הלהיט המפורסם ביותר של הלהקה הבריטית טראוויס הוא Why does it always rain on me. השיר הזה נולד כשהסולן פראן הילי, יליד סקוטלנד האפורה, ניסה לברוח באילת התמיד קיצית מגשמי גלזגו המעיקים, ובדיוק בימים שבהם שהה בעיר הדרומית ירד עליו גשם. שוב.
משחקי היורו משודרים בספורט1 ובספורט2
העובדה הזו לא תורמת יותר מדי לחיינו, אבל הפיקנטריה שבה גורמת לנעימות מסוימת, כזו שמונעת מתחושה אידיוטית של לוקאל פטריוטיזם. ככל שהשנים חולפות השיר, שנכתב ב-1999, ממשיך לצבור קילומטראז' שיכניס אותו בסופו של דבר לקטגוריית הקלאסיקות, מה שיעצים יותר את נסיבות בריאתו.
באופן דומה ניתן לתאר את היורו שהחל פה ביום שלישי. הוא אולי לא מוציא מאיתנו כרגע אמוציות ויצרי קנאה שמלווים אותנו במשחקי הקבוצה האהודה עלינו, אבל בשנים הקרובות אנחנו צפויים לקטוף את הדיבידנדים שלו. אלה יהיו דיבידנדים פרובינציאליים, אמנם, אך כה מלבבים, כשנראה את הכוכבים הגדולים של אירופה מרעידים רשתות בבמות הגדולות, כשפרשנים בקנה מידה עולמי יזכירו איך הכוכב הזה והגיבור ההוא פרצו ביורו ההוא של 2013 במושבה סטדיום. אז זו כבר לא תהיה תחושה טיפשית של פטריוטיות, זו תהיה גאווה אמיתית ומוצדקת של "כאן הכול התחיל".
לפני שלושה חודשים ביקרו כאן כריסטיאנו רונאלדו ופורטוגל. הייתה פה היסטריה. כצפוי, הטאלנט לא ממש דיבר, אפילו לא חייך למצלמות. כריסטיאנו רונאלדו שהגיע לפה הוא מוצר מוגמר שכבר מזמן הגיע לתחנה הסופית בפס הייצור שלו ושווק לציבור בממדים מטורללים. לואיס הולטבי, לוק דה יונג או דויד דה חאה, למשל, עדיין נמצאים במרכזו של המסלול הזה, הרחק מנקודת הסיום שלו, אם יגיעו אליה בכלל.
בניגוד לרונאלדו, עם טיאגו אלקנטרה אפשר לדפוק צילום נחמד, את הולטבי ניתן לקחת לשיחת אחד על אחד ואיש במשלחת ההולנדית המנומסת לא יסרב לבקשה לראיון אחד על אחד עם השחקנים. זהו טיבו של הטורניר הזה: הוא אולי מחויט ומעונב בעצם רשמיותו, אבל בפועל הוא מאפשר התחככות אמיתית בפרוספקטים שטרם השלימו את תהליך הפיכתם לגיבורים.
יש משהו מקסים בתחושת הבתוליות הזו. לראות שחקנים שכבר הגיעו לקבוצות מהטופ העולמי באים לפה לשלושה משחקים ולפתע נראים צעירים ותועים, חלקם מבויש וחסר ביטחון. הנגישות שלהם, בניגוד גמור לניכור של רונאלדו שהציף אפילו את כר הדשא במשחק עצמו, עוברת גם דרך המסך. הנה דה חאה בועט כדור מתיבת ה-5 שמשמשת בדרך כלל את אריאל הרוש ומגני בית"ר ולירוי פר מבקיע לרשת שאותה מחורר בדרך כלל עומר גולן וכל זה בלי פוזה, עם הילה אמיתית של ילדים שרוצים לנצח ושהשמחה שבהם טהורה.
ובזכות הנגישות הזו, כשאתה יודע שלדה חאה, הולטבי, טיאגו ודה יונג נשארו עוד שני משחקים לקיים פה, אתה מבין למה כל כך התאמצו להביא לפה את הטורניר הזה. באמת שקורה פה משהו מיוחד.
בשנים הראשונות לפעילותה של צ'רלטון, אי שם בתחילת העשור הקודם, תהו בערוץ לאיזה כיוון לפנות. בהשפעת הצלחת אולפן ליגת האלופות המצוין של ערוץ הספורט, טענו חלק ממקבלי ההחלטות שאנשים רוצים מוצר יפה באריזה יפה וצריך להשקיע במשדרים שלפני ואחרי משחק. אחרים, שדעתם התקבלה לבסוף, אמרו שתוכן הקנקן הוא לא הדבר הכי חשוב, אלא הדבר היחיד. ההחלטה האסטרטגית שהתקבלה הייתה שפחות השקעה בטאלנטים ובמשדרי אולפן שווה יותר כסף בזכויות שידור. זהו הלך הרוחות המנחה את הערוץ עד היום.
לאורך השנים העבירה צ'רלטון אלפי שידורים, רובם קנויים. בשידורים המקוריים במשחקי ליגת העל ראינו לא מעט פאלטות, נבדלים שקשה להכריע בהם בגלל מיעוט מצלמות או סתם שידור באיכות גרועה. היורו הזה משמש מבחן לא רק עבור ההתאחדות, אלא גם לגוף המשדר, משום שאירוע בסדר גודל כזה לא היה לאף ערוץ טלוויזיה ישראלי לפני כן.
עברנו בסך הכול מחזור משחקים אחד, אבל כבר עכשיו אפשר להכתיר את צ'רלטון (עם טפיחה על השכם גם לערוץ 1 שמשדר את משחקי ישראל) כחלק ממנצחי הטורניר. השידורים נקיים, התמונות צלולות והזוויות מדויקות ומביאות את המידע הנחוץ. אולי זו לא האיכות האנגלית וההילוכים החוזרים המרהיבים בגמר ליגת האלופות, אבל זו בהחלט התחלה טובה ואות כבוד. נכון שלצוותים בעמדת השידור יש את דפוסי ההתנהגות הרגילים שכולנו מכירים, אבל אתם יודעים את הפרשנים שלנו לא שומעים באירופה.
אחד הדברים שבלטו בנבחרת ישראל משריקת הפתיחה למשחק מול נורבגיה היה חוסר האונים. להוציא מספר דקות במחצית השנייה, קיבלנו בעיקר רושם של בלבול, של פאניקה ושל התרגשות יתר. זו לא הייתה היכולת כמו התמונה שעלתה ממנה. בכל כדור גובה נורבגי הסתובבו שחקני ההגנה כתרנגולות ערופות ראש; בוריס קליימן, על אף שתי הצלות מרהיבות, היה מהוסס וגרם לדפיקות לב; טאלב טואטחה לא הפסיק לחלק כדורים ליריב בחצי המגרש שלנו וניר ביטון נשכב על הדשא כבר בדקה ה-65. הלו, למה אתה נשכב על הדשא כבר בדקה ה-65?
וגיא לוזון. היה שם גם גיא לוזון, האיש שהמציא את סגנון ה"מאחור חולצה בחוץ, מלפנים חולצה בפנים" דווקא במשחק שבו הוא והנבחרת שלו צריכים להרשים יבשת שלמה.
התוצאה וגם היכולת מעידות שישראל לא הייתה כזו גרועה מקצועית, אבל חזותית הנבחרת שלנו עשתה לפרקים רבים בושות, מהמאמן ועד כמעט אחרון השחקנים. וזו הייתה הבעיה האמיתית של הנבחרת. כולם מדברים על הסיכוי שנשאר או חמק, על האפשרות הקלושה לנצח את איטליה. אז לא, זה לא מה שחשוב.
מה שחשוב הוא הסגנון, הרצון להראות שאנחנו שייכים. כי כשרואים את הריצה המשוגעת של ההולנדים והגרמנים במשך 90 דקות, את הקצב המטורף של הספרדים ואת האסתטיקה של מנהלי המשלחת האיטלקית, מבינים שמה שבולט במיוחד בטורניר כזה הוא בעיקר הרושם ורק אחר כך התוצאה. כשסקאוטים ביציע רואים את הפאניקה שהייתה בנתניה בחצי השעה הראשונה, האמינו לי, חברים, אף אחד לא ישים אתכם בפייבוריטס באייפד שלו.
אין הזדמנות שנייה לרושם ראשוני, אבל בהחלט אפשר לשפר אותו עם הרושם המשני.
