המסע לאליפות של מכבי תל אביב

שחקן העונה, אלירן עטר

מי שעשה את המסע הכי מרשים ומסמל יותר מכולם את המהפך של מכבי תל אביב חייב לזכות בתואר הכבוד. פז חסדאי מצדיע למלך השערים, ועל הדרך ממשיך את האופוריה מהדרבי

פז חסדאי
מזמזם שירי אהבה. פריצה (צילום: מגד גוזני)

1. באמת, לא נעים לי. יש כל כך הרבה עצב בעולם, ואילו אני נינוח. מלחמות בעולם, ילדים רעבים, משפחות עניות, ורק אני מסתובב עם חיוך מטופש, שמח וטוב לב, בלי דאגות. נוסע על האופניים, ומזמזם שיר לכת. "וזה בסוף יקרה, אה אה". כל שיר עצוב ("יום יום אני הופך מחומר לאבק") מקבל תפנית צוהלת ("יאללה יאללה דור מיכה"!). שירי אהבה קורעי לב של אייל גולן ("ואל נא תחפשיני") הופכים לשירי אהבה משמחים ("ויאללה איתן טיבי!"). אפילו כשאשתי שולחת לי סמס מציק ("מתי אתה חוזר הביתה"),היא מקבלת בתגובה "אין שום דבר שאני אוהב יותר, רק לבוא לראות אותך". אין ספק, זוהי אופוריה, והלוואי, הלוואי ולא תיגמר.

2. עדיין מדי פעם עולים בראש מחזות מהדרבי, ולא מרפים. אולי כי חצי מהיום שלי אני גולש ביוטיוב, ולא מצליח לצאת מהמלכודות שהאתר הזה טומן לי, סתם בוהה בסרטונים מטופשים, בזה אחר זה. פעם חבורה של אנשים זרים לבושים צהוב חוגגים ברחובות יפו וחוסמים את הצומת, פעם חגיגה צהובה במחצית בבלומפילד על רקע שיר של עומר אדם, ובכל פעם שאני מנסה לחזור למסלול, לחזור לעבודה, להוציא את הראש מהמסך, בצד מתגלה עוד קישורית לעוד סרטון, אולי לשער של ראדי מזווית ייחודית מהיציע, או לתצוגת הקהל עם עליית השחקנים, וכהנה וכהנה, ואני נשאב למערבולת של אושר.

3. ומאחר שאנחנו באמת שמחי לב, ונטולי דאגות או טינה, אפילו הרגע שבו טועמה ואבוטבול מנסים להוריד את זהבי מגלה כרגע קסום. הנה שחקן בצהוב דוהר עם הכדור על רקע קריאות "אולה", ומולו אדומים עצבניים, עם מבט מרושע בעיניהם, מנסים לבעוט לו ברגליים באלימות, והוא מקפץ מעליהם כמו איילה, ומחייך. לא נכעס על השופט שמשום מה בחר במדיניות פייסנית, לא נכעס על כדורגלנים נטולי אתיקה (שעוד אחר כך העזו לדבר על "חוסר ספורטיביות") לא ולא. נתנחם בזה שאבוטבול אחר כך הסתכל על הקטע, ולמרבה המבוכה, ראה שאפילו לבעוט לזהבי ברגל הוא לא הצליח. לא נעים.

עוד בוואלה! NEWS

חופשי על הבר: חוויות מערב של ויסקי ובירות

לכתבה המלאה
אפילו לכסח אותו הם לא הצליחו? זהבי (צילום: ברני ארדוב)

4. ונעבור לפינת המנחוס. אולי זה נחפז מדי, אולי זה חסר אחריות, כנראה שזה גם לא מקצועי, אבל מבחינתי כבר עכשיו אפשר לקבוע ששחקן העונה הוא אלירן עטר. אם מכבי חיפה לא תעשה נס בלתי צפוי ותצליח לגנוב את התואר במחזורים האחרונים, ואם שחקן העונה אכן יגיע משורות האלופה, אז עם כל הכבוד למהראן ראדי ואיתן טיבי, או גל אלברמן ושרן ייני, שכולם עשו עבודה נפלאה והחשיבות שלהם אינה מוטלת בספק - זה חייב להיות עטר, ורק עטר.

ראשית, בואו נדבר במספרים. בספורט האמריקאי התואר מוגדר כ-MVP, משמע השחקן הכי יעיל, הכי יקר ערך, עם התרומה הכי גדולה, ובמובן הזה לעטר אין מתחרים. עם 22 שערים, יחד עם עוד כמה בישולים ושערי ניצחון, הוא פשוט נתן תפוקה מרשימה. כשיוצאים מנקודת הנחה שבסופו של דבר, אחרי כל הטקטיקות והמערכים, המטרה בכדורגל היא לכבוש - הרי שעטר עשה את העבודה החשובה מכולן, הנאצלת מכולן, וחורר רשתות שבוע אחר שבוע. "מלך השערים", איזה יופי של מונח.

אך כידוע, הבחירה בשחקן העונה היא מורכבת יותר. התואר המחייב ניתן לשחקן בעל ההשפעה הגדולה ביותר, זה שסחף את חבריו, עורר בהם השראה, זה שהיה מנהיג, זה שקידם את הקבוצה וחשף יכולות מנטליות, יציבות ואופי מנצח. ייתכן שבתחום הזה עטר שנוי במחלוקת. הוא עדיין נראה רגיש מדי, עדיין שביר, לעתים מתנהג בחוסר בגרות.

אבל אם תואר שחקן העונה הוא גם סמלי, הרי שעטר הוא הסמל הכי מובהק לתהליך ההתבגרות שעבר העונה על מכבי תל אביב. עטר הישן זה מכבי הישנה: האופי המפוקפק והבעייתי, חוסר המוטיבציה, חוסר המקצוענות, חדר הלבשה המפולג, היהירות חסרת הביסוס. ואילו השנה, עטר הוא כאילו אדם אחר. שחקן שמשקיע, שתורם במשימות ההגנתיות (הגליץ' שלו בדקה האחרונה בדרבי היה רק דובדבן), שחקן קבוצתי, שעבר תהליך. כשהשחקנים סביבו ראו בכל שבוע מה עטר הוציא מעצמו, הם התמלאו אמונה שהעונה הזאת יכולה להתגלגל אחרת.

לא לשכוח מי היה המלך הבלעדי של הקבוצה כל החצי הראשון של העונה. עטר ברגע אופייני (צילום: ברני ארדוב)

5. מה שעטר עבר זה תהליך התבגרות נדיר. זה מסע ארוך, שהחל ברקע לא פשוט, ועשוי להיגמר בהצלחה מרשימה. זה ילד, שלנגד עינינו הפך לגבר. זה ספורטאי עצלן, שהפך את עורו. מכדורגלן סוליסט שחושב רק על עצמו, לשחקן שמתמוגג מגולים של אחרים. נער מקועקע ופוחז, שפתאום הפך למקצוען. האגואיסט, שלמד לעבוד קשה. הסוליסט, שחושב על טובת הקבוצה. לתת לאלירן עטר את תואר כדורגלן העונה, זה לתת תקווה לילדים שהתייאשו. להראות להם מה יכול לקרות להם אם יקשיבו למאמן, אם יפתחו צניעות. עטר הוא סיפור, הוא לקח, הוא דוגמה. אם "שחקן העונה" הוא גם תואר כבוד, אין ראוי מעטר לכבוד הזה.

אולי בגלל זה אחד משירי העידוד הכי אהובים עליי מיציעי מכבי, זה "אלירן ז--ן אתכם". אחרי שהתעללו בו והתנכלו לו, אחרי שבכל מגרש שאליו הגיע התעקשו להזכיר לו את העבר שלו, הוא נתן את התשובה. לא בראיונות, לא בתנועות מגונות, אלא על המגרש. קיללתם אותו? הוא כבש נגדכם. רציתם להראות לו שמבחינתכם הוא לא השתנה? הוא פשוט גלגל כדור לרשת. אז אולי "אלירן ז--ן אתכם" זה קצת בוטה מדי, ויותר הולם מצד אוהדי מכבי לשיר "אלירן שוב הוכיח ליריביו את השינוי המהותי שחל בו וניצח את הסטיגמה", אבל זה קצת פחות מתגלגל על הלשון.

נכון, הוא עדיין צריך להתפתח. הבריחה שלו לרגל ימין היא טריק חבוט. עדיין הוא חסר חוכמת משחק. הוא עדיין נותן את התחושה שהוא יכול היה לסיים את העונה עם 40 גולים, אילו רק היה יותר מרוכז. הוא עדיין לא מספיק יציב רגשית, ולפעמים נדמה שהקהל מעודד אותו רק כדי להרגיע את הילד המיוחד. התחושה היא שכדאי לשחרר אותו עכשיו, כשהוא בשיאו, כי יותר גבוה מזה הוא לא יוכל להגיע. אבל את זה גם אמרנו בשנה שעברה.

שבוע מוצלח בלי גולים של עטר ובלי ראדי. כנראה שזו קבוצה (צילום: ברני ארדוב)

6. מכבי תל אביב הוכיחה בשבועות האחרונים שהיא לא תלויה בעטר. בשבוע האחרון והמתיש שלה היא הסתדרה גם בלי ראדי. מבחינתי, השחקן הכי חשוב ויעיל הוא בכלל טיבי, האיש שגרם לכך שאניימה לא נדרש להתעלות ולו למשחק אחד (החלוצים פשוט לא הגיעו אליו). אבל עכשיו, דווקא עכשיו, כשהמחמאות הולכות לפריצה ולזהבי, לג'ורדי ולקרלוס, ואחרי שעטר לא כבש כבר ארבעה מחזורים, אפשר לבחון מהי הרוח שהניעה את ההצלחה. וברור שהניהול של ג'ורדי חשוב, והכסף של מיטש מכריע, וראדי הוא המנוע האמיתי, וטיבי הוא סלע יציב, אבל הסמל למהפך הוא אלירן. ואם השנה הצלחתי להתאהב בו, אלירן עטר הוא הוכחה שהכול אפשרי.

7. ועכשיו, לעבודה. מספיק עם המחמאות והסיכומים. יש עוד הרבה נקודות בקופה. אל תהיו לי שאננים עכשיו. וזה בסוף יקרה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully