כמה רגעי מבוכה עברו עליי השבוע. לפני שהגעתי לישראל פיארו בפניי את קבלת הפנים של הישראלים, את החום שלהם, את האירוח הלבבי, ובאמת, כולם פה היו נחמדים. רק ירדתי לחוף הים של תל אביב, וכבר כולם פה חייכו לעברי, פנו לעברי בהצעות, הזמינו אותי לשתות איתם קפה, באמת נחמדים מאוד. אבל כשחלקם התחילו לקרוץ לי, זה נראה לי מוגזם. כשהתחילו לשלוח לעברי נשיקות באוויר, זה נראה לי חשוד. ואז התברר לי שתל אביב אירחה טורניר מסוג אחר לגמרי, ושאומרים פה "שבוע גאווה", ממש לא מתכוונים לנבחרת של לוזון.
משחקי היורו משודרים בספורט1 ובספורט2
אבל זה לא היה הדבר הכי מוזר שנתקלתי בו. בערב ראיתי את "חדשות הספורט", וראיתי חבורה של אוהדי כדורגל מהללים את הרוכש החדש שלהם וקוראים לו "משיח". ובכן, בילדותי הייתי הולך מדי פעם לכנסייה, ואני זוכר את הכומר מדבר על "המשיח" של העם היהודי, ואיך הוא אמור להביא את הגאולה, ולקבץ את כל הגלויות לארץ ישראל, ולהפוך את העולם למקום טוב יותר, ואפילו לימדו אותנו שהרמב"ם אמר ש"אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". אומנם בסך הכל כדורגל, אבל כמה יפה לגלות תשוקה דתית גם בספורט.
ואז התברר לי שמי שהם קוראים לו "משיח", הוא עבריין לשעבר. שהוא כבר הרס שתי קבוצות. שהאוהדים של שתי הקבוצות האלה לא כל כך אוהבים אותו. שהוא חשוד בזה שהוא הרביץ לנער. ובכן, אני לא אוהב לשפוט, לא בא להתנשא פה על החבר'ה, אבל אם זה המשיח שלהם, אם הוא התקווה שלהם, אם לעברו העיניים שלהם נשואות, אין פלא שהאנשים האלה בנו אצטדיון כל כך יפה בנתניה, אבל שכחו לארגן לידו מגרש חניה. בגללם לקח לי שעתיים להגיע מתל אביב לנתניה, ופספסתי את ההופעה של מיטל דה רזון. אבל באמת, אני לא שופט. מתברר שהאוהדים שהיללו את "המשיח" מגיעים מירושלים, ומי שמתגורר בעיר הקדושה לשלוש הדתות המרכזיות, ודאי ניחן בסובלנות ובראייה ייחודית על העולם.
בערב פגשתי נהג מונית נחמד, שהיה כל כך חביב, עד שהתעקש לעשות איתי סיבוב בכל העיר, בלי שבכלל ביקשתי. המונה המשיך לדפוק, דיברנו קצת, סיפרתי לו שאני מאוסלו, ואז הוא התחיל להתעצבן, ואמר לי ש"הסכמי אוסלו" כמעט הרסו לו את המדינה. ושוב, לא היה לי נעים, כי אני לתומי זכרתי שאלה היו הסכמי שלום, ולא כולם רוצים שלום? אני כבר לא בטוח. בעצם, מה אני יודע? גם אצלנו יש בעיות עם המיעוט השבדי, שמתקשה להיטמע בחברה הנורבגית. בכל אופן, הקשבתי לו היטב לנהג הזה, ניסיתי לזהות דרך המבטא שלו והעיצורים הגרוניים אם הוא מדבר עברית או ערבית, אבל התקשיתי להבחין, וכמובן שלא אמרתי לו כלום, כי לפני שהגעתי הזהירו אותי שהדבר שהכי מעליב ישראלים, זה שמתבלבלים בינם לבין הערבים.
כי אל תחשבו שאני נאיבי (בכל זאת, לא אני קיבלתי גול בדקה ה-90 מול עשרה שחקנים), הגעתי לפה מוכן. ידעתי מה מצפה לי. עשיתי את כל החיסונים. בסוף כל משחק אני זוכר לנקות את הגב מקליפות הגרעינים. אני שומע את הקולות, מזהה את האווירה, ורואה שזו מדינה חולת כדורגל. הנה, אפילו בשבוע הספר יש אווירה לוהטת, כמו במגרשים, כולם צועקים ונדחפים. הכותרות פה מהללות את כוכבי הנבחרת הצעירה, ואני כבר סקרן לגלות מה ביניהן למציאות. למשל, ניר ביטון. אומנם נתפס לו השריר מרוב מאמץ מול עשרה שחקנים נורבגים מתחת לגיל 21, אבל שמעתי שהוא בדרך למנצ'סטר סיטי. שמעתי על אייל גולסה המצוין, שכבר חתם בלאציו, אבל שכח שבכדורגל האיטלקי הג'ל בשיער הוא רק תוספת. ובעיקר אני כבר רוצה לראות את ישראל זגורי. שמעתי שהוא ירד עם הקבוצה שלו ליגה, אבל עדיין מבוקש בכל הקבוצות. אם יש דבר אחד שכבר ברור לי, זה כשיהיה לי בן כדורגלן, אמנה לו סוכן שחקנים ישראלי.
הבהרה: מדובר בטור בדיוני