פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אכן, מצב האומה: הבלוג של אורן יוסיפוביץ

        אין הכנה למשחק, אין ניתוח בהפסקה, ובסוף ראינו רק פרסומות? למה זה מגיע לנו? השידור של ערוץ 2 כמעט שהרס את גמר האלופות, הבלוג של יוסיפון מתנחם בדרמה של רובן, ובחמשת הספורטאים שהורידו קוף מהגב (עם ד"ש ללברון)

        שחקן באיירן מינכן אריאן רובן חוגג זכיה בליגת האלופות (רויטרס)
        (צילום: רויטרס)

        זה לא קוף, זו גורילה

        אריאן רובן נשאל מה עבר לו בראש. "כל הקריירה", הודה. ואם זה מה שעבר להולנדי בראש, תחשבו מה עבר לכדור.

        שיהיה ברור – רובן לא בדיוק תכנן לבעוט כך. רואים שזה קצת התפקשש לו, יצא קצת עקום מדי וקצת חלש מדי. אבל זה כנראה מה שעשה את העבודה. כי בעיטה נכונה של רובן, במעמדי גמר, מעולם לא יצרה משהו טוב.

        כן, רובן היה לוזר. האליפויות בארבע מדינות וכל התארים הקבוצתיים והאישיים לא יכולים להסיר תג כזה. הרי למי קוראים לוזר? לאנשים הגדולים ביותר. שחקן חלש לא יהיה לוזר. רובן הוא שחקן ענק, אבל שחקן שפינצ'ר כל מעמד גדול שבו דרך.

        אי ההופעה מול אינטר בגמר האלופות ב-2010.

        הדקה ה-62 בגמר מונדיאל 2010.

        הפנדל בהארכה בגמר 2012.

        גם אתמול. שלוש הזדמנויות של גול הוא קיבל, וזרק לפח את כולן – האחרונה לפנים של ויידנפלר. ואז הוא בישל נהדר למנדז'וקיץ', ותווית הלוזר החלה להיטשטש. אבל לא להימחק. ההולנדי שיחק מצוין, היה בכל מקום, אבל כשלוח התוצאות הראה 1:1 ברור היה שזה לא מספיק. שצריך קצת יותר מזה.

        שחקן באיירן מינכן אריאן רובן חוגג שער בגמר ליגת האלופות (רויטרס)
        החגיגה המרגשת של העונה (צילום: רויטרס)

        לפני הדקה ה-89 היו לו 24 בעיטות בגמרים. 0 גולים. אבל אז הגיע הרגע הזה, שהכי מתאים לרובן. העקב המקרי של ריברי לתוך ים שחקני דורטמונד – לא הומלס יסתבך בכדור פשוט כזה. אבל כולם הסתבכו עם כולם, ורובן (מאיפה הוא הגיע בכלל?) פשוט מצא עצמו מול שוער, ככה, פתאום. כמו שהיה מול סזאר, וכמו שחרבש מול קסיאס, וכמו שהרס מול צ'ך. כל הקריירה עברה לו בראש, כשבעט עם החלק הכי מוזר שיש ברגל.

        הכדור ניסה שלא להיכנס, אבל לא הצליח. הוא התעכב והתעכב, כאילו נתן לגורל הזדמנות אחרונה לקחת לרובן גם את זה. אבל זה נכנס. זה כנראה היה הדרדלה המתוק בהיסטוריה, בצוותא עם זה של בן ארצו, פטריק קלויברט, בגמר של 1995. זה היה כמעט מאותה בלטה.

        ואז, האקסטזה. הוא לא ידע לאן לרוץ, מה לעשות, מה לצרוח. הוא לא יכול היה להכיל את הרגע הזה, רגע של קלאץ', רגע שהוא לא רגיל אליו. החגיגה הזו, ההתפרקות, הירידה לכריעה והנפנוף ההיסטרי בידיים, השאגה. אין שמחה יפה יותר משמחה של לוזר. ורובן היה לוזר, עד הדקה ה-89 של אתמול.

        בדיוק לפני שנה וארבעה ימים, אוהדי באיירן שרקו לו בוז במשחק בין מינכן לנבחרת הולנד, זכר ללוזריות מול צ'לסי; כשפפ גווארדיולה מונה למאמן, הידיעות הראשונות שיצאו דיברו על זריקת ההולנדי מהקבוצה. כשמריו גצה הוחתם זה הודגש עוד יותר. לפי כתבים שמסקרים את באיירן, בהנהלה יותר מדי מחזיקים מרובן מכדי לתת לפפ לוותר עליו. אחרי אתמול, מי יודע מה עובר בראש של גווארדיולה. מי יודע אם באמת ירצה או יצליח להיפטר מהגיבור הכי גדול של באיירן בדור האחרון.

        רובן? הוא לא הוריד קוף מהגב. זו היתה גורילה. "זה היה צריך לקרות בסוף", אמר בהתרגשות, "אבל עדיין היה צריך לעשות את זה". איזה ווינר.

        ***

        מצב האומה (צילום מסך)
        תוכנית מצוינת, אבל מה עם קצת ספורט? (צילום מסך)

        מצב האומה, לצערנו

        ישראל, לצערנו, זו לא מדינת ספורט. המשחק המרכזי בליגת העל לא יתקרב לריאליטי, ליגת הכדורסל מקבלת אחוזי רייטינג של ביטול ואלא אם מכבי תל אביב בהצלבה של היורוליג, גם שם הנתונים בצניחה. באתרים ובעיתונים, הכותרות הראשיות תמיד יצעקו על פוליטיקה, אקטואליה או תאונות דרכים, ואולי פעם בשנה על משהו ספורטיבי. ובכל זאת, ממשדר גמר של ליגת האלופות אתה מצפה לקצת יותר.

        מי שאוהב ספורט, סבל אתמול בשידור של ערוץ 2, מתחילתו ועד לסופו. מצב האומה זו תוכנית מצחיקה עם טאלנטים גדולים, ולשלב הומור בספורט זה דבר רצוי והכרחי. אבל המינון היה על סף ההזוי. על צוות השידור בוומבלי כבר דיברו הרבה. אנחנו יודעים מה הם יכולים לספק לצופה ואנחנו יודעים מה הם לא. ערך ספורטיבי מוסף – לא.

        ואז מגיעים למחצית. 0:0 מעניין, הכול עוד יכול לקרות. ניתוחים, פרשנויות, תחזיות, שידורים חוזרים, תרשימים, סטטיסטיקות. לא – פרסומות. ברור שזה ערוץ מסחרי, ומצב התקשורת מצריך הכנסה גדולה ככל הניתן, אבל זה כבר גבל בבושה.

        שריקת הסיום של אירוע כזה, בטח שהוכרע בדרך כה דרמטית, היא הדבר הכי מעניין במשדר ספורט. השמחה של רובן ובאיירן, ההרס של דורטמונד. התגובות, הראיונות, האוהדים. הדקות שמלוות את שריקת הסיום של גמר כזה, מבחינתי, מעניינות יותר מהנפת הגביע. הכול עדיין חם וטרי. מה עשו במשדר? עברו להפסקת פרסומות של 11 דקות. 11. תתכן טעות דגימה של דקה לפה או לשם, אבל זו פשוט יריקה בפנים לאוהדי הספורט. במקום דמעות של אושר ועצב, קיבלנו שלוש פרסומות לאותה מכונת כביסה.

        ערוץ פתוח לכל, ערוץ מסחרי, הבנו. תודה על הנגישות. את אוהדי הספורט זה מעניין פחות. הם, מצדם, היו מעדיפים לשלם כמה שקלים כדי לקבל את המשחק הכי חשוב של השנה לתוך הווריד. להם מגיע שידור מקצועי, מקיף ועשיר. לפי השידור של אתמול, לערוץ 2 לא אכפת מאוהד הספורט הממוצע. בשבילם, אנחנו היינו סתם עוד אתנחתא בין שתי תוכניות של זבל.

        ***

        איפה אבי?

        - יו"ר ההתאחדות לכדורגל אבי לוזון (מימין) בגמר ליגת האלופות, באותה שורה עם הקנצרלית של גרמניה אנגלה מרקל, נשיא אופ"א מישל פלאטיני (GettyImages)
        (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        לחפש את אבי לוזון בשורת הסלבס של אירוע כדורגל גדול זה תחביב נהדר. ברגע שהוא מתגלה, זה מרגיש כאילו מצאת את אפי. גם הבדיחות הנלוות מצחיקות, באמת שכן. אבל אין מה לעשות, אבי לוזון שם כי מקומו שם. הבחור בכיר באופ"א. מדהים כמה נתרגש מכל תמונה שלו עם עוד דמות בכירה בעולם. כנראה שלעולם לא נתרגל לראות את אחת הפיגורות הכי לא יצוגיות בהיסטוריה, דופק דיאלוג סוער עם גברת מרקל. אבל הנה, הוא שם והוא שם כדי להישאר. על אפנו ועל המנגל שלנו.

        ***

        הספירה לאחור - על חמישה קופים שירדו מהגב

        קוף מנדריל מוציא לשון, בטה, גיניאה המשוונית. 31.1.2012 (רויטרס)
        (צילום: רויטרס)

        השער של רובן הזכיר קופים אחרים שירדו מהגב במילניום הנוכחי. וכפי שנכתב, הזכיות המרגשות ביותר הן של אנשים שנלחמו במטען גדול מדי. מוזמנים להיזכר ולהזכיר שמות נוספים.

        5 לברון ג'יימס. קובי? מייקל? בספורט האמריקאי מדברים בטבעות. וללברון ג'יימס, מוכשר ומפלצתי ככל שיהיה, לא היו כאלה עד שלקח החלטה ועבר למיאמי. הוא נכשל בגמר עם קליבלנד, וכשנכשל גם עם ההיט, מול נוביצקי והמאבריקס ב-2011, כולם דיברו על הקוף שרובץ למלך על הגב. באותה עת היו יותר מדי מהלכי קלאץ' שהלכו לכיוון הלא נכון, וכולם נהנו לתקוף את ג'יימס ולכנות אותו לוזר. בעונה שעברה זה נגמר, כשהמלך מחץ כל מה שעמד בדרכו בדרך אל התואר. נכון, יש עוד ארבע או חמש טבעות לפחות שהוא צריך להשיג, אבל את הסטטוס שהשיג סוף סוף בעונה שעברה גם שני איבודים אומללים במשחק 2 מול הפייסרס לא יכולים להרוס. גיל הזכייה: 27.

        4 אלכס רודריגז. איי רוד הוא אולי דוגמה שנויה במחלוקת, מכיוון שיחסית לספורטאי הכי רווחי בתולדות הספורט האמריקאי הקבוצתי (360 מיליון דולר עד היום – רק ממשכורות), הארון היה צריך להיות מלא. אבל לאחד השחקנים המעוטרים בענף, יש רק אליפות אחת. ב-2009, עם ניו יורק יאנקיס. איי רוד הובא בהוד והדר ב-2004, ונכשל בפלייאוף פעם אחר פעם. התקשורת בתפוח הגדול היתה קשוחה כצפוי, אבל כעבור חמש שנות ייסורים רודריגז סימן וי מול הפיליס, כשהוא סוף סוף מופיע בשלבי ההכרעה. זה עדיין לא עזר לו להוריד תווית אחרת - אחד הספורטאים השנואים באמריקה. גיל הזכייה: 33.

        3 פייטון מאנינג. הארון האישי של הקוורטרבק תמיד היה מפוצץ. משהגיע ל-NFL הוא הצעיד את אינדיאנפוליס קולטס לעונה טובה אחר עונה טובה. אבל זה נגמר ביותר מדי כמעטים וביותר מדי פקפוקים. בפברואר 2007 זה נגמר, כשפייטון הוביל את אינדי לאליפות, עם ניצחון 17:29 על שיקגו ברס בסופרבול. הקוורטרבק שנחשב ממילא לאחד הטובים בהיסטוריית המשחק, שריין את מקומו המובטח בהיכל התהילה. מאז, הוא הספיק לבעוט בעוד כמה דליים, אבל את הטבעת אי אפשר לקחת. גיל הזכייה: 30.

        2 רוג'ר פדרר. 17 תארי גראנד סלאם יש לאשף השוויצרי, אבל עד 2009, זכייה אחת תמיד חמקה. פדרר נשבר שוב ושוב על החימר הצרפתי. בין 2004 ל-2007 השלים 12 זכיות. ארבע בווימבלדון, ארבע באוסטרליה, ארבע בניו יורק. רק לא רולאן גארוס. הוא הפסיד בשלושה גמרים רצופים עד שב-2009 מישהו פינה לו את הדרך. רפאל נדאל הפסיד אז לרובין סודרלינג, והשבדי לא הצליח להתמודד עם פדרר. השוויצרי תמיד מתרגש בזמן זכיות, אבל ההתרגשות אחרי שקטף את התואר שתמיד ברח עשתה צמרמורת. גיל הזכייה: 27.

        1 דירק נוביצקי. 2006. שלוש שניות לסיום, דאלאס ביתרון 0:2 בסדרת הגמר מול מיאמי, והגרמני הכי טוב בהיסטוריה על הקו. באנקר. אבל הזריקה השנייה עפה החוצה, דוויין ווייד לקח אליפות ונוביצקי נכנס לספרי ההיסטוריה של הלוזרים. ואז, אחרי שהתאושש ולקח את דאלאס למקום הראשון במערב, גולדן סטייט השמינית הרסה אותו. המבט הזה, העצוב והעגום, השתרש בתוף פניו. כמה רחמים. אבל ב-2011 הקוף עף בפלורידה, כשנוביצקי ודאלאס נקמו במיאמי. הפעם, כמה שניות לסיום, נוביצקי כבר היה בריצת אמוק לתוך חדר ההלבשה. הוא לא יכול היה להכיל את האושר, הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו, באחת האליפויות המרגשות בתולדות הספורט. גיל הזכייה: 33.

        והחבר החדש במועדון

        אריאן רובן שחקן באיירן מינכן לאחר גמר ליגת האלופות 2013 (רויטרס)
        (צילום: רויטרס)

        לטוויטר של אורן יוסיפוביץ

        מייל: orenjos@walla.co.il

        רובן בישל וכבש, באיירן אלופת אירופה

        יוכין: ריברי הוא הגיבור האמיתי של הגמר

        תקווה: גרמניה זכתה בכבוד הראוי לה