"תגיד לי, מי זכה באליפות המכללות לפני שלוש שנים? מי זכה באליפות לפני חמש שנים? מי היה הכוכב של צפון קרוליינה שניצחה אותנו? אני רק יודע דבר אחד, אותנו זוכרים" (ג?יילן רוז, אחד מחמשת המופלאים של מישיגן, שם בפרופורציות את חשיבותם של תארים)
מפתיע שאחרי מאות שנות ספורט ועשרות שנות ספורט מקצועני, אחרי אין ספור אליפויות ותחרויות וטורנירים, אחרי היסטוריה מלאה בסיפורים ובאגדות, עדיין נשמעות קלישאות בסגנון ?רק אליפויות נספרות?, או ?מי זוכר את הסגן של בר כוכבא?, או ?רק שם אחד נרשם בספרי ההיסטוריה?. אומנם שמות האלופים אכן נחקקים לנצח, אבל ההנחה שחובבי הספורט סוגדים רק למנצחים היא לא רק שגויה, אלא אף שטחית ומעליבה.
ראשית, נתחיל בספורט אינדיבידואלי. עצם העובדה שמחולקות מדליות כסף וארד למקומות השני והשלישי מראה שבניגוד לדברי אבבא, המנצח לא לוקח הכול. אומנם מדליית הזהב היא היוקרתית מכולן, ספורטאים גדולים אומרים שמדליית הכסף היא סוג של טרגדיה, נקודת המוצא היא שרק אחד יכול לזכות בזהב - אבל חובבי הספורט יודעים שזה לא רק טיפשי לא לכבד את הסגנים, זה אפילו עוול.
אל תגידו שההיסטוריה לא זוכרת את המפסידים. אנחנו זוכרים הכול. הכול. אי אפשר להתל בנו. איטליה של 82 הייתה אגדית, אבל לא כמו ברזיל של אותו גביע עולמי. למי אכפת מתארים, כשיש נבחרת כל כך מבריקה ונוצצת. מערב גרמניה זכתה בגביע העולמי של 1954, אבל מעידה אחת בגמר של הונגריה של פושקאש, גם אם קרתה ברגע האמת, היא שולית לעומת זיכרונות מכדורגל בלתי נשכח. הולנד של 74 ו-78 הפסידה פעמיים בגמר, אבל העולם יעריץ לנצח את הטוטאל פוטבול של הכתומים. לא נשכח ולא נסלח.
חוץ מזה, כמה אכפת לבריטים שפאולה רדקליף מעולם לא זכתה בזהב במרתון? האם חובבי הסנוקר לא מעריצים את ג'ימי ווייט, על אף שמעולם לא זכה באליפות העולם? מרלן אוטי זכתה במדליות בחמש אולימפיאדות, אף אחת מהן לא מזהב, אך האם היא לא אלילה? יודעים מה, גם הפועל פתח תקוה של גרנט, או נתניה שהפסידה אליפות לכפר סבא, או הפועל תל אביב של בארי לייבוביץ', או ניוקאסל של קווין קיגן, או אפילו מכבי תל אביב זו שביכול סוגדת רק לניצחונות אבל מעולם לא תשכח את הקבוצה המופלאות שהפסידו למילאנו ויוגופלסטיקה. רק אל תגידו להם שההיסטוריה לא זוכרת. זה מרגיז.
גם ב-NBA יש עוד כמה קבוצות כאלה (יוטה וסקרמנטו הן רק שתי דוגמאות), כי לשמחתנו, בכל הנוגע לספורט, ההיסטוריה לא נכתבת על ידי היסטוריונים, אלא על ידי אוהדים. כולנו עדים. גדולים ממני (רביץ וסורוקה) כבר תיארו את הגדולה של סן אנטוניו ואת המורשת הספורטיבית שהיא השאירה, וזה כמובן הרבה מעבר למורשת, או לשושלת, או לאיכות מקצועית - זה בעיקר הזיכרונות והרגש שהיא הותירה אחריה השנה.
אגב, הדברים האלה גם התבטאו היטב ברייטינג ובנתוני הגלישה. כל ניצחון של מיאמי היה בגדר "כלב נשך אדם", נון אייטם. עם קבוצה כל כך חזקה, מוכשרת, אתלטית, זה היה מובן מאליו. כשהספרס ניצחו, לעומת זאת, הרייטינג השתולל. היה צמא אמיתי לקרוא ולהתעדכן. אפשר היה להרגיש את ההתלהבות.
הרבה חובבי כדורסל לא נסחפו בעבר אחרי סן אנטוניו, עד השנה. תמיד הייתה הערכה, אי אפשר היה שלא לכבד, ועדיין, היה חסר ניצוץ, לא הייתה תשוקה או התלהבות. והנה זה הגיע. ההערכה הפכה לאהבה. אהבה ממבט חמישי. כמובן שמראות ההפסד קורעי הלב רק מחזקים את הרגש. התמונה של דאנקן המתוסכל לא יוצאת מהראש. הזיכרונות לא מרפים. זה היה כל כך דומיננטי, עד שלפרקים מיאמי נראתה כמו סיפור משני. אפשר היה לזהות בחיבוק של לברון עם פופוביץ', שגם לו היה קצת לא נעים. הסדרה הזאת גרמה לי להצטער שאין לי בן, שאין לי ילד שאוכל להעיר אותו בלילה, להראות לו, ללמד אותו, להגיד לו "תקום ותמחא כפיים". מבחינת מיליוני חובבי כדורסל שהתמוגגו מכל רגע, המנצחת האמיתית ברורה. סן אנטוניו הצטרפה לחבורה מכובדת, שההיסטוריה לא תשכח. כי מהי טבעת, לעומת הזיכרונות.