אליפות של מיאמי לא הייתה אמורה להיות סיפור גדול. להיפך - אחרי אליפות הורדת הקוף מהגב בעונה שעברה, הכול היה מוכן להשתלטות של לברון ג'יימס וחבורתו על הליגה. אך הדרך לריפיט הפכה את האליפות הנוכחית למרתקת ומתוקה במיוחד - הפתיחה הצולעת, הרצף, ההסתבכות מול אינדיאנה, הגמר הגדול, השלשה של ריי אלן וההצגה של לברון במשחק האחרון. העונה הזאת של מיאמי הייתה הרבה דברים, סטנדרטית היא לא הייתה. אחרי יום התאוששות, הגיע הזמן לבחון כמה סוגיות הקשורות לאלופה, לסגניתה ולליגה.
היסטוריה
אתחיל בשאלה שהעליתי כבר אתמול - עד כמה העובדה שזו אליפות שהוכרעה על ידי זריקה אחת צריכה להשפיע על האופן בו נזכור אותה ואת השחקנים המעורבים? האם הגיוני ששלשה של ריי אלן תשפיע באופן משמעותי על האופן בו נזכור שחקנים גדולים כמו לברון וטים דאנקן? התשובה לשאלה השנייה - חד משמעית, כן. כי כל השיפוט ההיסטורי עד כה מבוסס על כך, כי להתייחסות האינדיבידואלית בספורט קבוצתי גם כך יש מימד מלאכותי שלא ניתן להתעלם ממנו. האופן בו הוכרעה האליפות הנוכחית היא תזכורת טובה לכך שכל הדירוגים, ההשוואות והדיונים הם בסך הכול משחק שיש גבול לרצינות בו צריך לקחת אותו, שלמזל תמיד יש חלק עצום בהתפתחות של קריירות.
אף אחד לא מודע לכך יותר מהשחקנים של סן אנטוניו. בשנות השיא שלהם - 2003 עד 2007 - כמעט כל עונה הוכרעה על זריקה בודדת באחת הסדרות, לכאן או לשם. הם ניצחו סדרות בזכות החטאה של רוברט הורי (כשהיה בלייקרס ב-2003) וקליעה של רוברט הורי (כשהיה אצלם ב-2005) באותה סיטואציה ובדיוק מאותה בלטה, זה היה יכול להיות הפוך. במקביל, הם סבלו מסל ה-0.4 של דרק פישר ומסל ועבירה קריטיים של דירק נוביצקי ב-2006. הקליעה ההיא של הורי הצילה את דאנקן שהחטיא עונשין וטיפ פשוט ברגעים המכריעים אחרי שסחב את הקבוצה רוב המשחק, אלן עשה דבר דומה עבור לברון. ככה זה.
לברון
ההשוואה עם מייקל ג'ורדן עושה עוול עם לברון ג'יימס, בדיוק כפי שעשתה עוול עם קובי בריאנט בזמנו. הצבת הסטנדרט המאוד מסוים והכמעט בלתי אפשרי הזה מחמיצה את ההתקדמות ההדרגתית של שניהם במשעול הגדולה ההיסטורית. אני מכיר את הטיעון שללברון יש מספיק כשרון כדי להיבחן ביחס לגדול מכולם, אין ספק שהוא תופעת טבע חד פעמית ושבשיאו הוא שחקן ענק בכל קנה מידה, אבל זה נשמע כאילו יש בושה בהשוואה למג'יק ג'ונסון, למשל. לברון עדיין לא שייך גם לליגה הזאת, האליפות הנוכחית יכולה לפתוח בעיקר את הדיון האם הוא כבר אחד מעשרת השחקנים הגדולים בכל הזמנים, איך הוא עומד כרגע ביחס לאגדות כמו האקים אולג'ואן ואוסקר רוברטסון. אלה לא סטנדרטים שמותר לזלזל בהם.
ג'ורדן היה כל כך הרבה יותר מכישרון טהור. בעוד שהריפיט מחזק את מעמדו ההיסטורי של לברון, האופן בו הושג מבהיר שהוא רחוק מליצור את התחושה הג'ורדנית שהוא בלתי ניתן להכנעה. קמפיין MVP הגמר הנוכחי היה פחות מרשים מהקודם, בו לברון שלט בסדרה מתחילתה ועד סופה בקרב ישיר מול הטוען המרכזי לכתר. השנה חזרו סימני השאלה, העליות והירידות, השנה הייתה תחושה שהוא בהחלט מסוגל להפסיד וזה כמעט קרה. הנקודה הזאת חשובה עוד יותר ברמת הקבוצה.
מיאמי
הניתוח סוג של הצליח, החולה חזר מהמתים. הניסיון לבנות את הקבוצה האידיאלית ללברון ג'יימס, קבוצה עם יתרונות קיצוניים שאמורים להיות משמעותיים יותר מהחסרונות הקיצוניים שלה, עמד במבחן התוצאה הדיכוטומית, אבל השאיר לא מעט סימני שאלה. מיאמי היא האלופה שנתיים רצופות, היא הטים-טו-ביט ב-NBA, יש לה את השחקן הטוב בעולם וצוות מסייע נהדר והרצף שלה במהלך העונה היה אחת התופעות המרשימות בליגה בשנים האחרונות, אבל היא בוודאי לא נראתה בלתי מנוצחת בשתי הסדרות האחרונות שלה. אם בשנה שעברה פחדנו שהקבוצה הזאת תשאיר לליגה אבק, דווקא אחרי השלמת האליפות הנוכחית אפשר לומר בביטחון רב שניתן לבנות קבוצה שתוכל לנצח אותה, ושלא חייבים שילוב כלשהו של סופרסטארים לשם כך.
סן אנטוניו הייתה הכי קרובה, אבל הספרס הם תופעה חד פעמית בליגה שלקבוצות אחרות אין יותר מדי מה לקחת ממנה. הדוגמא המעניינת יותר עבור שאר הליגה היא אינדיאנה - קבוצה שנבנתה במיוחד כדי לנצל את החסרונות של ההיט ועשתה זאת בהצלחה גדולה. כדאי לזכור שבדקות בהן הפייסרס שיחקו עם החמישייה הראשונה שלהם מול מיאמי היה פער נקודות משמעותי מאוד לטובתם. הם במרחק ספסל סביר מלאיים עוד יותר ברצינות על כתר המזרח, ויש להם את דני גריינג'ר כתוספת כוח משמעותית או חומר לטרייד. כדאי לזכור גם את שיקגו, קבוצה שבנויה באופן דומה לאינדיאנה, אם דרק רוז יחזור לשיא היכולת שלו מדובר במאיימת נוספת על ההגמוניה של ההיט. וגם קבוצות אחרות יכולות לצאת מהפלייאוף הזה עם הרגשה שזה רחוק מלהיות בלתי אפשרי.
אל הפגיעות האפשרית של מיאמי בשנים הקרובות ניתן להוסיף את ההתבססות השנה על שחקנים וותיקים שנמצאים בירידה. דווין וויד השתמש ברזרבות האחרונות שלו כדי לחלץ 2-3 משחקים טובים בשתי הסדרות האחרונות, שיין באטייה חזר לקלוע רק במשחק האחרון, ריי אלן נמצא בגיל בו בכל רגע נתון הוא יכול להפסיק להיות שחקן NBA אפקטיבי (כפי שקרה השנה, למשל, לג'ייסון קיד וג'ייסון טרי). מעניין יהיה לבדוק אם ההיט יחליטו לשנות גישה ולחפש גם שחקני פנים סטנדרטיים שיוכלו לשים גוף על גבוהים מאיימים, עם דגש על אלה של הפייסרס. מה שבטוח, התחושה שמיאמי פגיעה זו הבשורה הטובה ביותר שיצאה מהפלייאוף הזה לליגה שפחדה שניתן לסגור את מאבקי האליפות לשנים הקרובות.
סן אנטוניו
אם סן אנטוניו הייתה זוכה באליפות, זה היה הופך להיות אחד הרגעים המרגשים שהליגה הזאת ידעה. הקבוצה שהוספדה שנה אחרי שנה מאז 2008 חזרה להדרן והגיעה הכי קרוב שניתן להגיע לטבעת החמישית של דאנקן ופופ והרביעית של פארקר וג'ינובילי. במקום לפרק את החבילה, הם ארגנו את הרכיבים מחדש, הוסיפו מה שצריך, האמינו ביכולת של שחקני משנה להזריק חיים מחודשים בכוכבים. אך דווקא בגלל שמדובר בשחקנים שכבר זכו בכל כך הרבה תארים, לא צריך לקחת קשה מדי את ההפסד הזה. הוא יהפוך לחלק מהסיפור, חלק מהאגדה שהייתה באמת, כמעט כמו אליפות. זה היה הרבה יותר כואב אם זו הייתה קבוצה כמו דאלאס של לפני שנתיים שעמוסה בשחקנים גדולים שזו הייתה ההזדמנות היחידה שלהם לטבעת.
האם זה אכן היה ההדרן האחרון? סיכוי גדול שכן, אך ממש לא בהכרח. בזמן שכולם יעסקו בדוויט הווארד וכריס פול, עבורי אחת השאלות המעניינות של הקיץ תהיה אם הספרס ינסו לנצל את חלון ההזדמנויות שנפתח כרגע כדי להחתים שחקן משמעותי. אם הם יצליחו להחתים את מאנו ג'ינובילי על חוזה מינימלי (או שהוא יפרוש) ויבצעו עוד כמה מהלכים קטנים נכונים, הם יכולים להישאר עם כ-9-10 מליון דולר פנויים מתחת לתקרה. זה יכול להספיק כדי להביא שחקן טוב שרוצה להתמודד על תארים ולקחת חלק בפרנצ'ייז נהדר. פול מילסאפ יכול להיות ההתאמה המושלמת, ועם תוספת של שחקן מסוגו הספרס בהחלט יכולים לחזור בעונה הבאה מחוזקים.
