שחקן העונה אלירן עטר
גרף 12 מהקולות וזכה לקרב צמוד עם מהראן ראדי שקיבל שישה קולות. איתן טיבי וראדה פריצה קיבלו קול אחד.
בכדורגל נוטים בדרך כלל לזכור את הסוף ובמקרה של עטר, הסוף אומר ארבעה שערים בשלושת החודשים האחרונים לעומת 18 עד המחזור ה-20. אלא שדווקא בנתון הזה נעוצה הגדולה של עטר העונה. עד ההגעה של ראדה פריצה וערן זהבי, מכבי תל אביב פיתחה תלות התקפית בעטר, אבל גם כשהצהובים למדו להסתדר ללא השערים של החלוץ, אי אפשר היה לזהות אצלו נפילה. כי עטר של העונה הוא יותר מגולים. עטר של העונה הוא שחקן קבוצתי. שחקן ששורף שטחים באגף ויורד לגליץ' בחלק המגרש של הקבוצה שלו בתוספת הזמן בדרבי. במצב של 0:4 למכבי. עטר של העונה הוא קודם כל שחקן בוגר.
ההצלחה של עטר היא לא עניין של מה בכך. להזכירכם, אחת הפעולות הראשונות ג'ורדי ואוסקר הייתה לשחרר מהסגל את ברק יצחקי. זה היה מסר חד וברור ורבים האמינו כי עטר עשוי להיות הבא על הכוונת של הצוות המקצועי החדש. התוצאה הסופית היא ההיפך המוחלט. עטר הבין שיש לו הזדמנות מושלמת לשקם את תדמיתו המקצועית ולשים סוף לחלק מהסטיגמות על פועלו בחדר ההלבשה. הוא הגיע לעונה הזו כדי ללמוד, להקשיב למאמנים ולהתקדם.
אם כשחקן אגף או במרכז ההתקפה והרבה לפני החיזוק בינואר וההתעוררות של מהראן ראדי, עטר בנה את היסודות לאליפות הצהובה. העבודה והשערים סידרו למכבי תל אביב את היתרון בצמרת. בכדורגל קל לזכור את הסוף, אבל כשמסתכלים על התמונה הכוללת אין בכלל ספק. אלירן עטר הוא אדריכל האליפות. שחקן העונה.
"מרגש ומשמח אותי שנבחרתי לשחקן העונה, אך עם זאת, לא הייתי נבחר ללא שאר שחקני הקבוצה", אמר עטר לכתבנו רענן ברנובסקי בתגובה לבחירה. "אחרי עונה ארוכה ומתישה, אנחנו יוצאים לחופש על מנת לחזור יותר חזקים בעונה הבאה".
מאמן העונה אוסקר גרסיה
זכה ברוב ענק של 15 קולות לעומת ארבעה שבחרו באריק בנאדו. קול נוסף הלך ליובל נעים.
עד שלהי חודש פברואר עוד היו ספקות. הרי בנאדו לקח קבוצה מרוסקת מירכתי הטבלה לריצה מטורפת שהסתיימה במקום השני. הבעיה היא שהירוקים היו במאבק רק למראית עין. ברגע האמת בשלהי הסיבוב השני הם איבדו נקודות חשובות והגיעו לפלייאוף במינוס 10, בחצי הגמר הם נחנקו מול קרית שמונה. האכזבות הללו הפכו את הבחירה באוסקר לקונצנזוס. עכשיו אין ספקות. אבל עם יד על הלב, מלכתחילה לא היו צריכים להיות.
אוסקר ראוי לתואר מאמן העונה ללא קשר לבנאדו. התקשורת לא תמיד הייתה הוגנת אותו והוא חטף כאן ביקורות על שיטת המשחק, הקיבעון בחילופים וההתנהלות היבשושית, אבל בשורה התחתונה, האיש הצליח במקום בו רבים לפניו נכשלו. הוא הצליח לנטרל את המועדון מהלחץ, לנהל משברים ולהביא למכבי תל אביב אליפות מרשימה, אולי בהפרש הגבוה ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי ובקרוב ל-77 אחוזי הצלחה (הגבוהים בשנות ה-2000 למעט עונת הדאבל של האדומים). בנאדו, אגב, השיג רק 71 אחוזים.
השחקן המשתפר אבי ריקן
התחרות לא הייתה פשוטה, אך קשר בית"ר ירושלים זכה בה עם שבעה קולות לעומת ארבעה שהצביעו לשרן ייני. שמעון אבוחצירא ועוז ראלי קיבלו שלושה קולות כל אחד. איתן טיבי, דובב גבאי ואחמד עאבד גרפו קול אחד.
"אם לא פרשת הצ'צ'נים...". אין אדם שקשור בבית"ר, מאלי כהן, השחקנים, חברי ההנהלה ועד האחרון האוהדים, שהמחשבה הזו לא חלפה במוחו. כרטיס לאירופה? טדי מפוצץ בכל משחק? מצב כלכלי משופר? אין לדעת. אבל אם שמים את הפנטזיות בצד, אפשר להצביע על נקודת אור אחת בעונה של קבוצת המנורה. ריקן, השחקן הכי דינמי בליגת העל, זז קדימה לעמדת הקשר ההתקפי והפך להפתעת העונה. השמאלית הקטלנית שלו סיפקה כמה מועמדים לשער העונה ואת השדרוג אפשר היה להרגיש בכל אספקט. 11 שערים (לעומת שלושה בעונה שעברה), שלושה בישולים ומקום גם בסגל הנבחרת. לצערה של בית"ר, מצבה הכלכלי לא יאפשר לה להשאיר את הכוכב החדש בטדי והוא יעזוב כשחקן חופשי. אם לא פרשת הצ'צ'נים... אז אולי ריקן היה בכלל שחקן העונה.
פריצת העונה מונס דאבור
קרב צמוד במיוחד בסיומו חלוץ מכבי תל אביב מנצח בפוטו פיניש עם חמישה קולות לעומת ארבעה שקיבלו דור מיכה וישראל זגורי. גל אראל, מוחמד כליבאת, מורד אבו ענזה, אייל גולסה, אופיר קריאף, איתן טיבי ואופיר מזרחי קיבלו קול אחד.
שני צעירים בלבד הצליחו להשתלב ולהיות דומיננטיים העונה במכבי תל אביב - מיכה ודאבור - בעוד השאר נקברו ברוטציה או הושאלו לקבוצות אחרות. הבחירה בדאבור גם בגלל שמדובר בחלוץ העתיד של הכדורגל הישראלי. אשתקד, בעונת הבכורה בבוגרים, היו לו שמונה שערים (ארבעה בגארבג' טיים של הפלייאוף העליון) והעונה המספר עלה ל-10 (שני בקבוצה אחרי אלירן עטר). דאבור הוא שחקן התקפה מהסוג שאוסקר אוהב, ורסטילי שיכול לשחק התאים גם כמספר תשע וגם באגף, עם מוסר עבודה גבוהה וקור רוח מול השער. לא סתם גיא לוזון סימן אותו כבאנקר בהרכב הנבחרת הצעירה ואם דאבור ייתן הופעות טובות ביורו, המעבר לאירופה יהיה קרוב מתמיד.
הזר ראדה פריצה
הפעם הבחירה הייתה קלה ביותר. 15 קולות הלכו לשבדי שהגיע בינואר למכבי תל אביב. חמשת הקולות הנוספים התחלקו שווה בשווה בין דויד מנגה, קסטוטיס איבשקביצ'יוס, דרקו טאסבסקי, אדין צוצאליץ' ודריו פרננדס.
וזו באמת בחירה קלה. כמה זרים משפיעים שיחקו העונה בליגת העל? לא הרבה. בטח לא ברמה של השבדי. פריצה, בקרוב בן 33, סיפק שמונה שערים וחמישה בישולים ב-18 הופעות בלבד מאז הגיע לקבוצה בינואר ובלעדיו זה כנראה היה קצת פחות קל. הוא היה החלק החסר בפאזל, סקורר קלאסי, שחקן קבוצתי, טאצ' מבריק. זר העונה? פריצה הוא אולי אחד החלוצים הגדולים ששיחקו בליגת העל.
נבחרת העונה
שוער: בויאן שראנוב (מכבי חיפה): החל את העונה מחוץ לסגל, סיים אותה עם ממוצע הספיגה הנמוך בליגה. יש חיים אחרי דוידוביץ'.
מגן ימני: שרן ייני (מכבי תל אביב): אחד מסמלי העונה ולא רק בגלל הפלסטר. כלבויניק, מנהיג, ורסטילי, לא מתפשר. המכביסט המודרני.
בלם: איתן טיבי (מכבי תל אביב): מתחת לאף שלנו גדל קבלן אליפויות בלם העתיד של הכדורגל הישראלי. שקט. יציב. מיקום מושלם. הרכש המפתיע של העונה.
בלם: אדין צוצאליץ' (מכבי חיפה): בכל משחק העונה שהבוסני נעדר, מכבי חיפה נראתה חדירה ופגיעה יותר. היורש של רומן פץ?
מגן שמאלי: יואב זיו (מכבי תל אביב): בגיל 32, השחקן הלא נגמר ששרד ושמר על מקומו תחת מאמנים שונים רשם את אחת העונות הטובות בקריירה וגם זכה סופסוף להערכת הקהל. מהפך השנה.
קשר: מהראן ראדי (מכבי תל אביב): מועמד ראוי לתואר כדורגלן העונה בשנה הראשונה שלו בקבוצת צמרת. כל מילה נוספת מיותרת.
קשר: אבי ריקן (בית"ר ירושלים): לשחקן המשתפר של השנה חייב להיות מקום בנבחרת העונה. אם לא פרשת הצ'צ'נים...
קשר: חן עזרא (מכבי חיפה): עשה את המעבר המושלם מכוכב של קבוצה קטנה לשחקן דומיננטי בקבוצה גדולה. מלך הבישולים של הליגה (13), תשעה שערים. לא צריך יותר.
חלוץ: אלירן עטר (מכבי תל אביב): ב-20 השנים האחרונות רק שלושה שחקנים זכו בתואר מלך השערים יותר מפעם אחת: אלון מזרחי, חיים רביבו ושי הולצמן. עטר בחברה טובה.
חלוץ: שמעון אבוחצירא (עירוני קרית שמונה): סגן מלך השערים עם 14 כיבושים, החזיק לבד את ההתקפה הצפונית אחרי עזיבת אזולאי, בדש ולנצ'ה וגם הגיע לנבחרת. זמן לקבוצה גדולה.
חלוץ: ראדה פריצה (מכבי תל אביב): מעניין לראות מה הוא מסוגל לעשות בעונה שלמה.
מחליפים: וינסנט אניימה, טאלב טואטחה, דקל קינן, עוז ראלי, קסטוטיס איבשקביצ'יוס, ערן זהבי, אוהד קדוסי.
נבחרת המאכזבים
שוער: אריאל הרוש (בית"ר ירושלים): השנה שירצה לשכוח.
מגן ימני עלי עוסמאן (בני סכנין): שחקן הולך ונעלם.
בלם: עמרי בן הרוש (מכבי נתניה): אולי יתעורר ביורו.
בלם: דויד רוצ'לה (הפועל תל אביב): מייצג שנה של רכש כושל.
מגן שמאלי: דושאן מאטוביץ' (עירוני קרית שמונה): ירידה חדה לעומת אשתקד.
קשר: אביחי ידין (מכבי חיפה): ציפו ממנו להרבה יותר.
קשר: אבירם ברוכיאן (הפועל באר שבע): שחקן עבר.
קשר: ניר ביטון (מ.ס אשדוד): הראש במנצ'סטר סיטי.
חלוץ: דימיטאר מקרייב (מ.ס אשדוד): רחוק מאוד משיאו.
חלוץ: טוטו תמוז (הפועל תל אביב): מיצה את עצמו בישראל.
חלוץ: אחמד סבע (מכבי נתניה): לא מרוכז בכדורגל.
מחליפים: לואיג'י צ'נאמו, עודד גביש, יוסי שבחון, ניר נחום, ג'יבריל סידיבה, מחמוד עבאס, אוסיי מאוולי.
ויסלחו לנו ניקולה פטקוביץ', טיאגו קוסטה, שמעון הרוש, סאבו פאביצ'ביץ', ג'ון פיינטסיל ואריק דג'מבה דג'מבה. באמת ניסינו.
