הפרישה של דיוויד בקהאם ממשחק העלתה באופן מיידי את הדיון הישן לגבי טיבו האמיתי כשחקן כדורגל. בעוד רבים טוענים כי הוא אחד הגדולים שראו מימיהם, אחרים גורסים שהוא מופת של בינוניות. עבור אלה אפשר למצוא לא מעט סימוכין. הרי אין להתעלם מהעובדה שבקהאם מעולם היה השחקן הטוב ביותר בקבוצה שלו. במנצ'סטר יונייטד היו לו את קנטונה וריאן גיגס, בריאל מדריד את ראול וזידאן ואפילו בלוס אנג'לס גלאקסי הוא כנראה לא יכול היה לזכות באליפויות ללא לנדון דונובן. כשמסתכלים על דור השחקנים שגדל בעולם בשני העשורים האחרונים, קשה להכניס אותו לעשירייה הראשונה.
בקהאם הוא אחד שאפשר ואפילו כמעט נדרש לקטלג כשחקן שמוערך יתר על המידה. באיזשהו שלב הפך המותג לגדול ממנו. סופרסטארים מתמודדים עם זה כל הזמן, ככל שהפופולאריות שלהם גואה, כך הם חייבים לספק תוצרת כדי להצדיק אותה. מסי, רונאלדו, לברון ג'יימס ורפאל נדאל נמצאים במרדף תמידי שבו הם רצים נגד עצמם בקרב על פסגת העולם. ברגע שאחד מהם, הספורטיבי מול היחצ"ני, יקרוס, שני המתחרים יסבלו. תשאלו את טייגר וודס.
העניין הוא שבקהאם של יחסי הציבור כבר עקף מזמן את בקהאם הכדורגלן. זה קרה אי שם באמצע העשור הקודם, כשהקשר האנגלי הפך לעוד בורג במכונת הגלקטיקוס העייפה של ריאל מדריד. הבשמים הושקו במלוא עוזם, היכולת במגרש החלה לדעוך. את האליפות בספרד לקח ברגע האחרון ואז עבר ללוס אנג'לס גלאקסי. שם כבר היה ברור לכל: במירוץ הזה נשארה רק מכונת התדמית. בקהאם השחקן פרש מזמן.
אלא שדווקא במעבר הזה קם עוף החול של שני העשורים האחרונים וטפח שוב בכנפיו המפוארות. הפציעות, ההתנכלויות, התדמית של אופורטוניסט הוליוודי, תצוגות האופנה וליינים חדשים של מוצרי קוסמטיקה שום דבר מאלה לא הפריע לבקהאם להמשיך לעשות את מה שהוא אוהב יותר מכל: לשחק כדורגל. לא היה איש שידע טוב ממנו שהאווירה בקנזס סיטי או בסיאטל, רועשת ככל שתהיה, לא ממש מזכירה את ההיסטריה של הבירנבאו. הייתה לו אפשרות לשים פס, להעביר את זירת המשחק אל הקולנוע ולדפוק באופן קבוע נפקדות מהמגרשים והוא אכן שם את הפס, אבל זה קרה על כר הדשא, בדרך כלל לרגל של דונובן או חלוץ אחר של גלאקסי.
כמו שהצליח לשקם את עצמו אחרי האדום במונדיאל של 98', הוא קנה מחדש את אמונם של האוהדים בלוס אנג'לס, משימה שבהתחלה נראתה בלתי אפשרית. הוא שיחק כדי לנצח. הוא מימש את החוזה שלו עד תום. וכשלא היה כדורגל בארצות הברית הוא הלך לאירופה. כי יש רק דבר אחד שבקהאם אוהב יותר מכדורגל כדורגל אירופי.
בקהאם הוא אולי הספורטאי היחיד בהיסטוריה המודרנית שהצליח לחלק את עוגת התהילה והתשוקה למשחק באופן שווה. לאף אחד אחר אנחנו לא מאמינים שהוא כל כך אוהב את הכדור כמו שהאמנו לו. אולי לליאונל מסי, אבל מסי משחק בברצלונה, הוא מותג מסוג אחר. קל לאהוב את המשחק כשאתה בברצלונה, קל עוד יותר לאהוב אותו כשיש לך כזו מידה של כישרון ברגליים. בקהאם לא הפסיק לנדוד, התגעגע לכדור גם כשהרגליים התעייפו והיכולת דהתה. את האליפות בפריס סן ז'רמן אי אפשר לייחס לו, אבל הוא הרי הגיע כדי לתת את הטאץ' האחרון, תרתי משמע, לקבוצה שתביא את התואר. והוא עזר בדרך אל הצלחת, כמו שעשה בכל אחת מהקבוצות שבהן שיחק למעט מילאן.
עזר. המילה הכי מדויקת לתיאור פועלו של האיש. כי זה בקהאם הוא לא אדונם של משרתים ולא משרתם של אדונים - הוא אדונם של אדונים. הוא לא טוב מאף אחד אבל גם לא נופל מהגדול ביותר. יש לו אגו, אבל הוא יודע לחלוק אותו. הדיון על איכותו כשחקן אינו הוגן, משום שמקצועית אפשר למצוא עשרה, עשרים או אפילו 50 שחקנים טובים ממנו. אבל לא היה אף אחד שהראש שלו נתון בכל רגע פנוי, וגם בלא מעט רגעים עסוקים, בכדורגל. לא פשוט לצייר פורטרט של מולטי מיליונר שעולה למגרש ומתרגש בכל פעם מחדש, אבל זו בדיוק המהות של דיוויד בקהאם הרומנטיקן הכי גדול, אולי היחיד, של הכדורגל בעידן המודרני.
