פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הרבה יותר מתופעת טבע: האוזמן על משחק 7 בגמר ה-NBA

        דווקא האנושיות של לברון ג'יימס מאפשרת להעריך את גדולתו יחסית למייקל ג'ורדן. שי האוזמן על המורשת המתגבשת של האלוף הטרי, שבלע את העלבון, החל לצלוף מחוץ לקשת וסתם לכולם את הפה

        עם סיומו של משחק מספר 6 בסדרת הגמר הנהדרת בין מיאמי לבין סן אנטוניו, כתב מישהו שאפשר היה להעביר את המשחק בשידור ישיר בערוץ הגולד. במילים אחרות – ישר לפנתיאון. אותי זרקה כל הסדרה הזאת למחוזות ערוצי הגולד, אבל גם מסיבות אחרות אליהן נתייחס בהמשך.

        בואו נדבר קצת על ה-MVP של העונה והסדרה, לברון ג'יימס. בואו נדבר עליו קצת, כי נדמה שלא דיברו עליו מספיק עד היום. במהלך הסדרה קיבל גרג פופוביץ' החלטה טקטית בכל הנוגע לטיפול ההגנתי בג'יימס (ובדווין וויד) ונתן בהתאם הנחיות לשומרים שלו: קחו אחורה. תנו לו לזרוק. תנו לו להתמודד. ההחלטה הזאת הייתה מהגורמים המשמעותיים לדומיננטיות של הספרס בסדרה. ההחלטה הזאת הייתה גם מהגורמים לניצחון של מיאמי במשחק שהכריע.

        וכשפופוביץ' גורם ללברון ג'יימס להתמודד, הוא מכוון לשתי התמודדויות שונות. אחת, מטבע הדברים, להבדלים בין היכולות של ה-MVP כשהוא מסוגל להיכנס לצבע ולדרוס בדרך את המשוכות לבין יכולתו כקלעי טהור. השניה, לאלמנטים המנטליים. קחו (כמעט) כל שחקן כדורסל, תנו לו מטר ותאתגרו את היכולת שלו לפגוע בזריקה ללא שמירה. העלבון הזה מוריד את רמת הביצוע. כמעט תמיד. וזה מעליב במיוחד כשעושים את זה ל–MVP ולפנים של כל הליגה.

        לברון ג'יימס שחקן מיאמי היט עם גביע אליפות ה-NBA וגביע ה-MVP של סדרת הגמר (GettyImages)
        פופוביץ' העליב, אז הוא נענה לאתגר. לברון חוגג (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        יש מספר אסכולות בספורט הקבוצתי המקצועי ומספר מחשבות שונות לגבי אותם אלמנטים מנטליים. האחת, נתמכת על ידי מרבית יושבי הכורסאות בבית, היא שמרגע שהשחקן הופך מיליונר בזכות הביצועים שלו על המגרש, שלא יבכה. שיתמודד. אסכולה אחרת, נתמכת גם על ידי מאמנים שלעולם לא יודו בכשלים טקטיים, אומרת שבסוף – הכול מנטלי. לברון ג'יימס לוקח את הדיון הזה למקומות קיצוניים. האם שחקן שהרוויח 33 מיליון דולר רק מחסויות בשנת 2012, על פי דיווחים זרים, רשאי לעשות שימוש בתרוץ או טענה לעניין רחשים ורעשי רקע? לעזאזל, כל אחד מאיתנו היה מתחלף איתו מבלי למצמץ. מצד שני, ויש צד שני, בסופו של יום צריך לבצע. ביצועים תחת לחץ הם אף פעם לא פשוטים. ואוהו, כמה לחץ שיש על לברון.

        הדיון המנטלי מעניין מאוד בתאוריה, אולי, אבל לא באמת חשוב. ובטח שלא באתוס האמריקאי שמקדש את הניצחון ואת המנצח. מנטליות, קשיים ומהמורות זה נחמד לסרטים דוקומנטריים, אבל הצלחה מודדים בטבעות. כל השאר הוא לא יותר מפיקנטריה, וגם לברון יודע את זה.

        סביר להניח שגם ג'יימס, כחובב מושבע וידוע של שירי שלום חנוך, יכול להזדהות עם הטקסט בשיר "דיברנו על הצלחה":

        זרקורים מאירים את הלהקה
        יריות מהמותן יללות אזעקה
        את מבינה
        אין הגנה
        ניצחת - הצלחת

        שלום חנוך בעצרת המחאה בכיכר רבין, יוקר המחייה, אוקטובר 2011 (דרור עינב)
        דיברנו על הצלחה? לברון נמצא שם. שלום חנוך (צילום: דרור עינב)

        אז אם נטרלנו את האלמנט המנטלי, נותרנו עם סוגיית הקליעה. ובמקרה שלנו, חזרה למחוזות הנוסטלגיה וערוצי הגולד. כשלברון נכנס לליגה, ההשוואה המקובלת הייתה למג'יק ג'ונסון. הסייז, הוורסטיליות והכריזמה הפכו את ההשוואה למתבקשת. הטיפול ההגנתי המקובל למג'יק, במסגרת סדרות הגמר הגדולות של שנות השמונים, היה פשוט לחכות לו בקו העונשין. זאת הייתה הדרך היחידה של השומרים, דניס ג'ונסון למשל (על כל נמשיו), לנסות ולהצר את צעדיו של הקוסם. קוסם קוסם, אבל כשמדברים על מג'יק של שנת 1988 ומטה, מדברים על קלעי שלשות של 23% ומטה.

        אם ננטרל את עונת הבתולין של לברון בליגה, אנחנו מדברים על 8 עונות עם ממוצע של 34% לשלוש. לפני עונת 2012/13. העונה? 41%. סדרת גמר המזרח מול אינדיאנה? 44%. ועדיין, בחר פופוביץ' לתת לו לזרוק. וכנראה שבצדק. ששת המשחקים הראשונים של הסדרה השאירו את ה MVP על 29% לשלוש. המשמעויות הן הרבה מעבר לאחוזים הסתמיים. ההגנה של סן אנטוניו הכריחה את לברון לשחק מחוץ לאזורי הנוחות שלו, ואת מיאמי לחפש פתרונות התקפיים אחרים. ונסים.

        בסופו של יום הכול מתנקז למשחק הקובע, וכשהצ'יפים על השולחן – וההגנה שצועקת לו לזרוק, לברון היסס אבל לא ברח. ודפק 5 מ-10 לשלוש. עם מעט מהלכים וסלים של שנכנסים בשגרה להיילייט ריל. עם הרבה קליעות שמביאות אליפות. איך אמרנו? ניצחת – הצלחת.

        במקביל להשוואה עם מגי'ק, מתמודד המלך עם השוואה אכזרית נוספת. למייקל ג'ורדן. הסדרה האחרונה, למי שעוד הטיל בכך ספק, חשפה עד כמה ההשוואה איננה הוגנת. ג'ורדן היה שחקן הכדורסל המושלם. גרסא חד פעמית ובלתי חוזרת (כנראה) לאיך זה אמור להיראות כשהכל, אבל הכל, מושלם. לברון אולי נראה גופנית כמי שנוצר בתנאי מעבדה, אבל הכדורסל שלו נשאר, איכשהו, בגבולות האנושיות. אפשר לראות מהלכים מביכים פעם ושם. אפשר לאתר חסרונות פה ושם. אפילו הבידוד המפורסם של לברון, כשהוא מקבל את הכדור בצד עם הפנים לסל – וכל שאר השחקנים בצד החלש של המגרש, נראה הרבה יותר טוב בגרסא של מייקל. ולא רק בגלל קרני השור על הפרקט בדיוק בו ג'ורדן היה מתחיל את המהלך. ודווקא מתוך האנושיות (היחסית, כן?) של לברון ג'יימס, קל הרבה יותר להעריך עד כמה הוא גדול.

        גרג פופוביץ' מאמן סן אנטוניו ספרס (AP)
        החלטה שעומדת במבחן ההגיון, אך לא השתלמה בסופו של דבר. פופוביץ' (צילום: רויטרס)

        את המשפט "לא היה דבר כזה" אמרו על לא מעט סופרסטארים לאורך השנים. לא היה דבר כמו מג'יק וה-2.06 שלו בעמדת הפוינט. לא היה דבר כמו צ'ארלס בארקלי וה-1.94 שלו ששלטו בעמדה מספר 4. לא היה דבר כמו מייקל (ולא יהיה), ולא היה דבר כמו קווין דוראנט. לברון ג'יימס, במקרה הרע, נמצא תחת הקטגוריה הזאת. לא הייתה תופעת טבע כמוהו.

        גם אם נתעלם מהמנטרה ששגורה לאחרונה בפיו של ה-MVP, לפיה הוא בכלל לא היה צריך להיות שם כילד שמגיע מאקרון אוהיו, אי אפשר להתעלם מהשליטה שלו בליגה ומהיותו אחד הגדולים בהיסטוריה. הגיע הזמן, אומרת אמי, להפסיק עם ההשוואות למג'יק ולג'ורדן. זה אמנם פיקנטי, אבל מיותר וחסר תועלת. סיכומים של ממש אפשר לערוך, אם בכלל, רק בסיומן של קריירות גדולות.

        הקריירה של לברון הזה עדיין רחוקה מלהסתיים.

        שחקן העבר של לוס אנג'לס לייקרס, מג'יק ג'ונסון, מול שחקן העבר של שיקגו בולס, מייקל ג'ורדן (AP , Eric Risberg)
        לברון כמו מייקל? יותר כמו מג'יק (צילום: AP)

        מיאמי היט זכתה באליפות ה-NBA בעונת 2012/13

        סוף מהאגדות: רביץ מסכם את משחק מספר 7

        נאום התוכחה של לברון ג'יימס, שעונה לכל המבקרים

        המשחק שירדוף את דאנקן כל חייו: האכזבה של סן אנטוניו

        סדרת הגמר בתמונות, ממשחק 1 עד משחק 7