתם לשלוש שנים בהפועל באר שבע

        אוראל דגני להפועל תל אביב? עדיין לא

        איתי שכטר, הפועל תל אביב (יותם רונן)
        כאילו מעולם לא שברו להם את הלב, הם נדלקים מחדש. אוהדי הפועל תל אביב מניפים את איתי שכטר (צילום: יותם רונן)

        הערגה הזאת מציבה אותך במצב פגיע. אתה רוצה להאמין. ראו למשל את אוהדי הפועל תל אביב. אין הכוונה ללעוג, להפך. הם מסמלים היטב את הנאיביות של כולנו. כי מה בסך הכל השתנה? חרסיסיץ? במקום דג?מבה דג?מבה, שכטר במקום בן חיים, בן שמעון במקום אבוקסיס. על פניו, לא דרמטי. וכמה זמן עבר מאז שהם סיננו בלבם דברי ייאוש ועלבונות? בפרספקטיבה של החיים האמיתיים, אלה ימים ספורים. והנה, הודות לקסמי הפגרה, הם שוב מסתערים על המנויים, מגיעים נלהבים לאימון הפתיחה, מניפים על הכתפיים את אליליהם. כן, אליליהם. לא פחות.

        ומילא אנחנו, אוהדים מטופשים, נאיביים שכמותנו, יכולים להרשות לעצמנו להיות חסרי אחריות, זה טיבנו וטבענו. אבל מה על המנהלים? והמאמנים? והבעלים? האם גם אצלם השתבשה דעתם? כל אותם כדורגלנים חלשים ומאכזבים הופכים בן רגע לשחקני רכש מבטיחים? הגם אתה יענקל?ה? אבוחצירא נתן עונה בינונית, והנה מובטחים לו מיליוני שקלים כדי להושיע את מכבי חיפה. אלרואי כהן לא שכנע כבר שנתיים, והוא בכל זאת מחוזר על ידי בית?ר. טל בן חיים הוא כדורגלן בינוני, ועם זאת נרכש במחיר מופקע של מיליון וחצי יורו. וישראל זגורי? הו ישראל זגורי! סחורה לוהטת, מבוקש כמו פלקאו.

        ושוב אותן תמונות, אותן סיטואציות, אותן אמירות. אבוחצירא חתם, ומצהיר שמאז ומתמיד הוא אהד חיפה. אלרואי כהן מפלרטט, ואמר לאוהדי בית?ר שהמנורה אצלו בלב. בן חיים מצטלם עם חולצה צהובה, אבל לא מחייך, שומר על פאסון, יעני לא חוגג את חציית הכביש. ברדה חוזר הביתה, שכטר חוזר הביתה, כולם נרגשים לאתגר החדש. ואנחנו בולעים בצמא כל דיווח, מייחסים לזה חשיבות, באמת מתרגשים. וכל זה בגלל חודש וחצי בלי כדורגל ישראלי.

        אבוחצירא חתם במכבי חיפה: "חלום מגיל צעיר"

        וטל בן חיים חצה את הכביש מהפועל למכבי תל אביב

        שמעון אבוחצירא שחקן מכבי חיפה עם האוהדים (אדריאן הרבשטיין)
        האוהד מספר 1 של מכבי חיפה. אבוחצירא (צילום: אדריאן הרבשטיין)

        מצד אחד, יש משהו אומלל במיוחד בחלון ההעברות הסוער הזה. זה חלון שמגיע אחרי היורו, אחרי שציבור רחב הוכיח שהוא מאוהב בכדורגל, גם בלי המעורבות הרגשית. הקהל הראה רצון ורעב להגיע למגרשים, גם עבור כישרונות צעירים ואלמוניים, כל עוד הם מאירופה. והחלון הישראלי הוא בדיוק הקונטרה ליורו. הוא הניגוד ההפוך. זה הבועה הקטנה לעומת העולם הגדול. זה בלופים מנופחים מול כישרונות אמיתיים. היחידים שמצליחים לג?נגל בטבעיות בין שני העולמות, הם הלוזונים. כל השאר מרגישים שהדמויות סתם זזות ממקום למקום, מחליפות חולצות ללא תכלית, כולם מפדלים בכל הכוח ולא זזים.

        מנגד, ההתרגשות מחלון ההעברות מסמלת על אהבה גדולה לענף. המעקב הנאיבי הזה אחר המשחקים התיאורטיים, משקף מבחינתי קשר עמוק עם הליגה. אומנם קשר בערבון מוגבל - כי בכל זאת, במשחקים עצמם רובנו לא נצפה - ובכל זאת, זה מעין חיבור רגשי נצחי, שלא משתחרר. רק נכבה כל הזמן, ומחכה להידלק מחדש בהזדמנות הראשונה.