יורו 2013: ניתוח על הסכין

תתקדם: ניתוח מקצועי של תבוסת ישראל לאיטליה

התלהבות בלי טקטיקה ומסיבות עיתונאים כמיטב המסורת המשפחתית לא יובילו את גיא לוזון להצלחה בסטנדרד ליאז'. ענבל מנור מסכם את תבוסת הצעירה לאיטליה, שהחזירה את הכדורגל הישראלי לפרופורציות וממליץ לאייל גולסה ללמוד מליאור רפאלוב

ענבל מנור
09/06/2013
צילום ועריכת וידאו: דרור פיקלני

1. טקטיקה. 10 דקות טובות היו לנבחרת הצעירה של ישראל בפתיחה מול איטליה. 10 דקות של התלהבות, לחץ על כל המגרש, טירוף בעיניים. 10 דקות של השתוללות, של שליחת שחקנים קדימה. 10 דקות בלבד. בדקה ה-11 האיטלקים הצליחו להשתחרר. כשבוריס קליימן הדף בעיטה ממרחק של לורנצו אינסינייה הנפלא, ניתן האות לשינוי מגמות במשחק. מאותה דקה, האזוריני שברו את הלחץ בקלות מעצבנת והניעו כדור ללא הפרעה. כשישראל המשיכה לשחק באמוק עם הרבה רעל ומעט שכל, היא הזמינה שער בהתקפה מתפרצת. זה קרה בדקה ה-18. ופתאום כל האוויר יצא מהמפרשים והאמת העירומה התגלתה. לנבחרת אין באמת תכנית משחק מלבד ההתלהבות. אמנם אלון תורג'מן היה קרוב לשוויון, אבל האיטלקים כבר השתלטו על המשחק והיו הרבה יותר קרובים לשני. ההרחקה של אייל גולסה אולי השפיעה על התוצאה הסופית הגבוהה והדרך, אבל לא על יחסי הכוחות במגרש.

שידורי יורו 2013 בספורט 1

בכל חמישי

הטבות ואטרקציות ב-10 ₪ בלבד - רק באפליקציית וואלה!

בשיתוף Poalim Wonder
עשר דקות טובות לפני ההתפרקות. כליבאת הולך לאיבוד(צילום: ברני ארדוב)

גיא לוזון צריך להפיק הרבה לקחים מהתבוסה ובכלל מההופעות ביורו עד כה. המרכזי ביניהם קשור בפן הטקטי. אסטרטגיית "אנחנו מרוכזים רק בנבחרת שלנו" ל-א ע-ו-ב-ד-ת במיוחד נגד יריבות עדיפות בצורה משמעותית. לא בטוח שתדרוך וידאו מקיף על תנועות הגוף וההטעיות של אינסינייה היה מקל על אלי דסה בשמירה עליו, אבל בהחלט יש דרכים טקטיות להתכונן ליריבה ולנסות להצר את צעדיה. התלהבות, נחישות והקרבה זה נהדר, אבל לא מספיק בטח שלא ברמות כאלה. בכדורגל המודרני פשוט אי אפשר לשחק בלי טקטיקה.

המאמן הישראלי ביצע ארבעה שינויים בהרכב, אך למעשה כמעט לא שינה דבר. ישראל זגורי נכנס להרכב על חשבונו של מונס דאבור ומוחמד כליבאת הוסט לעמדת החלוץ. "שיחקתי בתפקיד שהרבה זמן לא שיחקתי בו - חלוץ מרכזי - עד המחצית היה לי משחק טוב והייתי פעיל. גיא ביקש ממני הרבה תנועה לעומק ולרוחב", מסביר כליבאת. בפועל, זה היה בדיוק אותו 4-4-2 מוכר של לוזון, שזהה לשיטה של האיטלקים. ישאל השואל: מדוע לא להעלות הרכב עם קישור מעובה כדי ליצור יתרון מספרי במרכז השדה ולהקשות על הנעת הכדור? ומדוע לא להרכיב מגנים בעלי אופי דפנסיבי יותר מול שחקנים טכניים כמו ריקרדו ספונארה ואינסינייה? וממתי טקטיקה ולמידת היריב הפכו למילות גנאי? ללוזון הפתרונים.

איפה הטקטיקה? איפה ההכנה? ללוזון הפתרונים(צילום: ברני ארדוב)

2. אייל גולסה. זה היה אמור להיות היורו שלו. הטורניר בו הילד יהפוך לגבר. לוזון נתן לו את המפתחות להיות בעל הבית בחלק הקדמי ואפילו הזיז מהשטח את גיא אסולין ודור מיכה בשביל להבהיר את הנקודה. במשחקי ההכנה זו הייתה הנבחרת של גולסה, אבל לרגע האמת הוא לא התייצב. הרגליים רעדו והקשר של מכבי חיפה קרס תחת הציפיות. אולי הרף היה גבוה מדי, אולי הדיבורים על סקואטים, תג מחיר ומעבר ודאי לאירופה בקיץ השפיעו, אולי הוא פשוט עדיין לא בשל. השורה התחתונה מאכזבת: 127 דקות לא טובות וכרטיס אדום. זה מה שנזכור מהיורו של גולסה.

בשני המשחקים הוא נראה קפוא ולמרות שניסה, לא הצליח להשתחרר ולהשפיע על המשחק. נורבגיה ואיטליה למדו אותו טוב והדביקו לו שחקן וגם התפקיד באגף השמאלי של הקישור לא עשה עמו חסד. הציוות עם טואטחה ההתקפי הפך את האגף לפרוץ על גבול ההפקרות. דביס מנג'ה זיהה זאת מיד. איטליה ריכזה מאמצים באגף הימני שלה, שלחה לשם את ספונארה, פלרונצי, דונאטי ואימובילה, יצרה יתרון מספרי והביכה את ישראל פעם אחר פעם. משם הגיעו שניים מארבעת השערים.

גולסה הוא כישרון ענק, אבל עדיין לא בשל לצאת לאירופה, גם לליגת ביניים כמו בלגיה. עדיף לו להמשיך להתחשל במכבי חיפה, לזכות בתארים ולצאת רק אחרי שיהפוך לשחקן מוביל ודומיננטי אצל הירוקים ושחקן הרכב בנבחרת הבוגרת. על ליאור רפאלוב דיברו במשך שנים כפוטנציאל לא ממומש. הוא חיכה לטיימינג הנכון, יצא לאירופה רק אחרי שהשלים תהליך התבגרות מסוים והתוצאות בשנתיים האחרונות בהתאם. גולסה צריך ללמוד מרפאלוב. הוא עוד לא בן 22. שתי עונות נוספות בליגת העל לא יזיקו. עונה על הספסל באירופה דווקא כן.

הרבה מה ללמוד והרבה ממי ללמוד. גולסה מסיים את חלקו במשחק, כנראה שגם בטורניר(צילום: ברני ארדוב)

3. הבדלי רמות. לפני תשעה חודשים הובסה ישראל הבוגרת 4:0 ברמת גן על ידי רוסיה. התחושות בסיום נעו בין השפלה, בוז ועלבון. "חזרנו 20 שנה אחורה", טענו הפרשנים וגם המאמן אלי גוטמן הודה שהתבייש באותו ערב להיות מאמן הנבחרת. ההפסד של הצעירה שונה. במהותה, נבחרת צעירה תלויה בדור מכיוון שמשחקים בה שחקנים משנתונים ספציפיים. לפיכך, ההצלחה שלה תלויה לא אחת גם בעבודה מהיסוד וניסיון לגלות ולטפח כמה שיותר כישרונות בגיל צעיר. במדינות מתוקנות לא רואים הבדלים משמעותיים בין שנתון לשנתון בזכות עבודה נכונה. ישראל היא לא מדינת כדורגל מתוקנת וכשהיסודות רקובים, אי אפשר להעמיד בית ראוי.

לישראל היו שנתונים טובים מאוד לאחרונה וזה התבטא בתוצאות. העפלה לאליפות אירופה לנבחרות צעירות ב-2007, הפסד בפלייאוף לאיטליה כעבור שנתיים וקמפיין איכותי גם במוקדמות יורו 2011. אלא שמכאן ועד צמצום הפערים הדרך ארוכה. השנתון הנוכחי של ישראל פשוט לא מספיק מוכשר. בתיקו המאכזב מול נורבגיה, ישראל סבלה מנחיתות בכל פרמטר. מול יריבה בסדר גודל של איטליה זה כבר היה בלון שהתפוצץ. סטירה מצלצלת וחזרה למציאות. כרגע, זה מה שאנחנו שווים. זה ההבדל בין שבעה שחקני פלייאוף תחתון בהרכב לארבעה שחקני סרייה A ועוד מגה סטאר מפריס סן ז'רמן. המצ' אפ ביניהם נראה לעיתים מגוחך כמעט כמו הטענה של דוד אבי שליגת העל היא השישית בטיבה באירופה. תשאלו את עצמכם שאלה: האם אפשר להצביע על איזשהו שחקן באחת הנבחרות שהיה מסכים לשחק בעונה הבאה בליגת העל?

"התפרקנו מהר מדי ב-10 שחקנים? זה המצב שנוצר. אתה משחק נגד קבוצה טובה ואיכותית ופשוט לא הלך. קיבלנו את הגול השלישי מוקדם ואפסו הכוחות", טוען כליבאת. "אני לא חושב שהתוצאה ממחישה את הבדלי הרמות. ראיתם את המחצית הראשונה. היינו שווים שני שערים ורק במחצית השנייה הבדלי הרמות היו גדולים. בתחילת המשחק ועד ההרחקה היינו מצוינים. נגד קבוצות מדרג עליון על כל טעות אתה משלם בגול. החלב נשפך, צריך להתמודד". תורג'מן הוסיף: "אני חושב שמה שגמר אותנו זה האדום הלא מוצדק. שיחקנו מצוין ואם היינו משחקים 11 מול 11, היינו נותנים פייט עד הסוף. עד האדום לא הרגישו את הבדלי הרמות".

איפה זה ואיפה זה? וראטי בורח מזגורי(צילום: רויטרס)

4. פרופורציות. בדיוק לפני שנה עמד אבי לוזון על הבמה בטקס חגיגי לציון שנה לפתיחת היורו ונשא נאום מרגש. הוא סיים אותו בקריצה: "שלא נעשה בושות". ואולי התכוון לומר: שלא נעשה בושות כמו ב-2007 (אז סיימה הנבחרת עם אפס נקודות ומאזן שערים 6:0)? כך או כך, מבחן התוצאה לא חד משמעי. ניצחון או תיקו מול אנגליה במשחק האחרון ולכאורה, אפשר יהיה לסכם טורניר מוצלח, בטח נוכח הבדלי הרמות. הפסד? עדיין השגנו נקודה היסטורית ושערים היסטוריים. לא היה נכון לצפות מישראל להעפיל לחצי הגמר. אפשר וצריך היה לצפות להופעות מכובדות, לעמידה טובה מול יריבות עדיפות.

בהקשר הזה, המחצית השנייה מול איטליה היא כתם. מחצית מביכה. איטליה הניעה כדור מצד לצד בעוד ישראל נראתה חבולה ומפורקת. גם לוזון לא עשה דבר כדי למנוע את ההשפלה. ההפסד לא נורא כל כך כמו הדרך. אפשר להפסיד ליריבה כמו איטליה, אבל לא צריך להתבזות. הרי בסך הכול המשחק הרי היה גמור כבר במחצית וכן, יש הבדל גדול בין 2:0 ל-4:0.

ובמחשבה שנייה, אולי טוב שהובסנו. אולי בכך נבין את מקומנו וגודלנו האמיתי. אולי נפסיק לשמוע על קבוצות ליגת העל שמחכות לתום היורו לשמוע הצעות על שחקני הצעירה. בכדורגל הישראלי אין אמצע. הוא נע בין אופוריה לדיכאון, בין ציפיות לא ריאליות להרס עצמי וחורבן, בין שבחים והייפ לביקורות ארסיות. רגע אתה משיח ורגע סוקלים אותך באבנים, אבל אין אמצע. אין הפקת לקחים. בסופו של יום, גם יום מאכזב, צריך להסתכל במראה ולומר את האמת. נכון לעכשיו, ישראל לא הצליחה בטורניר, אבל היא בטח לא נכשלה בו. את ההדחה של אנגליה, למשל, אפשר וצריך לסווג ככישלון חרוץ. ישראל נתנה מה שיש לה. וזה מה שיש לנו.

ותתפלאו, יש לנו לא מעט. בניגוד לרוב הנבחרות המשתתפות בטורניר, רוב שחקני הסגל הישראלי הם שחקני הרכב בקבוצות שלהם. הם צוברים ניסיון וזה מעיד על מחשבה נכונה, על קבוצות ומאמנים שלא מפחדים לתת צ'אנס לצעירים על חשבון זרים ושינוי תפיסתי מהותי לעומת המצב ב-2007. אולי הדור הזה לא סופר מוכשר, אולי גם כוכבי הנבחרת לא בשלים לצאת לאירופה, אבל אסור לקבור אותם גם אם יובסו שוב נגד אנגליה בשלישי. אלו שחקנים שצריכים להמשיך לתת את הטון בליגה גם בשנים הבאות.

למרות המכה, כדאי לשמור על פרופורציות(צילום: ברני ארדוב)

5. גיא לוזון. יש עוד לקח שהמאמן צריך לקחת מהטורניר הזה. הוא חייב לשפר את ההתנהלות התקשורתית שלו. לוזון הוא מרואיין רהוט, לא משעמם, מדבר בגילוי לב ויודע להאכיל את התקשורת בציטוטים טובים ואמירות נוקבות. מסיבות העיתונאים שלו מעניינות וחדות, אבל לא פעם הוא עובר את הגבול בגלל עודף ביטחון עצמי וקריאה לא נכונה של המפה.

לוזון כבר סיפק בעבר מסיבות עיתונאים הזויות. הוא מחשיב עצמו כאמן מלחמה פסיכולוגית, במיוחד כאשר הוא ניצב בפני כתבים זרים. במיוחד הוא אוהב לגמד את הקבוצה שלו כדי להרדים את היריב. "אנחנו מתרכזים רק בליגה, וגביע אופ"א בשבלינו הוא רק בונוס", אמר לפני משחקי הפועל תל אביב נגד סולנה ואנדרלכט לפני כשש שנים. כשנסע עם בני יהודה למשחק חוץ באזרבייג'אן סיפר למקומיים: "זו תהיה הפתעה אם נעבור לשלב הבא". גם לקראת נורבגיה, הצהיר שהיריבה "מועמדת ללכת עד הסוף". ועוד לא הזכרנו את האירוע המביך בנוכחות סוכנו דודו דהאן לאחר המינוי למאמן סטנדרד ליאז' עם ההסבר המפורט כיצד דלפה הידיעה לדף לפייסבוק.

אחרי התבוסה לאיטליה לוזון שבר את השיאים של עצמו. האמירה: "הנבחרת נראתה מצוין, אני גאה בשחקנים" היא לגיטימית. המתקפה על הקהל, לעומת זאת, מיותרת לחלוטין. לוזון נשאל שאלה פשוטה: מה דעתו על קריאות הקהל נגד הנבחרת ובעד דור מיכה, שלא נמצא בסגל ליורו. הוא יכול היה בקלות להתחמק, אבל בחר לתקוף. המילים יצאו וניכר עליו שהוא כועס, מתחמם, מדליק את עצמו. "עולה לו הלוזון", לחש אחד הכתבים בחדר. כשהמאמן טען שהתנהגות הקהל הייתה "בושה וחרפה" ו"עדיף שחלק מהאוהדים לא יבואו למשחקי הנבחרת", הייתה תחושה שאוטוטו הוא מוסיף: "לכו תפתחו מנגלים".

כשגם השחקנים המשיכו באותו הקו נגד הקהל, זה כבר נראה כמו קרע מוחלט. רק לפני שבוע הנבחרת הצעירה הייתה הפרויקט המרענן, המסקרן והמרגש בכדורגל הישראלי, הנבחרת של העם. התקווה של המדינה. עכשיו יש טעם מר בפה. הנבחרת תסיים את דרכה ככל הנראה ביום שלישי. הרוב הגדול של השחקנים לא ילבשו עוד את המדים הלאומיים ואילו המאמן לוזון ימריא לבלגיה. ייצא לאתגר חדש, חוויה שתגדיר אותו. מחכה לו שם המון זועם והרבה שריפות לכבות. לשם כך, הוא יצטרך יותר שליטה עצמית ופחות לוחמה פסיכולוגית. תתקדם גיא, תתקדם.

באמת? הקהל אשם?(צילום: ברני ארדוב)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully