פרנק ווגל הוא אחד המאמנים הטובים והמוערכים ב-NBA. הוא נבחר חמישי בקרב על תואר מאמן העונה, הוא הפך את אינדיאנה לקבוצה מגובשת עם שיטת משחק ברורה, שאולי לא משחקת את הכדורסל הכי יפה בעולם, אבל יודעת לרגש בצורות אחרות - דרך רוח ולב, שרותמים את הכישרון שיש בקבוצה הזאת והופכים אותה להצלחה.
עכשיו צריך לנסות להסביר איך זה שבמהלך המכריע, שיכול היה להעניק לאינדיאנה ולמאמנה המוערך ניצחון חשוב, פרנק ווגל ביצע שגיאה טקטית, שהפכה לכישלון אסטרטגי, כי הוא הפסיד בקרב, ולרוע מזלו הקרב התרחש 2.2 שניות לסיום המלחמה. רוי היברט צריך לשחק בסדרה הזאת כל דקה שהוא רק יכול, בטח בדקות המכריעות, והספסול שלו ברגע ההכרעה הוא ההוכחה שגם מאמנים גדולים טועים במאני-טיים, והם טועים במאני-טיים אחרי שלקחו פסק זמן כדי לחשוב מה צריך לעשות כדי לא לטעות במאני-טיים, והם טועים למרות שיש סביבם עוזרי מאמנים שאמורים להגיד להם שהם טועים.
מיד אחרי המשחק היברט כעס על עצמו. "לא אמרתי כלום כשנשארתי על הספסל וחבל שלא עשיתי את זה, אני צריך להתחיל לדבר", אמר. ומיד החלו הציוצים. ביל סימונס חזר על זה עד שנגמרו לו התווים: "למה היברט בחוץ?". התשובה היא לחץ. פרנק ווגל חשב מה שחשב, אבל ברור שחשב לא נכון, ודי לראות את מהלך הניצחון של לברון כדי להבין את זה. די לראות את המהלך הזה כדי להעריך את התכנון והביצוע של ספולסטרה ולברון, שפשוט עשו את כל הדברים הנכונים כדי לגמור משחק פלייאוף קשה בליי אפ רך.
שלשות
הפייסרס קלעו הלילה 4 מ-14 מחוץ לקשת, ואילו מיאמי רשמה 5 מ-18. שתיהן רחוקות מהממוצע שלהן, אולם הבעיה היותר גדולה כאן היא של אינדיאנה. אם היא רוצה לנצח את הסדרה הזאת, היא תצטרך להפגין כושר יוצא דופן בקליעה משלוש, כזה שלא אפיין אותה בעונה הרגילה וגם לא בפלייאוף: הפייסרס הם בדיוק החציון של הליגה בממוצע הקליעה משלוש (6.9 שלשות למשחק בעונה), כאשר מבחינת אחוזים הם מדורגים בשליש התחתון של הליגה (34.7%). בפלייאוף המצב רק החמיר, כאשר עד הסדרה מול מיאמי, התפוקה שלהם ירדה לפחות מ-30% משלוש למשחק. באינדיאנה, המונהגת התקפית על ידי פול גורג הלא יציב, ודיוויד ווסט ורוי היברט שעושים את הנקודות שלהם מחצי מרחק ומהצבע - לא רגילים להסתמך על הקליעה משלוש כדי לנצח משחקים. לפחות לא בשגרה.
אולם מול מיאמי היט הסיפור שונה בתכלית: מולה, בעונה הרגילה, הפייסרס זרקו הרבה מעל הממוצע לשלוש, וגם קלעו במעל ל-39% אחוז, נתון שהיה ממקם אותם קרוב ליעילות של גולדן סטייט, בכמות זריקות דומה. הקליעה משלוש בסדרת העונה הרגילה מול מיאמי, הייתה הכלי בידי פרנק ווגל, להפוך את אחת מההתקפות הבעייתיות בליגה, לכזאת שקצב הנקודות שלה למאה פוזשנים באותם משחקים, היה ממקם אותם באזור פסגת ה-NBA. לכן, נתון זה הוא המפתח של אינדיאנה בסדרה מול ההיט.
להגנה של אינדיאנה יכולות מוכחות, אך מול האינטנסיביות ההתקפית של מיאמי, ההגנה לבדה אינה מספיקה. כך, על אף שבמשחק מהלילה, הפייסרס שיבשו את המהלך ההתקפי התקין של מיאמי, זה נגמר בכך שההיט עדיין קלעו בכמעט 48% מהשדה. השלשות הם הסיבה בגינה אינדיאנה ניצחה שני משחקים מול מיאמי העונה. לכאורה, בהתחשב בשני הנתונים הבאים - 14 זריקות מהשלוש ו-28% מחוץ לקשת - אינדיאנה לא השאירה לעצמה סיכוי טוב להכריע את המשחק עוד לפני הרגעים המותחים בסיום. הקלישאה אומרת שאתה רוקד עם מי שהביא אותך לנשף, והשיטה של אינדי הוכיחה את עצמה העונה, אבל סדרת גמר מול מיאמי היא הכול חוץ משגרה, לכן הפייסרס יצרכו יותר מחוץ לקשת בכמות ובאחוזים. זה אומר תעוזה ודמיון בהתקפה, זה אומר סיכונים, וזה אומר יצירתיות מצדו של פרנק ווגל.
איבודים
בהתחשב בנתוני הקליעה משלוש, עולה התהייה כיצד ייתכן שהמשחק היה צמוד, ונגמר רק במהלך גדול של לברון, בהארכה? את התשובה לכך לא נמצא בנתוני האיבודים של אינדיאנה. 20 (!) איבודים היו לפייסרס במשחק, כאשר כל אחד מהם חותר תחת ההגנה המצוינת של הקבוצה. את מה שהאיבודים עושים למשחק ההגנה של אינדיאנה, היה ניתן לזהות כבר מעשרת הפוזשנים ההתקפיים הראשונים של מיאמי במשחק.
אם הפתיחה האיטית בסדרה מול שיקגו יוחסה לחלודת המנוחה של מיאמי, הפעם, הפתיחה הפושרת של מיאמי הייתה בבירור תולדה של משחק ההגנה של אינדיאנה. כבר מתחילת המשחק הפייסרס איששו שהמאצ אפ הגנתי שלהם בעייתי מאוד להיט. האורך של אינדיאנה, בצירוף חמישייה שמורכבת משומרים אישיים מעולים וגבוהים עם רגליים זריזות שיכולים לצאת לחפות ולחזור במהרה לשחקן שלהם, גרם לכך שעם שמירה אישית בלבד, אינדיאנה הפכו את ארבעת ההתקפות הראשונות של מיאמי לאיבוד ושלוש זריקות לא נוחות מחצי מרחק. אמנם בהתקפה החמישית הנעת הכדור המפורסמת של מיאמי שברה את ההגנה של אינדיאנה לטובת שלשה פנויה מהפינה של מריו צלמרס, אולם זה הלחם והחמאה של התקפת ההיט, שגם הגנה טובה כמו של אינדיאנה יכולה לשאוף רק לצמצם. את ההתקפות הבאות בילתה מיאמי באופן לא אידיאלי - גאמפרים ואיבודים נוספים. מיאמי נדרשה לעשר התקפות עד שהצליחה ליצרה סל קל מעל הטבעת, וזאת רק אחרי איבוד שהשאיר את וויד פנוי, בחצי-מתפרצת, למסירה קלה של לברון.
בסדרה מול אינדיאנה, ההתקפה של מיאמי הולכת לעבוד קשה מאוד. היא תקבל מעט מאוד הזדמנויות להיכנס לקצב התקפי. ההפייסרס ימשיכו להימנע משמירות כפולות, ומיאמי תתקשה בהוצאה לפועל של הנשק ההתקפי היעיל ביותר שלהם - הנעת כדור לשלשה פתוחה מהפינה או לשחקן פנוי שחותך לצבע. כל זה בא לידי ביטוי בהתקפות הראשונות של מיאמי במשחק, עד אשר הגיע איבוד הכדור הראשון של אינדיאנה. אחרי כל זה, ברור למה לאינדיאנה יהיה קשה לנצח את האלופה במשחקים שזורים באיבודים, ועל הנייר, ביום כזה היא זקוקה ליכולת יוצאת דופן מהשלוש או/והעונשין, כדי להישאר רלוונטית. זה כאמור לא קרה, ועדיין אינדיאנה הייתה במשחק. זאת בשל יכולתה לשבש את ההתקפה של מיאמי, ולגרור אותה למשחק דומה. גם ההיט איבדו 20 כדורים במשחק, ויותר משזה הקל על ההתקפה של אינדיאנה, זה עזר לה הגנתית, כאשר האיבודים הרבים של האלופה איזנו את האיבודים של הפייסרס. אינדיאנה הצליחה למנוע מההיט להיכנס לקצב ההתקפי הדורסני שהופך אותה לאחת הקבוצות האימתניות שהליגה ראתה אי פעם - וכך למרות הכול, קיבלנו משחק צמוד, צמוד מאוד.
ריבאונד
אחד המפתחות לניצחון של מיאמי בסדרה הוא צמצום הפערים בריבאונד. מיאמי היא הקבוצה החלשה בליגה בריבאונד, ואינדיאנה היא החזקה בתחום. הפער בריבאונד במשחק - חמישה ריבאונדים בלבד לטובת הפייסרס, זהה לפער בין שתי הקבוצות בניצחון היחידי של מיאמי על אינדיאנה בעונה הרגילה, ולא בכדי (כפי שתואר בכתבת פתיחת הסדרה). היכולת של ההיט לצמצם את הפערים בריבאונד לפנות בוקר, נבעה מכך שכריס אנדרסן הוא ריבאונדר טוב מבוש, והפער ביכולות הריבאונד בין וויד לשאר הגארדים של מיאמי הוא לא מצחיק.
השניים מטים את המאזניים לטובתה של מיאמי דרך התרומה בריבאונד, אך העזרה שלהם אינה תמה שם. לאנדרסן ו-וויד תפקיד מרכזי ביכולתה של מיאמי להתמודד עם בעיות המאצ אפ שמעמידים הפייסרס בפניהם. זה תלוי בהמשך היכולת הזו של וויד ובמתן יותר דקות לאנדרסן. איש הציפור הוא שחקן הגנה טוב בהרבה משאר הגבוהים של מיאמי, וליכולתו לשמור אישית הן על היברט והן על ווסט מקום מרכזי בהצלחתה היחסית של הקבוצה בהתמודדות עם הגובה של הפייסרס.
וויד מצדו הוא שחקן ההתקפה הטוב ביותר של מיאמי ביחס לשומר המוצמד אליו (וכן, ראינו מה לברון עשה לפול ג'ורג' במהלך האחרון), ולכן הוא בעל תפקיד מרכזי במשחק ההתקפה של ההיט. קריאה של ספולסטרה את המאצ אפים בסדרה, הובילה לחלוקה נכונה של דקות המשחק של שחקניו, והכושר בו נמצאים וויד ואנדרסן אולי יתחיל אפקט דומינו חיובי, שתחילתו פתרון בעיית הריבאונד של מיאמי, והמשכו במציאת הכלים הדרושים לאלופה, הן בהגנה והן בהתקפה.
ספסל
למיאמי יש יתרון אדיר בכל הנוגע לאנשי הרהיט החשוב בענף. יש לה מחליפים מהטובים בליגה, ואינדיאנה, לעומת, מחזיקה בספסל שרחוק מלהרשים. פרנק ווגל ידע שכדי לנצח את המשחק הראשון הוא צריך לצמצם את הפער בין הספסלים. הוא ידע גם שאין לקבוצתו את היכולת לצמצם את הפער מן בצד ההתקפי - ולראיה, גם בערב התקפי טוב של שני שחקני הספסל המובילים שלה, הנסברו ואוגוסטין - הספסל של אינדיאנה הצליח לייצר 18 נקודות בלבד. אם אינדיאנה תצליח לסגור את הפער בין הספסלים היא תעשה זאת רק בדרך שלה, כלומר, "תעלים" את הספסל של מיאמי מהמשחק.
במשחק הראשון הפייסרס הצליחו לעשות זאת באופן חלקי, כאשר סגרו את שיין באטייה, ריי אלן ונוריס קול, על תשע נקודות ב-81 דקות משותפות. לדומיננטיות ההגנתית של אינדיאנה מול הספסל של מיאמי יש חשיבות כפולה, מכיוון שבכך הפייסרס מוציאים מהמשחק את שני הקלעים הטובים ביותר של מיאמי מהשלוש, כאשר באטייה ואלן הסתפקו הלילה ב-1 מ-8 בלבד. לאורך העונה כולה, ההיט היו תלויים בקליעה שלהם משלוש - במיוחד באחוזים שלהם מטווח זה, שם הם מדורגים במקום השני ב-NBA. לכן, אלן לבאטייה הם ברגים מרכזיים במשחק ההתקפה של מיאמי, וזה מה שהופך את הקרב בין הספסלים של הקבוצות, לכזה שעשוי להכריע את הסדרה כולה.
במשחק הראשון אינדיאנה נקלעה לבעיה לא צפויה - 16 נקודות לא שגרתיות של כריס אנדרסן, במשחק התקפי מושלם. איש הציפור הכריע לבדו את הקרב בין הספסלים הלילה, אולם זה יוכיח להיות היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. אינדיאנה צריכה להתעודד מיכולתה לפגוע בתפוקת הספסל של מיאמי, ובקליעה שלה משלוש, ולספולסטרה מחכה עבודה רבה לפני המשחק השני.