מיאמי היט חוגגת ריפיט

סוף מהאגדות: ניתוח משחק מספר 7 בגמר ה-NBA

זה היה משחק שביעי לפי הספר: הגנות אגרסיביות במיוחד, הרבה לחץ, שתי קבוצות שכבר לא יכולות להפתיע זו את זו וחוסר ודאות שנשמר עד לרגע האחרון, בו הגיבור הטרגי החטיא בצד אחד והגיבור הראשי קלע בצד שני. אסף רביץ על זכייתה של מיאמי באליפות

אסף רביץ

בחיים אין כמעט תשובות מוחלטות. בספורט יש. הרגע הזה שזהו, נגמר, שכל המורכבות העצומה מתבהרת וכל סימני השאלה מתנקזים לתשובה חד משמעית - זו אחת הסיבות המרכזיות לכך שאנחנו מכורים. זה רק רגע, שמיד אחריו נפתח בחזרה צוואר הבקבוק לשלל ניתוחים, השוואות היסטוריות והכנות לעתיד, לפרק הבא שיתחיל עם שאלות ויסתיים עם תשובה.

השנה קיבלנו את הרגע הזה במלוא עוצמתו. חוסר הוודאות נשמר עד הרגע האחרון, הקפיצה משאלה לתשובה הייתה חדה מתמיד. ויותר מזה - לפני יומיים היינו על סף רגע אחר, התחלנו לעכל תשובה אחרת. ההיפוך היה כל כך חד שהוא משאיר סחרחורת, או שאולי אלה עוד הדים מהמשחק ההוא שלא מוכן להיות חלק מסיפור שניתן לסכם בשתי מילים. אבל עכשיו, כשאנו בעיצומו של הרגע, זה בדיוק מה שהוא.

מיאמי אלופה. אחרי הכל ולמרות הכל, נשארנו עם התשובה הצפויה. מחר נתחיל להתעכב על התשובה הזאת, לתהות על קנקנה, להראות ש"מיאמי אלופה" הנוכחי שונה מ"מיאמי אלופה" של לפני שנה. מפתה להתחיל כבר עכשיו, אבל היום זה היום של התשובה החד משמעית, מגיע לה כבוד ככזו. מיאמי אלופה, פעם שנייה ברציפות. לברון ג'יימס הוא ה-MVP של העונה הרגילה ושל הגמר, פעם שנייה ברציפות. זה הנתון שממנו יתחילו הניתוחים של מחר.

עוד בוואלה! NEWS

5 טיפים שיעזרו לעובדים שלכם לחזור לשגרה

בשיתוף נספרסו
לכתבה המלאה
הקפיצה משאלה לתשובה הייתה חדה מתמיד. וויד ולברון חוגגים ריפיט (צילום: רויטרס)

האליפות הזאת הושגה במשחק שביעי, שההישג המרכזי שלו היה שהוא הצליח לא להיות אנטי קליימקס מוחלט לשישי. התוצאה הייתה צמודה לכל אורך הדרך, המתח נשמר ללא הפסקה, כל פעם שנדמה היה שמיאמי בורחת לסן אנטוניו הייתה תשובה. משחק שביעי לפי הספר - הגנות אגרסיביות במיוחד, הרבה לחץ, שתי קבוצות שכבר כמעט לא יכולות להפתיע אחת את השנייה. אפילו יותר מדי לפי הספר, כל צירי העלילה התקדמו בדיוק בהתאם לתסריט.

הגיבור הראשי נראה כמו גיבור ראשי אמיתי, שחקן המשנה שלו ביצע את תפקידו בצורה הראויה ביותר, לידם היו שחקן המפתח שלא הופיע, הוותיק שהתעלה והמטורף שמביא אנרגיות מהספסל. בצד השני היה הגיבור הטראגי הקלאסי, זה שהגיע הכי קרוב לבאר ולא הצליח לשתות. לידו יכולנו לזהות את הכוכב שנעלם לחלוטין, הצעיר המבטיח שעוד נשמע עליו, הקלע שהפסיק לקלוע והג'ינובילי (אותו עדיין אין טייפ-קאסט שמסוגל להכיל). כל אחד ביצע את התפקיד שלו במדויק, ללא אלתורים. בסוף הכול התנקז להחטאה של הגיבור הטראגי בצד אחד ולקליעה של הגיבור הראשי בצד שני.

לברון בסל שסיפק תשובה ברורה וחותכת (צילום: רויטרס)

ההחלטה שהכניסה קצת פלפל למשחק הזה הייתה ההחלטה של גרג פופוביץ' לתת ללברון מטר-שניים. זה היה טיפול רייג'ון רונדו אמיתי - מעבר מתחת לחסימות, השומר שלו חיכה לו על סף הצבע, התעלמות מוחלטת מהאיום שלו מחצי מרחק ומשלוש, שנמשכה גם לאחר שקינג ג'יימס קלע כמה שלשות. פופ השתמש בשיטה הזאת במשחק השלישי, אבל אז זה קרה לאחר שהוא זיהה שלברון נמצא ביום קליעה רע מבחוץ. הפעם הוא בא עם זה מהבית.

מאחר שלברון סיים את המשחק עם 37 נקודות שרובן הושגו משלשות פנויות וזריקות חופשיות לחלוטין מחצי מרחק, ניתן לטעון שהטקטיקה של פופ נכשלה. אבל זה היה הימור מעניין לסיטואציה שמראש הספרס הגיעו אליה עם סיכויי הצלחה נמוכים (משחק 7 בגמר בחוץ אחרי שברון הלב של המשחק הקודם). כך סן אנטוניו יכלה להימנע מעזרה מוגזמת בצבע, להקשות על שחקנים אחרים להיכנס למשחק ולמנוע מלברון להביא לידי ביטוי את יכולות ניהול המשחק שלו. ברמה המקצועית, בהחלט ניתן לקבל את ההימור הזה - אמנם לברון קלע לכל אורך העונה באחוזים מדהימים מהטווחים האלה, אבל יש לו גם ימי קליעה חלשים ובסדרה הזאת היו כמה כאלה.

אך הרבה יותר מכל דבר אחר, זה היה ניסיון להיכנס לראש של לברון. פופ רצה לגרום ללברון להסס ולהתלבט אם לעלות לזריקה או לנסות ללכת בכוח לטבעת, הוא רצה שקינג ג'יימס ירגיש שהוא מזלזל בו, לא מאמין שהוא יכול להתעלות במעמד כזה. גם ברמה הפסיכולוגית, לברון נתן מספיק סיבות במהלך השנים להאמין שגישה כזאת במשחק הכי חשוב של העונה יכולה לעבוד מולו, מסוגלת להוציא אותו מהקצב ואולי אפילו לשבור אותו.

האחד נתן ללברון מטר, השני נתן את הכול, זה לא הספיק. פופוביץ' ודאנקן (צילום: רויטרס)

אז סיכום הביניים של השחקן הטוב בעולם כרגע הוא כזה - הוא שחקן שגורם למאמן היריב להרגיש שבמשחק 7 של הגמר כדאי לו להמר על החוזק המנטאלי שלו, רק כדי להתמודד בהצלחה עם הלחץ הפסיכולוגי הזה ולהכריע את המשחק. לכל אורך הדרך לברון שמר על איזון ולא התרגש מהאופן בו שמרו עליו. הוא לא חיפש לזרוק בכוח אלא חיכה לרגעים שהוא ירגיש טוב לגבי הזריקה, לפעמים הוא כן ניסה להגיע לטבעת בכוח אבל לא יותר מדי בכוח, הוא ידע לזוז הצידה בדקות הטובות של וויד והוא המשיך לנסות לשתף את האחרים. 37 הנקודות מעידות בעיקר על התהליך המנטאלי שלברון עבר בשנתיים האחרונות. אה, וכל זה בלי להזכיר את ההגנה הנפלאה שלו על טוני פארקר בשני המשחקים האחרונים, עד לרמה שבמשחק האחרון ברבע האחרון קל היה לשכוח שהוא קיים (אני מניח שגם לפציעה יש חלק בכך).

פרט ללברון ושיין באטייה, המרוויח הגדול של משחק 7 הוא משחק 6. הניצחון של מיאמי הפך את המשחק הקודם רשמית למשחק שהכריע אליפות, מה שמאוד מחזק את המעמד שמתחיל להתגבש לו כאחד ממשחקי ה-NBA הגדולים ביותר אי פעם. האליפות הפכה הלילה לכזאת שהוכרעה על ידי זריקה אחת - השלשה של ריי אלן (והמהדרין יטענו ל-6-7 מהלכים באותה חצי דקה בסוף הזמן החוקי שמספיק שינוי באחד מהם כדי שסן אנטוניו תנצח). מזמן לא היו לנו אליפויות שהשאירו אותנו עם תחושה שהן הוכרעו על זריקה בודדת. השאלה המתבקשת היא האם ניתן לטעון שהמעמד ההיסטורי של שחקנים כמו לברון וטים דאנקן השתנה רק בגלל שריי אלן קלע שלשה, אבל השאלה הזאת שייכת כבר לניתוחים של מחר.

נקודה נוספת לגבי השלשה הזאת לפני שעוזבים אותה לנפשה - כל אחד יכול לזכור כמה סלי אליפות גדולים, אבל אני מתקשה לזכור מהלך מציל עונה גדול יותר. מבחינה פסיכולוגית, יש הבדל עצום בין לזרוק בידיעה שאם אני קולע זכינו באליפות לבין לזרוק בידיעה שאם אני מחטיא הפסדנו את האליפות. השלשה של אלן שייכת לזן הנדיר יותר.

והכול כנראה התחיל ונגמר בשלשה ההיסטורית הזאת של ריי אלן במשחק השישי (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

בזכות אותו משחק שישי, גם הסדרה הזאת תיזכר כאחת הגדולות. במשחקים 2-5 אמנם לא היה מאני-טיים, אבל היה כדורסל נהדר של אחת הקבוצות. במשחק הראשון היה הסל המטורף של טוני פארקר, בשביעי הסל סוגר העניין של לברון.

אף אחד מ-6-7 שחקני הרוטציה בשתי הקבוצות לא יוצא מקופח מהסדרה, לכל אחד היה את הרגע שלו (יוצא הדופן המרכזי הוא יודוניס האסלם שלא היה רלוונטי בגמר אבל אסור לשכוח את התרומה שלו מול אינדיאנה). ההתעוררות הפתאומית של דווין וויד, ההצגה הגדולה האחת של ג'ינובילי, מופע השלשות של דני גרין, ההופעה האדירה של באטייה במשחק 7, הגגות של כריס בוש והשלשה של אלן במשחק 6, מחצית 25 הנקודות של דאנקן באותו משחק, היציבות המדהימה של קאווי לאונרד, המשחקים הגדולים של מריו צ'אלמרס וגארי ניל, התרומה היפה של בוריס דיאו וכריס אנדרסן - מכל משחק וכמעט מכל שחקן שלקח חלק בסדרה הזאת נזכור משהו.

גם על המשמעות של ההפסד לגבי סן אנטוניו נדבר בפירוט בשלב ניתוחי ההמשך, בינתיים נותר בעיקר לברך את המפסידה על החלק שלה בסדרה בלתי נשכחת, סדרה שלמרות התוצאה הסופית המאכזבת אני בטוח שאף אחד שם לא יצטער על כך שהוא לקח בה חלק. זה היה הכי קרוב שיכול להיות, אבל זה הרגע שבו יש רק תשובה אחת. מיאמי אלופה.

מכל משחק וכמעט מכל שחקן שלקח חלק בסדרה הזאת נזכור משהו (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully