אוי, כמה באיירן מינכן הייתה זקוקה לניצחון הזה. הפעם, יותר מתמיד. אחרי הפספוס הגדול בשנה שעברה, בבאיירן רצו את התואר הנכסף כדי להיכנס רשמית לרשימת המועדונים הטובים בעולם, כדי לפרוץ את הגבולות של גרמניה, כדי לזכות בתואר היוקרתי בפעם החמישית בתולדותיהם, וגם כדי להשלים שנה מושלמת עם טרבל מרשים.
בתחילת המשחק זה הלך קצת קשה. באיירן נראתה די הססנית, בעוד דורטמונד, יריבתה המשובעת, הכבידה עליה מאוד בתחילת המשחק, לחצה עליה, ונראתה יותר מסוכנת. המערך הטקטי שהכין יורגן קלופ מנע מבאיירן להציג את יכולתה. החלק הקדמי של דורטמונד הנלהבת לחץ היטב את צמד הבלמים, ומנע מצמד המגנים להאם ואלאבה לצאת קדימה ולתמוך בחלק הקדמי.
בחצי השעה הראשונה בקושי יכולנו לראות את באיירן מינכן מפתחת את סגנון המשחק הכל כך יעיל שלה. רק בדקה ה-30, כשדורטמונד קצת הרפתה מהלחץ הגדול שהפעילה בחצי השעה הראשונה, חזרה באיירן עם הכוח ההתקפי המפורסם שלה. מולר, ריברי ומנדז'וקיץ' יצרו מצבים, והיו די קרובים לעלות ליתרון, אבל רק יכולת מצוינת של שני השוערים השאירה את התוצאה על 0:0 בהפסקה.
גם במחצית השנייה הצליחה דורטמונד לנטרל את היכולת של באיירן, שעדיין התקשתה לייצר מצבים. מנגד, החלק ההתקפי של דורטמונד היום היה תלוי מאוד ביכולת של לבנדובסקי, והוא התקשה לבדו לפרוץ את ההגנה הקשוחה של באיירן מינכן.
בסיכומו של דבר, למרות הנחישות, הרצון וההשקעה של שחקני דורטמונד בגמר, עדיין יש לומר כי באיירן מינכן הגיעה להרבה יותר מצבים, הייתה הרבה יותר מסוכנת, והאפשרויות שיש לה בחלק ההתקפי הן אלה שעשו היום את ההבדל בין שתי הקבוצות. רק יכולת גבוהה של שוער דורטמונד רומן ויידנפלר מנעה את הכרעת המשחק בשלב מוקדם יותר. הקבוצה הטובה יותר ניצחה, ובצדק הוכתרה כאלופת אירופה.
אין ספק שגיבור הניצחון הוא אריאן רובן. לא רק בגלל הבישול, לא רק בגלל שער הניצחון בדקה ה-89, אלא בעיקר בגלל הדרך שעבר השחקן הזה בשנתיים האחרונות. למרות תדמית הלוזר שנדבקה לו בתקשורת בעקבות האכזבות בבאיירן ובנבחרת, למרות האווירה הלא נעימה שהייתה לו עם אוהדי באיירן הוא המשיך לעבוד קשה, והצליח להצעיד את באיירן שוב ושוב למעמדים הכי גבוהים ויוקרתיים בכדורגל.
אפשר היה לראות אחרי כיבוש השער כמה הוא שמח בשביל הקבוצה ואוהדיה, אבל גם בשביל עצמו. התחושה הזאת - של להגיע לבאר ולא לשתות ממנה - רדפה אחריו. הייתה שם התפרצות רגשות, ריצה לעבר האוהדים, פנייה לקהל. אפשר היה להרגיש עד כמה הוא היה זקוק לזה, יותר מכל שחקן אחר בבאיירן.
היה יפה גם לראות את יופ היינקס נפרד מבאיירן עם הגביע הנכסף. אין סיומת יפה וטובה יותר מאשר לעזוב את הקבוצה עם אליפות אירופה, בסיומה של שנה גדושה בתארים מכובדים. כמה יפה שזה הזיכרון האחרון שנשאר ממך, כמה יפה שהתחושות וההרגשות האלה מלוות אותך עם עזיבתך.
בסופו של יום, לא רק באיירן מינכן ניצחה, אלא כל הכדורגל הגרמני ניצח. אנחנו יודעים כמה חזק ואיכותי הכדורגל במדינה, עד כמה הבונדסליגה היא ליגה מעניינת ואיכותית, ואחרי תקופה ארוכה של אכזבות וחוסר הישגיות, הגיע הזמן שגם הכדורגל הגרמני יתחיל לקטוף תארים. הגיע הזמן שהכדורגל במדינה הזו יקבל את ההערכה הראויה. הערב זה קרה.
