את דקות הסיום אמש שחקני ריאל מדריד ניצלו כדי לכלות את זעמם בואסיליס ספאנוליס. בז'רגון הצבאי היו קוראים להם ממוקדי-מטרה: פעם אחת חבטה חזקה מאחור ממרכוס סלוטר. פעם אחרת עוד מכה מהדהדת מרודי פרננדס. אלה לא היו פעולות מתוך תסכול טהור של הפסד, או כאלה שמגיעות משנאה יוקדת לשחקן ספציפי. כל מכה הייתה כמו הודאה נוספת בכישלון. כמו רצון להשאיר חותם, פיסי ממש, בגופו של מי שניתץ את החלומות במו ידיו. כמו ניסיון נואש אחרון להוציא את הפיל משלוותו.
אך הוא בשלו. לא ממצמץ. לא מגיב. לא נקלע לויכוחים מיותרים. מנציח את העליונות ואת טעם הניצחון במבט אחד קריר ודי. קבלוהו, הזן-מאסטר החדש של אירופה. ברגעים כאלה גם היו מציבים פסל בדמותו לצד שועי עולם כמו סוקרטס או אפלטון היוונים יקבלו זאת ללא הינד עפעף. אליל.
רבים תוהים מה נזכור מהריפיט הסנסציוני הזה של אולימפיאקוס. ובכן, התשובה הראשונה צריכה להיות, את הדרך המופלאה שעבר ואסיליס ספאנוליס. הרי כשחצה את הכביש וערק מפנאתינייקוס לאולימפיאקוס זה היה נראה כמו התאבדות מקצועית, לא פחות.
רבים ראו בו תהמוני: כיצד יעלה על הדעת ששחקן יעזוב באקט מופגן שכזה שושלת משגשגת מאין כמוה לטובת הנמסיס שלה, שחווה כישלונות בזה אחר זה? ספאנוליס שבר מוסכמות. חצה קווים אדומים (תרתי משמע). הפך לאיש שנוא. התכסח בתקשורת עם הקונצנזוס הכי גדול בכדורסל היווני ז'ליקו אוברדוביץ'. והכול על מנת לזכות בקצת הכרה, להוכיח לעצמו ולעולם שגם לבדו הוא יכול. והנה, שלוש שנים חלפו וספאנוליס על גג העולם. המלך הבלתי מעורער של הכדורסל האירופי.
בעונה שעברה, לאחר שתפר שלשה אדירה בגמר הפלייאוף היווני מול פנאתינייקוס ולמעשה הבטיח אליפות לאדומים, חרג ממנהגו וכבר לא שמר על פני הפוקר הרגילים שלו. הוא לא שאג וגם לא חגג באקסטרווגנטיות. הוא פשוט הוציא לשון. וזה מה שהוא עושה גם עכשיו לעולם, בדרכו הבודהיסטית: מוציא לשון.
****
למרות שספאנוליס הוא ללא ספק הגיבור הראשי של הסרט הזה, גם לא צריך להפריז בחשיבותו להישג הענק של אולימפיאקוס. הוא המנהיג הכריזמטי, זה שמנווט את הספינה. אך בסופו של דבר, בדיוק כפי שקרה בגמר אשתקד, הקאמבק מהבור העמוק החל כשכלל לא היה על המגרש. בסופו של דבר, זה גם הריפיט של שחקני המשנה. זה הריפיט של קייל היינס, שחקן הגנה אדיר, רול פלייר מושלם ולוחם עשוי ללא חת; זה הריפיט של קוסטאס פפניקולאו וגיורגוס פרינטזיס, שמגדירים היטב את זהות הקבוצה; של גיורגוס ברצוקאס, שמחל על כבודו ועל שיטות האימון שלו והמשיך את הקו שהנחיל קודמו בתפקיד דושאן איבקוביץ'.
זה ריפיט שמוכיח שוב, בפעם המי-יודע-כמה, שבכדורסל האירופי אין משמעות מכריעה לתקציב גדול יותר. כמות הכישרון מוגבלת ממילא, ורק יחידי סגולה, כמו ספאנוליס למשל, מהווים שובר שוויון אמיתי. רק בפינל פור שהסתיים זה עתה חזינו בארזם לורבק הכדורסלן היקר בתולדות ברצלונה ממשיך את העונה החלשה שלו ומסיים עם עוד תצוגה נרפית בחצי הגמר. את רודי פרננדס, על 2.7 מיליון האירו שגורף לחשבון הבנק בשנה בריאל מפגין חוסר יציבות, ובעיקר חוסר מנהיגות ברגעי משבר. בהיעדר כישרונות-על, גם תקציבי עתק כמו שהעמידה צסק"א העונה לא עושים את ההבדל. מאידך, תלכיד מוכשר דיו, שרץ מספיק שנים יחד וסגנון המשחק שלו תואם את כישוריי השחקנים בסגל הוא המתכון להצלחה.
זה ריפיט שממחיש את הבעייתיות שבשיטת הפיינל פור. הרי אולימפיאקוס לא באמת הייתה עליונה על היורוליג בשנתיים האחרונות, כפי שהעובדות היבשות מספרות ועוד יסופר בהן. אולימפיאקוס בעיקר הפגינה עמידות מנטלית מדהימה והצליחה להגיע לפיק בארבעה משחקים על כל הקופה (שניים בכל פיינל פור).
אי אפשר להמעיט בערכה, אבל סביר להניח שגם ריאל מדריד בגרסתה הנוכחית, כמו גם צסק"א אשתקד, היו גוברות עליה בסדרה של הטוב מחמישה או שבעה משחקים. ואולי, בעצם, זה סוד קסמה של אולימפיאקוס הנוכחית.
