הכדורגל הגרמני סחף את אירופה, וכעת מתברר שהוא הטוב בעולם. עד לפני שבועיים היה ברור שספרד היא זו ששולטת בכדורגל (בכל זאת, אלופת אירופה ואלופת העולם), אבל הניצחונות האחרונים של באיירן מינכן ודורטמונד לא רק בישרו על מהפכה, אלא אף הביאו להשתפכות כוללת על הכדורגל הגרמני. אין עוררין על האיכות של הבונדסליגה בכל הנוגע לסגנון, אווירה ומבנה כלכלי (על אף שמעולם לא הצלחתי ממש לצלול לעומקה של הליגה הזו או להזדהות איתה, כמו שאני יכול להזדהות עם משחק בין ארסנל לטוטנהאם למשל, או אפילו ולנסיה נגד סביליה), ועדיין, עם כל הכבוד לבשורה שמגיעה מגרמניה, אני חייב להודות: מבחינתי גמר ליגת אלופות בין באיירן מינכן לדורטמונד יהיה מאכזב, שלא לומר מעפאן.
קודם כל, כי גמר בין שתי קבוצות מאותה מדינה תמיד יוצר תחושה לא נעימה. הוא מנוגד לרוח של המפעל, וכך היה גם במפגש בין מילאן ליובנטוס, או בין צ'לסי ליונייטד. כל הקסם של המפעלים האירופאיים הוא המפגשים הבינלאומיים והמאבקים בין הליגות, ולא משחק בין שתי קבוצות שנפגשו העונה כבר פעמיים בליגה ועוד פעם אחת בגביע, שמוציא מהאירוע את כל החגיגיות והחד פעמיות שלו. בנוסף, צורמת גם העובדה שהפער ביניהן בטבלת הבונדסליגה הוא 20 נקודות, כך שדי ברור מי הקבוצה הטובה מבין השתיים, וניצחון של באיירן יתקבל כמובן מאליו, בעוד זה של דורטמונד ייתפס כגניבה לא מייצגת (על אף שזו בעיה מסורתית של ליגת האלופות, ע"ע צ'לסי וכדומה).
בנוסף, מעט חורה לי ההתלהבות הנוכחית מהכדורגל הגרמני, שנתפסת מעט כמלאכותית, מעט מאולצת. כזכור, עד לא מזמן (בתחילת החודש הקודם למעשה) ספרד הייתה האימפריה, ספרד הייתה המודל. הכתבות דיברו על האקדמיות בספרד, על טיפוח הצעירים, על תרבות הספורט, ופתאום, גרמניה. הלא אם הקוון בדורטמונד היה מספיק אמיץ כדי להרים את הדגל בדקה ה-90 ברבע הגמר מול מלאגה והיו שלוש נציגות לספרד בחצי, כל השבוע היינו מדברים על שליטה ספרדית מוחלטת, והגרמנים חוזרים להיות נאיבים. בהנפת דגל אחת.
גם צריך להודות. לצד הדברים הטובים בכדורגל הגרמני (ויש הרבה, הכל ידוע), יש גם אלמנטים מדאיגים. זה אומנם רחוק מ"לה ליגה" המעוותת, אך בשנים האחרונות גם בגרמניה זו ליגה של שתי קבוצות. באיירן ודורטמונד התחלקו באליפויות, הכספים שייכנסו להן העונה מאופ"א עלולים להגדיל עוד יותר את הפערים ולהנציח את השליטה שלהן בליגה, ואפילו אוליבר קהאן הזהיר לא מזמן ש"יש חשש שהליגה שלנו תאבד את האטרקטיביות שלה". בימים בהם באיירן קונה את מריו גצה בתזמון כזה קריטי, ודיווחים טוענים שגם לבנדובסקי בדרך, הרוח שנושבת מגרמניה נושאת את אותו ניחוח לא נעים שמגיע מכל אירופה: העשירים עשירים יותר, הפערים גדלים, אין רחמים.
ומה לעשות, מעורבים פה גם גורמים רגשיים. ברור שכאוהד כדורגל, שחושב רק על טובת המשחק, ההעפלה של שתי הקבוצות האלה היא מבורכת. הלא מאסנו בשלטון של ריאל ובארסה (האם גם השנה פיקה ייכנס לנבחרת העונה של פיפ"א?) וההדחה שלהן מרעננת. כמובן שניצחון של דורטמונד "הקטנה" (בהשוואה לריאל כמובן) הוא חשוב ומעודד. לגבי העליונות של באיירן על ברצלונה לא צריך להרחיב, זו הייתה שחיטה. אבל לא, אני לא מצליח לפרגן.
כי תסלחו לי על הטרחנות, ומצטער שאני מעלה פה זיכרונות ישנים, אבל כן, יש את כל הקטע עם המלחמה ההיא. מה אני אעשה, זה תקוע לי. לא נעים לי לראות את הגרמנים מנצחים, ולא משנה באיזה קרב מדובר. "אתה עדיין בזה?", אמר לי השבוע חבר במהלך שיחת כדורגל, וכן, אני עדיין בזה. עדיין בכל הקטע שלקחו את כל המשפחה של סבתא שלי, עקרו אותם מבתיהם, הובילו אותם ברכבת ואחר כך שרפו את כולם. מצטער, כדורגל אטרקטיבי לא מצליח להשכיח את זה.
וכמובן שאני מכיר את ההיסטוריה, ויודע שלבאיירן היה נשיא יהודי. וברור שמדינת ישראל כיום היא גזענית פי כמה וכמה, וחברי פרלמנט בישראל אומרים ומחוקקים דברים שבגרמניה לא יעלו על הדעת. ועדיין, רק השפה שלהם מעוררת בי אימה. הנאמנות הנלהבת של אוהדי דורטמונד בעיקר מעוררת בי זיכרונות לא נעימים. יצבוט לי בלב לראות רבבות מהם כובשים את לונדון בחגיגות. הלוואי ויכולתי להיות אוהד נייטרלי ולחשוב בהיגיון ופשוט ליהנות מכדורגל משובח. לשמחתי, אני לא.