1. השבועות האחרונים המחישו שוב את העוצמה הייחודית של מכבי תל אביב. כשהיא זוכה באליפות, אלו חגיגות שלא נגמרות, שנמתחות על גבי שבועות: 40 אלף איש במשחק אליפות, רבבות בכיכר רבין, כתבות ופרויקטים מיוחדים, תוכניות ספיישל בטלוויזיה, דיבורים על שושלת, ובאופן כללי היסחפות מוגזמת, ותחושה כאילו מדובר בתואר שהסעיר את העולם, ולא חלק מענף שהמשחק המרכזי שלו גרר בממוצע 8 אחוז רייטינג. לעומת זאת, כשהקבוצה נתקלת בבעיה, הקיצוניות הולכת לצד השני. התחושה היא שהמועדון מתרסק. השושלת נגמרה. אין עתיד. מחדלים ומשברים. הלכה העונה.
הקיצוניות הזו, הכל כך ממכרת ומענגת, תמיד הייתה הכוח של מכבי תל אביב. גם כשהקבוצה לא לקחה תארים, ורבים תהו מדוע עדיין מחשיבים אותה כ"קבוצה גדולה", הדרמטיזציה הייתה זו שהצילה את מכבי, ושמרה עליה בתודעה. לצערה, השבוע מכבי תל אביב שוב חוותה על בשרה את האפקטים השליליים של העוצמה שלה. לפתע, ביום אחד, הקבוצה גילתה שהיא מתרסקת. יש פאניקה במועדון. המאמן עזב.
מה שמעניין במכבי תל אביב, זה שמד הגירוי עולה כל הזמן. היו פעמים שהפסד ליגה בודד הוביל למשבר. היו עונות שבהן כמה הפסדים בגביע הטוטו ריסקו את הקבוצה. אבל עכשיו מסתמן שיא חדש: העונה עוד לא התחילה, וכבר הלחץ עולה. שבוע אחרי האליפות, חודש לפני פתיחת האימונים (!), וכבר התחילו ההספדים. איזה כיף שיש את הקבוצה הזאת, שיש במה להתעסק, להלל או לחבוט. כבר דובר רבות על השקט שהיה בעונה הקודמת במכבי, גם ברגעי משבר, ועל היתרון של צוות זר שלא קורא עיתונים ואתרים ולא מחובר לעיתונאים. כנראה שהשקט הזה מרגיז.
2. סביר להניח שיש כמה אוהדי מכבי שמרגישים פגועים מהעזיבה של אוסקר גרסיה, אבל הרוב מבינים ללבו. קל ללגלג ולהגיד ש"הוא עשה עליכם סיבוב" וכדומה, אבל האוהדים הרגישו את החיבור האמיתי שלו לקבוצה. כולם ראו את פרץ השמחה שלו אחרי גולים חשובים, כולם שמעו את נאומי התודה הנרגשים שלו, וזה יהיה מרושע להגיד שהוא לא הרגיש מחובר או שהוא כפוי טובה. אז נכון, לואי סי קיי הילל את מוסד הגירושים במופע הסטנד אפ האחרון שלו ("לא משנה כמה טובים הנישואין שלכם, תתגרשו ותראו איך הם משתפרים") אבל זה אחרת כשהבת שלך לא איתך, ומה שווה קריירה, מוצלחת ככל שתהיה, אם אתה כל כך רחוק מהילדים שלך. בקיצור, אין כעס על אוסקר, רק הבנה והוקרת תודה.
בנוסף, ההתאהבות של אוהדי מכבי באוסקר מראה מה הדבר הכי חשוב מבחינתם במאמן: שינצח. כי עם כל הכבוד למחוות (נפנופי ידיים ליציעים) ולפרצי האושר אחרי הגולים, ועל אף שלקראת הסוף הוא נפתח והתרכך, חייבים להודות: לאורך רוב הקדנציה שלו הוא היה אדם קר, קצר במילים, מסתורי ולפרקים אף מתנשא. לא היה משעמם ממנו. בדיעבד, מתברר, זה רק הגביר את ההערכה כלפיו. הקשיחות הזאת, היציבות שלו, הזרות שלו. הוא לא התחנף, לא התלקק, לא הלך לבר מצוות. לא הדליף, לא התלחשש, בלי מקורבים, פשוט מקצועי וענייני. בכל שבוע אותן מנטרות, אותן ססמאות, לא סוטה מהדרך שלו. בלי שיקולים זרים, תמיד מקצועי נטו, אף פעם לא מזויף. כשכל זה מלווה בניצחונות ואליפות מתוקה, האהבה הקשוחה הזו סוחפת.
3. במהלך העונה הייתה מלחמה בעזה. אנחנו שכחנו, עברנו כבר לבעיה הבאה, אבל קשה לדמיין איך מרגיש איש זר כשלפתע הוא שומע אזעקה ונאלץ לרוץ למקלטים. אני זוכר את הפרצוף ההמום של אוסקר במסיבת עיתונאים במהלך האירועים, כשהוא אומר "מלחמה זה דבר מוזר", מנסה לא לחשוף את מה שהוא באמת חושב, כדי לא להעליב. מה עובר בראש לאיש מספרד השלווה כשהוא במזרח התיכון, שומע פיצוצים באוויר, כשמסביבו מנסים להרגיע אותו עם "חומת מגן דווקא עובדת לא רע". כשהוא שומע שהיה פיגוע באוטובוס לא רחוק מהבית שלו, אבל אומרים לו ש"זה לא רציני, משהו חד פעמי, מזל שלא היית פה בשנות התשעים". האמת היא שלא צריך להיות מופתע מזרים שבורחים מפה. להפך, מה שמפתיע זה שעדיין יש מישהו שמוכן להגיע למדינה המופרעת הזאת.
4. העזיבה של אוסקר היא מכה מקצועית, אין ספק. אומנם ג'ורדי מקבל קרדיט גדול מאוד על הניהול ועל הרכש, אבל בסופו של דבר מי שהעמיד את הקבוצה היה אוסקר. כבר מהמחזור הראשון ניתן היה להבחין בשיטה מסודרת, בדרך ברורה, הקבוצה עמדה מצוין על המגרש. זו עבודה של מאמן, לא מנהל מקצועי. בנוסף, הקבוצה השתפרה והשתבחה ככל שהזמן עבר, הוכחה נוספת לעבודה הטובה שלו. חוץ מזה, עם כל הכבוד לדברי הפרשנים, צריך לשמוע מה השחקנים אומרים, והם, כמעט כולם, שיבחו את אוסקר. אהבו אותו. בטחו בו. אם אלירן עטר אומר "אסור שהוא יעזוב", צריך להקשיב. אם ייני וראדי וטיבי אמרו שההצלחה היא בזכותו, זה כנראה נכון. העונה אוסקר גם אמור היה להיות טוב עוד יותר, כשהוא מכיר את השחקנים ואת היריבות. אין ספק, זו מכה לקבוצה, או לפחות מעצור בניסיונות שלה להתקדם ולהתפתח.
5. אבל אסור שזה יהווה תירוץ. אסור ששחקנים ידברו בעילום שם על הגעגוע לאוסקר. אסור לשמוע על איך "הכל השתנה מאז שהוא עזב", אסור שיתלוננו על "למה ההנהלה שחררה אותו", פשוט אסור. כי תירוצים, זה מכבי הישנה. להתבכיין, להתמרמר ולרטון זה בדיוק ההפך מהמקצוענות שהקבוצה מכוונת אליה. יבוא מאמן חדש, עם שיטת חדשות, וגם הוא בהתחלה יעורר חשד, וחלק יאהבו אותו פחות. השאלה היא אם מכבי תל אביב בשלה לעשות את הצעד קדימה. האם השחקנים שלה מוכנים להמשיך בדרך החדשה. האם הם מסוגלים להפנים שהסטנדרטים החדשים דורשים מהם להסתגל לכל מציאות שתונחת עליהם. כי להתגעגע למאמן הקודם, גם אם זה מובן - זה פינוק. צריך להתחיל הכל מהתחלה. שוב כל אחד מהם יצטרך להוכיח שהוא ראוי למקום שלו. ורק כשזה יקרה, רק כשהמאמן החדש ישתלב בטבעיות, אפשר יהיה להגיד שהשינוי הוא אמיתי. שזה מועדון יציב ומקצועני, ולא קבוצה חלשה שנסחפת אחר הלך התקשורת.