כאילו לא יכולים היו לעשות לו את זה יותר בולט, אז מינו לבית"ר ירושלים מאמן אחר אבל עם אותו שם. אותו אלי ואותו כהן, רק היה חסר שיגדל שפם. ועם כל המחמאות לאלי כהן החיפאי/עכואי/רמתגני, הוא פחות הסיפור כאן. הסיפור כאן הוא שוב על אלי כהן האחר. איש העסקים. מאמן הכדורגל. ממש לא השריף.
כי שריף אמיתי לא היה נותן לעצמו להפוך לאדם היחיד שממש נכווה מפרשת הצ'צ'נים. שריף אמיתי היה חותך את הרעיון ההוא להנחית שני שחקנים בינוניים רק כדי להוכיח משהו עם הצד החד של הדורבן. אבל כהן בחר באופציה הנקייה יותר. לא הוא ינטוש ספינה טובעת, אמר לא אחת, על אותה ספינה שבסוף הטביעה דווקא אותו. כהן ספג את מירב האש כשניסה להילחם באוהדים הסוררים, וספג את מירב הביקורת על הצלילה החדה של הקבוצה שלו, ועל ההתנהלות שלו וההתבטאויות שלו. כמה מיותר זה נראה כעת.
במבט לאחור העקשנות של כהן נראית עוד יותר הזויה. הרי רק בדצמבר אמר לוואלה! ספורט: "איפה שלא מצאתי גב וסבלנות, הלכתי הביתה. אני לא רעב ללחם ואם אני לא מרגיש טוב במקום מסוים, אין לי מה לחפש שם. אם אני לא נהנה מהדרך ומהכדורגל, אני הולך בלי לחשוב פעמיים. כשזה נהיה מגעיל, כשבעלי הבית מנסים לנהל את המאמן, המאמנים בורחים מהמקצוע".
לא היתה בבית"ר של אחרי הצ'צ'נים סבלנות ולא ממש גב, וגם לא הנאה מדרך ובטח לא בכדורגל. וזה אכן נהיה מגעיל, ובעלי הבית ניסו גם ניסו לנהל את המאמן מה יותר מרתיח מהנחתת שני שחקנים בינוניים על הראש שלך? אבל כהן לא ברח מהמקצוע.
למה?
אי אפשר לדעת מה היה קורה אם, אבל אולי אם היה מתפטר מבית"ר ברגע החתמת סדאייב וקאדייב, השריף היה היום בהפועל תל אביב במקום בבית. האדומים גיששו, זו לא ספקולציה, אבל כהן נשאר איתן בבית"ר הבעייתית. ואולי אם היה מתעקש כרגיל על הרכש שהוא רצה ולא מתכופף עם הרכש שקיבל, היה נמצא בקצפת המאמנים גם ביוני 2013. הרי רק בחורף המניה היתה לוהטת בית"ר הענייה פירקה את אותה הפועל בבלומפילד והתקרבה לטופ של הטופ. אם היה עוזב אז, היו זוכרים רק את הטוב. אבל הוא לא עזב, והמצב הידרדר והידרדר והידרדר. פה לא זוכרים את הטוב, פה זוכרים את הסוף.
המראה שלו לאחר משחק ההישארות בסכנין לא יישכח. כל הבגדים מחוץ לחגורה, והוא בקושי זז. ראו כמה קשה היה לו, כמה כבדה בית"ר היתה. ראו איך חצי שנה נמשכה כמו שש שנים. כמו ראש ממשלה שמזדקן תוך שנייה בתפקיד, כך נראה מי שפעם קראו לו השריף.
למרות שהשאיר את בית"ר ולא ברח, הקיץ, כשהיו שתי אופציות בעלות שונות ארקדי גאידמק ואלי טביב הוא לא היה המועמד הראשי של אף צד. האיש שהציל את בית"ר אחרי הקדנציה הכושלת עם יובל נעים; האיש שבחורף האחרון עלה שוב לסטטוס של מאמני עילית, שוב ימצא את עצמו בבית, על הספה.
לצערו, וכנראה גם לצערנו, הבית הוא מקום מוכר לכהן בפתיחת עונות. בעשור האחרון, לא תאמינו, כהן פתח רק בשלוש עונות על הקווים ולא ליד הטלפון. שתיים מהן במכבי תל אביב (באחת פוטר לאחר שני מחזורים), ואחת בבית"ר ירושלים. אלא שהפעם זה ממש, אבל ממש, לא הגיע לו.
לצערו, תמיד היו הסיפורים שמעבר לכדורגל. החילוף של יוסי בניון והפיטורים הזריזים ממכבי תל אביב והצ'צ'נים וגם ערן לוי, למשל. תמיד היה לו את הטיעון הזה, את ההסבר שאנשים מיהרו להסביר בשמו. הוא לא חייב את הכדורגל ואת הכסף שנגזר ממנו, אמרו. הוא איש עסקים מצליח, נדל"ן ומה לא.
אבל לא יכול להיות שהוא יושב בבית - רואה איך הקבוצה שהציל מחתימה מאמן חדש, עם אותו שם, רק לא הוא ולא משתגע. לא יכול להיות שכל כפיות הטובה הזו לא טיפה מדגדגת, קשה להאמין שלא בא לו לצעוק. כי לשריף לא מתנהגים כך, ושריף לא ייתן שכך יישכח.
ואולי הוא בכלל לא עצוב יותר מדי. אולי בכלל רווח לו. אז, בדצמבר, הוא אמר גם את זה: "אני אאמן איפה שיהיה לי טוב, ואם בעתיד לא יהיה טוב, אין לי בעיה להיות שלוש שנים בבית. שוב".
יוני 2013. אנחנו מתחילים בספירה.
