מכבי תל אביב ומכבי חיפה ייפגשו הערב (חמישי) ביד אליהו, במשחק שיספק עוד מפגש פיקנטי בין שני הגארדים שנחשבים בעיני רבים לטובים בארץ: גל מקל ויוגב אוחיון. לכבוד המפגש הישיר בין השניים ניתחנו את היכולת של מנהלי המשחק הבכירים של נבחרת ישראל, ביחד עם שני גארדים מובילים נוספים בארץ רביב לימונד מהפועל ירושלים ואפיק ניסים מהפועל אילת, כדי לנסות להכריע את הסוגיה: מיהו הגארד הישראלי הטוב בישראל?
הובלת כדור וניהול משחק
מקום רביעי: רביב לימונד. למרות הניסיונות בתחילת הקריירה שלו לשלב אותו בין עמדה 1 ל-2, רביב לימונד היה ונשאר קלע טוב, שיכול לשחק גם כרכז לדקות מסוימות. יכולת הובלת הכדור שלו היא סבירה, ועל אף העובדה שהוא מאבד הכי פחות כדורים מבין הארבעה, רק 2 למשחק, הוא יותר שחקן שיוצר לעצמו ופחות יוצר לחברים שלו.
מקום שלישי: אפיק ניסים. עם השנים עשה ניסים את ההסבה לעמדה מספר 2, למרות שבתקופה האחרונה באילת יוצא לו לשחק גם כרכז. ניסים הוא מוביל כדור טוב, שחקן שקשה ללחוץ אותו בזכות המהירות שלו, אבל ניהול המשחק שלו הוא לא ברמת יורוליג. נראה כי אחרי כל כך הרבה שנים, הוא עדיין יעדיף את הקליעה על המסירה.
מקום שני: יוגב אוחיון. מבחינת הובלת הכדור, אוחיון הוא ככל הנראה אחד השחקנים המוכשרים ששיחקו כאן. המהירות והאתלטיות שלו מונעת מהיריב ללחוץ אותו, ולכן כשרואים שהוא מאבד רק 2 כדורים למשחק, לא מתפלאים. אוחיון הוא שחקן פיק אנד רול מעולה, אחד שיודע למצוא את החברים שלו ולוותר על זריקה ברגע הנכון.
מקום ראשון: גל מקל. היתרון של מקל על אוחיון בעמדה זו נובעת רק מראיית המשחק. מקל נוטה לאבד יותר כדורים, אבל בעיקר בגלל הניסיון שלו להעז במשחק ההתקפה. הוא מוביל כדור נהדר, בזכות הגודל והפיזיות שלו, ויודע למצוא את השחקן הנכון בזמן הנכון. עד היציאה שלו לאיטליה היו לא מעט שחקנים שהתרעמו על יכולת ניהול המשחק שלו, אבל מאז החזרה מדובר בישראלי הטוב ביותר בקטגוריה הזו.
קליעה מבחוץ
מקום רביעי: יוגב אוחיון. המיקום בין השחקנים כאן קצת מרמה. אוחיון שדרג את הקליעה שלו מבחוץ, אלמנט במשחק שפשוט לא היה קיים אצלו עד לעונה השנייה שלו בהפועל ירושלים. בפועל לא מעט מאמנים עדיין נותנים לאוחיון לזרוק חופשי, ולכן הוא זורק יותר מ-2 שלשות למשחק, אבל קולע פחות מאחת. אין ספק ששדרוג רמת הקליעה תהפוך את אוחיון לקטלני ביותר.
מקום שלישי: גל מקל. כמו אוחיון, גם הקליעה מבחוץ של מקל מונעת ממנו להפוך לכוכב ברמה אירופית. מקל הוא לא שחקן שלא יודע לקלוע, הוא לפעמים זורק משלוש גם ברגעים מכריעים, גם עם שמירה עליו, אבל האחוזים שלו לאורך רוב הקריירה נעים על 33 אחוז, כמו העונה, וזה לא מספיק כדי להפוך את הקליעה מבחוץ לנשק קטלני.
מקום שני: רביב לימונד. לעומת אוחיון ומקל, שהקליעה שלהם נמצאת במגמת שיפור, הקליעה של לימונד דווקא נמצאת בירידה. לאורך הקריירה שלו הוא התייצב על 40 אחוז מחוץ לקשת, ידע לעלות לשלשה קשה גם עם שחקן עליו ולקלוע אותה, אבל בעונה הנוכחית התמונה קצת השתנתה. לימונד קולע ב-27 אחוז מחוץ לקשת. העובדה שהוא עדיין שחקן שפוחדים להשאיר לבד, הופכת אותו למסוכן וטוב יותר מקודמיו ברשימה, לפחת בתחום הזה.
מקום ראשון: אפיק ניסים. אחד הקלעים הטובים בכדורסל הישראלי. אפיק ניסים הוא השחקן היחיד מבין הרביעייה שבאמת מקבל תרגילים במיוחד לקליעה מבחוץ. בנוסף, הוא יודע לקלוע אחרי פיק אנד רול ולעצור במתפרצת כדי לעלות לשלוש באחוזים גבוהים. ניסים עשה קריירה באירופה גם בזכות הידית מבחוץ, גם כשהעונה הוא עומד רק על 36.5 אחוז מחוץ לקשת.
חדירה לסל
מקום רביעי: אפיק ניסים. הגארד של הפועל אילת הוא קלע גדול מבחוץ, אבל כשמדובר בניסיון להגיע עד לטבעת, היעדר הפיזיות מכריעה לא מעט את הסוגיה. כשניסים כבר מוותר על התנועה על קשת השלוש, הוא יעדיף לעצור באמצע החדירה לזריקה, מה שהופך את המשימה של שמירה עליו לקשה ביותר, אבל הגעה עד הטבעת או סיום אתלטי הם לא חלק מהרפרטואר המוכר שלו.
מקום שני-שלישי: יוגב אוחיון ורביב לימונד. קשה להפריד בין השניים, שגם סגנון החדירה שלהם הוא שונה, אבל האיכות דומה. אוחיון הוא מהחודרים האתלטיים, כזה שיסיים במהירות עם הקרש או עם לייאפ אחורי, מנגד לימונד מסיים בצורה חזקה יותר ולא פוחד לנצל מגע כדי להגיע לקו העונשין. שניהם פיתחו לעצמם עם השנים את התעוזה להתגבר על שחקנים חזקים מהם, והם מסיימים את החדירות שלהם באחוזים טובים.
מקום ראשון: גל מקל. מספיק להיזכר בחדירה המדהימה של גל מקל ללב ההגנה של מכבי תל אביב בגמר גביע המדינה, אותה סיים עם לייאפ אחורי שהרים את האוהדים הירוקים לשמיים, כדי להבין עד כמה החדירה של גל מקל מרשימה. הגארד, שגדל במכבי תל אביב, הוא שחקן פיזי, שלא מפחד ממגע, אבל באותו הזדמנות גם בעל יכולת אתלטית מצוינת שעוזרת לו לעמוד על 55.8 אחוז מתחום שתי הנקודות. מקל הוא הדבר הקרוב ביותר לגארדים האתלטיים הפיזיים האירופיים שקיים בישראל.
יכולת הגנתית
מקום רביעי: אפיק ניסים. לאורך השנים ניסים לא נודע כשומר גדול, אלא במקרה הטוב כחוטף לא רע. עיקר הבעיה של ניסים היא הגודל שלו בעמדה מספר 2, והיכולת האתלטית המוגבלת. אז נכון שרצון גדול יש גם בצד ההגנתי, אבל הביצועים רחוקים מלהיות מרשימים.
מקום שלישי: רביב לימונד. בקמפיין האחרון של נבחרת ישראל הפך אריק שיבק את לימונד לשחקן שלו למשימות מיוחדות. לימונד הוא שומר אישי טוב, אבל משום מה הקבוצות שבהן הוא משחק לא מציגות יכולת הגנתית טובה. הזריזות היחסית שלו, ביחד עם החוזק הפיזי, גורמים למאמנים לשים אותו לא מעט על שחקנים גדולים ממנו, והוא לרוב לא מאכזב.
מקום שני: יוגב אוחיון. את המקום שלו במכבי תל אביב קנה יוגב אוחיון לא מעט בשל היכולת ההגנתית שלו. אוחיון הוא שחקן שיודע להידבק לשחקן שמולו, גם אם מדובר בגדולי היבשת כמו חואן קרלוס נבארו, ניק קליית'ס או מרקו פופוביץ', ולהוציא להם את החשק לשחק. אוחיון מסוגל לשמור על שחקנים בגודל שלו, בעיקר בעמדות 1 ו-2, ומתקשה קצת יותר בשמירה על גארדים גדולים ממנו פיזית.
מקום ראשון: גל מקל. לא מעט מאמנים שנשאלו בשבוע האחרון על המעלות של מקל תיארו אותו כשומר הטוב בליגה, לפחות בעמדה שלו. מקל מסוגל לשמור על כל שחקן בליגה בעמדות הרכז, הקלע ואפילו הסמול פורוורד, בגלל האתלטיות, הפיזיות והמהירות שלו, ואל זה אפשר לצרף את חוכמת המשחק של הגארד הנהדר. גם אריק שיבק הודה בקיץ האחרון כי היתרון של מקל על שאר הגארדים בנבחרת הוא הגודל שלו בצד ההגנתי, וקשה להתווכח איתו.
קבלת החלטות ועמידה בלחצים
מקום רביעי: רביב לימונד. על אף שזכה לקלוע כמה סלים חשובים לאורך הקריירה שלו, במאני טיים רביב לימונד הוא פחות אפקטיבי. ללימונד יש שני מצבים: או שהוא לוקח יותר מדי על עצמו, או שהוא נעלם יותר מדי. עדיין הוא לא מצא את המינון הנכון.
מקום שלישי: יוגב אוחיון. אחרי שבשנה שעברה התעלה יוגב אוחיון דווקא במאני טיים של העונה והוכיח שהוא יכול להיות אחד השחקנים המשמעותיים של מכבי תל אביב, הגיעו המשחקים הביתיים בטופ 16, בהם אוחיון תפקד בצורה לא משכנעת, לקח על עצמו את המשחק בדקות האחרונות ולא עמד בלחץ. אוחיון הוא שחקן מוכשר, שקבלת ההחלטות שלו לרוב היא טובה, אך עדיין חובת ההוכחה בעמידה בלחצים היא עליו.
מקום שני: גל מקל. שני מעמדים מוכיחים עד כה את הגדולה של גל מקל במאני טיים: גמר הפיינל פור ב-2010 במדי גלבוע/גליל וגמר גביע המדינה במדי מכבי חיפה העונה. בשני המשחקים האלה מקל היה נהדר, לא התרגש, והתנהל כאילו הוא אחד השחקנים הוותיקים בליגה. גם בליגה אפשר לספור כמה סלים גדולים שלו, כולל שלשת ניצחון על מכבי ראשון לציון העונה. עד שיוכח אחרת, מקל הוא שחקן שעומד בלחצים בצורה טובה מאוד.
מקום ראשון: אפיק ניסים. עודד קטש הולך לא מעט לאפיק ניסים ברגעי ההכרעה, והוא בהחלט יודע למה. החל מגיל צעיר ניסים לא פוחד לקחת את המשחק על עצמו, ולרוב גם מצליח. העובדה הזאת הובילה אותו לנבחרות הצעירות ולנבחרת ישראל בגיל 20, ולאחר מכן גם לקריירה מרשימה באירופה. ניסים יודע מתי ללחוץ על הדוושה ומתי להרפות, מתי לעלות לשלשה ומתי למסור. ללא ספק הניסיון שלו הופך את השחקן הנהדר שהוא אפילו לטוב יותר.
סיכום
מקום רביעי: רביב לימונד. הגארד הנתנייתי הוא בהחלט שחקן מוכשר, הן בהיבט ההתקפי והן בהיבט ההגנתי, אבל לאורך הקריירה שלו היו לא מעט תהיות לגבי התפקוד שלו ברגעי ההכרעה. לימונד קנה את מקומו בכבוד כאחד השחקנים המובילים כיום בכדורסל הישראלי, אבל העובדה שלא הצליח להוביל קבוצות להישגים משמעותיים, גם כשחקן משלים וגם כשחקן מוביל, משאירות אותו מעט מאחור.
מקום שלישי: אפיק ניסים. אולי אם אפיק ניסים היה מעביר חלק גדול יותר של הקריירה שלו בישראל, היינו מעריכים אותו יותר, אבל בגיל 31, כשהגארד הנהדר חזר לארץ ונראה מצוין בשורות הפועל אילת, אי אפשר שלא להתפעל. ניסים הוא קלע נהדר שמתעלה במאני טיים וגורם להגנות ללא מעט כאב ראש. היכולת ההגנתית ובתוספת מעט מגבלות אתלטיות נותנות לו רק מקום שלישי ולא יותר מכך.
מקום שני: יוגב אוחיון. הגארד של מכבי תל אביב עומד בכבוד באחת המשימות הקשות ביותר בכדורסל הישראלי, לנהל על הפרקט את הקבוצה עם הדרישות הגבוהות ביותר, והוא עושה את זה בצורה נהדרת. אוחיון שדרג את הקליעה שלו, הפך להיות חודר ברמה טובה מאוד, לא מתרגש בהגנה משחקנים גדולים ופיתח סוג של אופי. העונה הפחות טובה במכבי, ביחד עם ההצלחה של השחקן שבמקום הראשון, משאירות אותו רק כסגן.
מקום ראשון: גל מקל. רק שנה אחת מחוץ לישראל, מתוכה כמה חודשים עם פציעה, וגל מקל חזר לארץ כשחקן טוב יותר. מקל שיפר את הקליעה שלו, ואליה אפשר לצרף את ההתעלות במאני טיים, החדירה הנהדרת, היכולת ההגנתית המרשימה והאופי הנוח. היחסים הלא טובים שיש בין מקל למכבי תל אביב מונעים בשלב זה את הבדיקה האם הגארד מסוגל להצליח ברמה הגבוהה של אירופה, אבל ככל הנראה הוא יעשה זאת בעונה הבאה שוב באחת מהליגות הבכירות של היבשת הישנה.