בין כל החגיגות וחלוקת התארים, בין כל הוויכוחים לגבי מי שחקן העונה, בין כל השבחים לג'ורדי ואוסקר, נדמה שיש כמה אנשים חשובים להצלחה של מכבי תל אביב, שמשום מה נשכחו. האוהדים. הלב של הקבוצה, הכוח שלה, אלה שמגדירים אותה. מי שמכיר לעומק את אוהדי מכבי, זיהה העונה שינוי אמיתי. קבוצה שלמה של אנשים עברו ביחד תהליך זהה, שהתברר כמכריע. לאוהדי מכבי תל אביב, בסיכומו של דבר, נמאס להיות עוד גורם הרסני במועדון שידוע בהרס העצמי שלו. אז הם קיבלו החלטה.
זה לא היה קל. נדרשו עשר שנים של כישלונות כדי שהאוהדים יעשו חשבון נפש עם עצמם. עשר שנים שבהן האוהדים ליבו את הלהבות במקום לכבות אותן. תקופה ארוכה מדי של סכסוכים פנימיים ואנרגיות שליליות. עשור של קללות גזעניות ומחנאות מיותרת. שנים ארוכות של חוסר סבלנות ופתיל קצר. מי שהיה שם לא ישכח איך במחזור הליגה הראשון תחת רן בן שמעון, כשהקבוצה הוליכה 0:1 על בני יהודה, האוהדים שרקו בוז במחצית. במשחק הראשון בעונה, כשהקבוצה הובילה. למה? כי הסגנון לא היה סוחף מספיק. כי הביאו את יבוריאן ובוזגלו, וציפו לדרוס את הליגה.
מהי קבוצה אם לא הקהל שלה? אין פלא שמכבי תל אביב לא הצליחה להשתחרר מהכבלים של אוהדיה. קשה לשכוח את הרטינות שעלו מהיציעים בעשור האחרון, את המרמור, את הכעס, את הלחץ. אוהדים עצבניים, חלקם מפונקים, רובם מנותקים, שדרשו לראות תוצאות כאן ועכשיו. שחקני רכש קרסו מרוב לחץ. זרים נכשלו. מאמנים הלכו הביתה חפויי ראש. בעלי הבית ניסו לברוח.
השנה אפשר היה להרגיש במהפך. קודם כל, בתפיסה. האוהדים התחילו להבין שיש להם חלק בכישלונות. שהם פוגעים בקבוצה. הם הבינו שאם הם יעשו את העבודה שלהם (לעודד, לתמוך, לאהוב), יהיה להם הרבה יותר קל לישון בלילה. הדבר שממחיש יותר מהכל את השינוי הוא השיר "שנים רבות". זה שיר שנפתח בהכרה במצב ("שנים רבות יושב ומחכה"), ומשם מתפתח והופך להיות שיר של תקווה ("עוד יום יבוא"), שיר של אמונה ("וזה בסוף יקרה"), שיר של אופטימיות ("את האליפות ניקח"), ובסופו של דבר, שיר שמכתיב מציאות ("ואז יהיה פה מהפך"!).
לא צריך לזלזל בזה. למילים יש כוח. יש חומר (שחקנים, מאמנים, כדור), אבל גם יש רוח (אנרגיות חיוביות, דחיפה, מומנטום, רצון). אחד מרגעי המפתח של העונה היה אותו מהפך ברמת השרון, וכולם זוכרים איך גם בפיגור 3:1 נשמעו מהיציע קולות עידוד. זה לא רק הזכיר לשחקנים שיש מי שעומד מאחוריהם, לא רק נתן להם ביטחון ואמונה - זה בעיקר הבהיר להם שהשנה קורה פה משהו שונה. ואז היה שם מהפך.
ואם למילים יש כוח, הגיע הזמן להיפטר לגמרי מהגזענות. לא רק כי זה מוביל לקנסות ולרדיוסים, לא רק כי זה מכוער ומשפיל עבור ראדי ודאבור, לא רק כי קריאות כאלה הן לא חוקיות במדינת ישראל אלא בעיקר בשביל האנרגיות. זה פשוט רעל, שמחלחל לדשא. בגלל זה, המשימה הראשונה של האוהדים היא למצוא סיומת אחרת לשיר "המורי הזקן". אי אפשר שבשיר כל כך חשוב, חצי מהקהל צועק בוז (ובצדק).
כאמור, התהליך קרה לאט ובאופן טבעי, כמו ברירה טבעית, אחרי שנים של תסכול וצמא שהצטברו. הסכנה היא מה קורה אחרי הצלחה. אליפות יוצרת שובע, וכדי לפתח רעב באדם שבע, הוא חייב תאוותנות וגרידיות. וזה מסוכן. אסור להצלחה להיתפס כמובנת מאליה. תראו מה קרה לחלק מאוהדי מכבי חיפה, או מכבי כדורסל.
זה עלול לחזור גם לקבוצת הכדורגל. כבר בסוף העונה הנוכחית ניתן היה לשמוע שוב הצהרות זחיחות ושחצניות של אוהדים, שכבר מדברים על ליגת האלופות ומתרברבים בלי שום ביסוס. גם בבלומפילד במשחקים האחרונים של העונה הנוכחית ניתן היה לשמוע כמה קולות נרגנים מהיציעים, מאוהדים שמצפים לסיפוקים מיידיים ולהצגות. אסור לתת להם להתגבר. אם יש לקח שאוהדי מכבי למדו העונה, זה שלפני הכל צריך להשתנות מבפנים, להאמין, לקוות לטוב, ופשוט לעשות את המיטב. וזה בסוף יקרה.
יוהאן קרויף מחמיא לבן ג'ורדי
צפו בקליפ האליפות הרשמי של מכבי תל אביב
כל הפוסטים בבלוג האליפות של פז חסדאי