כל הצלקות הגלידו: סיכום גמר ליגת האלופות

לפני מספר ימים, כאשר דיסקסתי עם אחד החברים מהברנז'ה על הגיבורים הפוטנציאליים של גמר ליגת האלופות, שמעתי את הטענה הבאה: "נכון שהוא בכושר טוב, אבל הוא אף פעם לא מתעלה במשחקים הגדולים. תזכיר לי מתי הוא לקח את הקבוצה על הכתפיים במעמד קריטי. הרי זה מה שמצופה לכוכב ברמתו". ובאמת, לא הצלחתי לחשוב על רגע כזה. זה נאמר, כמובן, לא על אריאן רובן אלא על פרנק ריברי.

אז הסיפור של רובן תופס בצדק את הכותרות. זו דרמה עצומה עבור שחקן שנכשל פעם אחר פעם ברגעי האמת, החמיץ מול ז'וליו סזאר בגמר ליגת האלופות ב-2010, החמיץ מול איקר קסיאס בגמר המונדיאל כעבור חודש, היה השעיר לעזאזל מול פטר צ'ך בגמר ליגת האלופות לפני שנה, וגם במחצית הראשונה אתמול ביזבז ברשלנות שתי הזדמנויות זהב. על מסע הייסורים של ההולנדי עוד ייכתבו ספרים עבי כרס. אבל תרומתו הצרפתי היתה אתמול משמעותית לא פחות, ואולי אפילו יותר. אחרי הכל, ריברי הוא זה שהינדס את שני הכיבושים של באיירן.

אין הרבה שחקנים בעולם עם ראיית משחק ויכולת ביצוע טכני של המסירה לשטחים מתים כמו האיש עם הצלקת. במהלך שהוביל לשער הראשון הצליח ריברי למשוך אליו שלושה שחקנים, ואז מצא את השביל ביניהם כדי לשלוח את הכדור בדיוק למשבצת אליה פרץ רובן. המסירת הרוחב וההסטה של מריו מנזדז'וקיץ' לרשת החשופה היו כבר פשוטות הרבה יותר. הצרפתי עשה את העבודה. כאשר רובן גילגל את שער הניצחון פנימה התרכזו כולם בדמעות האושר שלו, אבל גם הפעם היה זה ריברי, במסירת עקב מפעימה, שאיפשר לו את הדרך הפנויה לשער מול העורף הצהוב-שחור שנראה בשלב זה תשוש למדי.

שתי הפעולות הפנומנליות של ריברי הביאו לבאיירן את הגביע. יש רק בעיה אחת – אם השופט ניקולה ריצולי עשה איתו חסד קודם לכן, הוא לא היה צריך להיות על הדשא. כרטיס אדום התבקש על המרפק המכוון והמכוער לפניו של רוברט לבנדובסקי, וריברי היה ראוי לעונש זהה גם על התקרית עם קווין גרוסקרויץ במחצית השניה. שופט איטלקי אחר כבר שלח אותו למקלחת מוקדמת בשלב מתקדם בצ'מפיונס ליג, בחצי גמר לפני שלוש שנים מול ליון, בגין עבירה גסה על ליסאנדרו לופס. ההשעיה מנעה ממנו לשחק בגמר מול אינטר ולעזור לרובן. העונה הוא הורחק נגד אוגסבורג בגביע באירוע שמזכיר מאוד את העימות עם גרוסקרויץ. לחובתו רשומים בקריירה גם שני אדומים בבונדסליגה. ברוב המקרים האלה, באיירן שלטה במשחקים. התנהגותו לא נובעת, אם כך, מתסכול. זו בעיה חמורה ועמוקה יותר, ובגיל 30 כבר מאוחר לשנות את האופי. תשאלו את זיזו.

ואם כבר מדברים על השיפוט של ריצולי, הרי ששני שחקנים נוספים ניצלו אתמול מהרחקה. מדוע נשאר על המגרש דנטה, שסחב כרטיס צהוב בעת ביצוע העבירה המגושמת על מרקו רויס ברחבה? מדוע נשאר על המגרש לבנדובסקי שדרך בכוונה תחילה על ג'רום בואטנג? האיטלקי העדיף לשמור את הגמר על אש קטנה ולא ללבות את היצרים. בדיעבד, ייתכן שהוא צדק, אם כי ברור ששליפות לפי הספר היו משנות לחלוטין את מהלך המשחק. בכל מקרה, הגישה הלא ספורטיבית של חלק מהמשתתפים, שהתבטאה גם בהתחזויות לא מעטות, העיבה במקצת על גמר. מעבר לכך, היתה זו פרסומת אדירה לכדורגל הגרמני. היה זה הכדורגל הקלאסי של בונדסליגה במיטבו – קצבי, פתוח, מרתק ודרמטי. רק הופעות כבירות של שני השוערים מנעו תוצאה גבוהה הרבה יותר.

הסטטיסטיקה מגלה את התמונה. שתי היריבות שלחו אתמול 17 בעיטות מדויקות למסגרת, והשלל הזה גם התחלק באופן שווה – תשע לבאיירן, שמונה לדורטמונד. בדיקה היסטורית מגלה כי דבר כזה לא היה בעשור האחרון. הן מספר האיומים הכללי על השער, והן הדיוק נמוכים בדרך כלל הרבה יותר. לראיה, הגמר היחיד בו חזינו במספר בעיטות רב יותר למסגרת היה ב-2005, כאשר מילאן וליברפול סיפקו 20 כאלה, אבל זה היה ב-120 דקות. ב-90 דקות מדובר בנתון חסר תקדים החל מ-2002. למרבה הצער, בעידן "עתיק" יותר נתונים אלה לא קיימים בהישג יד. אין מה לעשות, בעבר הכדורגל ממש לא הצטיין באיסוף הנתונים, ואיש לעולם לא יידע כמה בישולים חילק מישל פלאטיני בקריירה. אבל ההשוואה ל-2005 מספיקה בהחלט. זה היה הגמר הטוב והדרמטי ביותר מאז אותו ערב בלתי נשכח של יז'י דודק באיסטנבול.

וומבלי קיבל הכל. זה לא היה קרב חד צדדי לחלוטין, כמו למשל השליטה האבסולוטית של ברצלונה נגד מנצ'סטר יונייטד ב-2011 באותו האיצטדיון. בתחילת המשחק דורטמונד היתה עדיפה ומסוכנת בניצוחו של רויס, שחקן עם תנועה כה חכמה ויכולת טכנית כה גבוהה, שלא ניתן לשמור עליו ביעילות – בניגוד ללבנדובסקי שחוסל הפעם לחלוטין. בהמשך הצליחה באיירן לעשות סדר במרכז המגרש, והיינו עדים להצגה מצוינת של בסטיאן שוויינשטייגר וחאבי מרטינס. הצמד הזה אחראי יותר מכולם על ה-0:11 שהשיגה החבורה של יופ היינקס בארבעת משחקיה מול יובנטוס וברצלונה, אם כי יש להזכיר שהבאסקי לא שותף בקרב הראשון מול הגברת הזקנה בגלל השעיה. לרבים נדמה היה כי 40 מיליון יורו ששולמו תמורתו לבילבאו היוו סכום מוגזם, אולם עכשיו ברור שהעסקה השתלמה לבווארים.

הקצב המצוין נשמר לאורך כל הדרך, נבן סובוטיץ' סיפק את הצלת העונה במפעל, ואז ברגע קסום. לא רק הלוזר האולטימטיבי הפך לווינר, אלא גם הקבוצה שהיתה קרובה מאוד לתווית הלוזרית הנצחית יצאה ווינרית. כי אלה הרי לא רק אירועי העונה שעברה, כאשר צ'לסי גנבה את הגביע במבצרה הביתי של באיירן. הכישלון היה צרוב עמוק הרבה יותר בתודעה. תאמינו או לא, אבל מאז ימי פרנץ בקנבאואר לא ניצחה באיירן בגמר גביע האלופות אם היא כבשה ראשונה. פורטו ביצעה את המהפך המטורף ב-1987 עם שער העקב המפורסם של רבאח מאג'ר. מנצ'סטר יונייטד מחקה את הפיגור המוקדם מבעיטה חופשית של מריו באסלר בקאמפ נואו. ואז גם הגיע דידייה דרוגבה. בגמר היחיד בו חגגו הבווארים, מול ולנסיה ב-2001, הם דווקא פיגרו במחצית, וניצחו רק בפנדלים. כלומר, מאז 0:1 על סנט אטיין בגלזגו ב-1976, לא ראתה באיירן נצחון ב-90 או ב-120 דקות בגמר גביע האלופות. קל להבין מה חשו אוהדיה כאשר דורטמונד הישוותה אתמול.

זה הזמן לחלק שבחים ליורגן קלופ על התעוזה בבחירת מבצע הפנדל. הרקע להחלטה ברור – לבנדובסקי החמיץ מול מנואל נוייר במשחק הליגה לפני שלושה שבועות. תוסיפו לכך את הדיווחים הבלתי פוסקים על מעברו לאליאנץ ארנה בקיץ, ותבינו מדוע הפולני לא ניגש לנקודה הלבנה. אבל דווקא אילקאי גונדואן? הבחור הרי בעט פנדל אחד בלבד בקריירה שלו, בדו קרב מול דיסלדורף בגביע בעונה שעברה. רק מאמץ אמיץ מאוד מהמר כך. רק שחקן אמיץ מאוד מסכים לקחת על כתפיו את האחריות, ושולח כדור מושלם לרשת. אין ספק כי לגונדואן, שנתן עונה פנומנלית באירופה בכל קנה מידה, ותיפקד טוב מאוד גם מול שווייני ומרטינס אתמול עד שהתעייף, הגיע להניף את הגביע.

אלא שבשלבים המאוחרים גונדואן, וגם סובוטיץ' ומאטס הומלס, שסחב פציעה, כבר נפלו מהרגליים. קלופ הודה אחרי המשחק שראה כי קבוצתו מתעייפת מאוד החל מהדקה ה-75 ולא עומדת בקצב. מדוע הוא לא ביצע את החילופים המתבקשים, כמו סבסטיאן קל המנוסה, כדי לעצור את המפולת? השאלה הזו תישאר פתוחה. שני המאמנים השתמשו בספסלים רק אחרי השער של רובן, ואז נשלח למגרש יוליאן שיבר. חלוץ הרכש משטוטגרט, שכשל במשך כל העונה ועדיין לא מתאים לליגת האלופות, סימל יותר מכל את החולשה הבולטת של דורטמונד מול באיירן – עומק הספסל.

לו רק היה לקלופ מישהו כמו מריו גומז, כאשר לבנדובסקי לא פוגע. עם זאת, המגמה בקיץ עלולה להיות הפוכה. דורטמונד תאבד שחקנים לטובת באיירן, וגם כאשר תחתים תחליפים ראויים היא תישאר רזה יותר. אוטמר היצפלד חזה בראיון הבלעדי בוואלה! ספורט שבאיירן עשויה לשלוט באירופה בשנים הקרובות. אם כך, קל וחומר היא אמורה לשלוט בבונדסליגה, וזה עלול להיות מסוכן. הציטוט החשוב ביותר של העונה שייך לאולי הנס, אשר אמר: "תודה לדורטמונד שהכריחה אותנו להשתפר אחרי שזכתה בשתי אליפויות רצופות". האם באיירן, בעידן שאחרי היינקס, תהיה רעבה מספיק כדי להשתפר?

ובינתיים המאמן שעשוי לזכות בטרבל הראשון אי פעם בגרמניה, אם ינצח את שטוטגרט בגמר הגביע הגרמני במשחק הפרידה שלו, הולך הביתה. כמו ב-1998 בריאל מדריד, הוא מועזב אחרי הישג היסטורי. מבחינתו של היינקס, סגירת המעגל מרשימה יותר ממה שנדמה. ב-25 במאי 1977, לפני 36 שנה בדיוק, הוא הפסיד עם מנשנגלדבאך לליברפול בגמר גביע האלופות היחיד שלו כשחקן. כעת הוא בא לבירת אנגליה כדי להשלים זכייה שניה כמאמן. השחקנים הניפו אותו אל על במהלך החגיגות, ואפילו הדמעות של רובן מתגמדות אל מול המראה הזה. אבל עכשיו ייכנס לנעליו הגדולות בוס חדש, אחרי הגמר על טהרת הבונדסליגה קבלו את הסופר קאפ האירופי בין פפ גווארדיולה לז'וזה מוריניו. והעולם כמנהגו נוהג.