פחות או יותר בדקה ה-30 של חצי גמר ליגת האלופות בין באיירן מינכן לברצלונה אמש (שלישי), כבר אי אפשר היה להתעלם מהדמות שריחפה מעל ליאונל מסי - זו של רונאלדו. הפעם לא מדובר ביריבו הפורטוגלי, אלא בחלוץ הברזילאי שעלה חולה ותשוש לגמר מונדיאל 1998. על הנסיבות של הדרמה מלפני 15 שנה תוכלו לקרוא כאן, והן שונות בתכלית מהפציעה השגרתית של הפרעוש הארגנטיני, אבל השורה התחתונה זהה. בשני המקרים המאמן איפשר לכוכב לא כשיר לעלות בהרכב, והשאיר אותו על הדשא במשך כל 90 הדקות בדרך לתבוסה מוחצת, גם כאשר היה ברור לכל שהחילוף הגואל חייב להגיע, גם כדי למנוע את ההשפלה הקבוצתית, וגם על מנת לא לבזות את השחקן האומלל עצמו.
המניעים של מריו זגאלו בגמר בפריס לא לגמרי ידועים, ואולי הוא אולץ לעשות את העוול על ידי ההתאחדות והספונסרים. אבל מה גרם לטיטו וילאנובה לסכן את מסי, מעבר לאמונה עיוורת שבלעדיו אין לו סיכוי לצאת מאליאנץ ארנה עם תוצאה סבירה? המסר הזה עבר היטב לשחקנים האחרים, והם הניפו דגל לבן הרבה לפני הסיום. זה לא היה צריך להיות כך. מי יודע, אולי אם ברזיל היתה משאירה את רונאלדו בבית החולים ביום הגורלי ההוא, היא היתה מפרקת את צרפת למענו כי הרי מה רע בשילוב של אדמונדו האמוציונלי עם ריבאלדו ובבטו? את הטענה לפיה בארסה לא שווה דבר בלי מסי אפשר לנפנף בביטול ההיפך המוחלט הוכח על ידי נבחרת ספרד, והדוגמא הטובה ביותר היתה בגמר יורו 2012. היו שם צ'אבי, אנדרס אינייסטה, ססק פברגאס, פדרו, וגם ג'ורדי אלבה שאפילו הבקיע מול עורף איטלקי נהדר. מבחינת החבורה הזו, אז זה נגמר ב-0:4 לכיוון הנכון.
הכל בראש
התעלות ברגע האמת קשורה לרוב לא ליכולת נטו, אלא בעיקר לאמונה העצמית. פסיכולוגיה במקום פיזיולוגיה. במדי ספרד יודעים כל המעורבים שמסי לא יכול לעזור להם, ומסתדרים לא רע בכוחות עצמם. אין כל סיבה שזה לא יעבוד בברצלונה, וזה לא באמת מהותי שאלכסיס סאנצ'ס בהרכב ולא דויד סילבה. אלא שהקו המנחה במשך שנים ארוכות מדי היה ההסתמכות על מסי, וככל שמסי נהיה טוב יותר, כך האידיולוגיה הזו השתרשה עמוק יותר.
ואז, כאשר וילאנובה צריך, כמבוגר האחראי, להגיד: "חבר'ה, עכשיו תורכם לקחת את הקבוצה על הכתפיים", הוא פשוט לא מסוגל לעשות את זה. לו היה מסוגל, מסי לא היה מופיע, או במקרה החמור ביותר מוחלף במחצית על ידי וייה, שיכול היה לתרום הרבה יותר. בהפסקה, כאשר התוצאה עמדה על 0:1, העסק היה פתוח לרווחה. אפרופו וייה זוכרים כמה הוא היה חשוב בדרכה של ספרד לגמר יורו 2008, ואז נפצע ולא נטל חלק באירוע המרכזי של הטורניר? ספרד ניצחה בלעדיו את גרמניה הנהדרת. כי היא היתה מוכנה לכך.
וגם באיירן משחקת בראש
אם כבר נזכרנו בגמר גביע העולם ב-1998, הרי שהוא הוכרע משתי נגיחות של זינדין זידאן מכדורי קרן. שני השערים הראשונים של באיירן אתמול נבעו מנגיחות במהלכים אחרי קרנות, גם אם לא באופן כה ישיר. על החולשה המסורתית של ברצלונה בכדורי גובה דיברנו כאן פעמים לא מבוטלות אחרי מפגשי הקלאסיקו, עוד מאז שכריסטיאנו רונאלדו הכריע את גמר הגביע ב-2011 כאשר גבר במאבק אווירי על אדריאנו. במציאות שאחרי קרלוס פויול, והיא כבר כאן, המצב רק הולך ומחמיר, בעוד הירידה בכושרו של ג'רארד פיקה לא עוצרת. רק מאמן נאיבי במיוחד יכול לצפות כי מארק בארטרה, ששיא הקריירה שלו בליגת האלופות היה בהפסד לסלטיק, יוכל להושיע נגד ההתקפה החמה בתבל.
וכך היתה סלולה דרכה של באיירן לנקמה המתוקה על ה-0:4 שספגה בקאמפ נואו לפני ארבע שנים, בעונתו הראשונה והמושלמת של פפ גווארדיולה על הקווים. הפיאסקו ההוא חרץ את גורלו של יורגן קלינסמן באיירן קרסה גם בבונדסליגה, והוא פוטר לפני סיום העונה. אין אדם שהרוויח מכך יותר מאשר איש המשחק אתמול. תומאס מולר, אז בן 18, התחשל בקבוצת המילואים, ולו קלינסי היה ממשיך לבנות את החלום שלו באליאנץ ארנה, ספק אם היה מקבל הזדמנות מהירה. לואיס ואן חאל, מאמן עם נכונות גבוהה מאוד לקדם צעירים מוכשרים, נתן לו את המושכות מהרגע הראשון. כעבור שנה, הוא כבר הוכתר למלך שערי המונדיאל בדרום אפריקה.
מעולה אפילו בפוטבול
כיום, אחרי ארבע שנים בטופ, כישרונו של מולר עדיין לא מוערך כראוי. הרי הנה לכם שחקן ללא חולשות. הוא שולט בכדור בשתי הרגליים, בעל נגיחה נהדרת, מסוגל לשחק בכל עמדה קדמית בשני האגפים, כפליימייקר, כחלוץ שני, וגם כחלוץ חוד אם צריך. הוא ניחן בחוכמת משחק יוצאת דופן, שמאפשרת לו להתגנב למצבי הבקעה ללא הפרעה. הוא אוהב לפרגן לחבריו יותר מאשר לכבוש, ולראיה 66 הבישולים שחילק עד כה במדי באיירן.
אין לו מתחרים בכושר הפיזי, בנכונות להשתתפות מתמדת במשחק הלחץ ולרדת לעזרת ההגנה. והוא גם שחקן של מאני טיים. במאי האחרון היה מולר רחוק דקות ספורות מלהיות מוכתר ככובש שער הניצחון בגמר ליגת האלופות, עד שהגיע דידייה דרוגבה. לא לחינם הפסידה גרמניה לספרד בחצי גמר המונדיאל כשמולר היה מושעה, ולא לחינם היא נכנעה לאיטליה בחצי גמר יורו 2012 כאשר יוגי לב החליט, משום מה, לספסל אותו.
אתמול היה מעורב מולר בכל ארבעת השערים. הוא צץ לפתע בדיוק במקום הנכון כדי לנגוח במחצית הראשונה את הכדור שהוריד לו דאנטה. הוא בישל בעצמו את השער השני של מריו גומז. לפני הסיום הוא נפצע קלות במהלך בו השכיב את פיקה כאילו היה טירון ונתקל במנואל נוייר, וביקש להתחלף אבל עוד לפני כן הספיק להשלים צמד כשהוא מתזמן את הריצה במתפרצת גם תוך כדי צליעה. אה, והוא גם התגלה כשחקן פוטבול מעולה, עם חסימה אמנותית על אלבה שאיפשרה לאריאן רובן לכבוש את השלישי. מי יודע, אולי כדאי להרים טלפון לניו אינגלנד פטריוטס.
לרובן אין מחר
אם מולר כמעט היה הגיבור של הגמר מול צ'לסי בעונה שעברה, הרי שרובן היה הגיבור הטראגי, ולא רק בגלל הפנדל שהחמיץ בהארכה. מאז סיום העונה העגום לפני שנה, שייזכר גם בגלל הפספוסים הביזאריים מול דורטמונד, הפך ההולנדי לשק החבטות האהוב של האוהדים והתקשורת. כאשר פורסם על מינויו של גווארדיולה, אי אפשר היה להתעלם מהקריקטורות המגוונות שתיארו, בין היתר, כיצד המאמן הקטלוני זורק את החלוץ האנוכי מהחלון.
אתמול הגיע השיא בעונה המתסכלת של רובן, רוויית פציעות וישיבה על הספסל, שהתפוצצה ברעש עצום הידיעה על החתמתו של מריו גצה תמורת 37 מיליון יורו. מעבר לעיתוי האומלל מבחינת דורטמונד, המסר היה דרמטי גם עבור ההולנדי, אם הוא עדיין תלה תקוות קלושות למדי להישאר במועדון. הרי גם כך, לו היה טוני קרוס כשיר, היה רובן מוצא את עצמו על הספסל, כמו במשחק הראשון ברבע הגמר מול יובנטוס. גצה לא מגיע כדי להיות מחליף, וסביר שגווארדיולה כבר קיבל את ההחלטות המקצועיות לגבי האיש ששרף נגד בארסה את האגף הימני והלהיב את היציעים עם דמעות בעיניים כאילו אין מחר. כי באמת אין.
אם רק היה עושה זאת על בסיס שבועי, וממש את הפוטנציאל הפנומנלי שלו, היה ההולנדי המעופף הופך מזמן לאחד השחקנים הטובים בתבל. אלא שבניגוד מוחלט למולר, רובן אינו יציב, והאמירה ששיחרר אחרי הפציעה של חברו היתה אמורה לחרוץ את דינו בכל מקרה. "זה לא נראה טוב עבור קרוס, אבל זה מצוין עבורי. היה קשה להישאר על הספסל, כי הייתי בכושר טוב, אבל המאמן החליט אחרת. בסופו של דבר, שיחקתי בכל זאת, ואני מאושר", אמר ההולנדי אחרי הנצחון על יובה. אז רובן היקר, גם ההצגה הכבירה נגד בארסה, שמצאה בוודאי חן גם באוהדי ריאל מדריד שזוכרים אותך היטב, לא תשכיח את הציטוט הזה. עם כל הכבוד, אדם שמגלה שמחה פומבית על כך ששחקן קבוצתו גמר את העונה, גרוע יותר מחלוץ שנוהג לנשוך את היריבים.
פפ במלכוד אמיתי
קרוס יהיה, כמובן, באליאנץ ארנה גם בעונה הבאה, אבל כיצד תשלב הקבוצה המדהימה הזו את רשימת הרכש שהולך להחתים הבוס החדש, ואת הבוס החדש בכבודו ובעצמו? ככל שעוברים השבועות, מתבררת המשימה הבלתי אפשרית של גווארדיולה במינכן. הוא הכניס את עצמו למלכוד, כי להחליף את יופ היינקס אחרי עונה כה כבירה זה אתגר גדול פי אלף משיקום ברצלונה אחרי סיום עידן פרנק רייקארד ורונאלדיניו.
אין אפילו אוהד באיירן אחד שרוצה היום להחליף את השועל הגרמני הוותיק. לעומת זאת, יש הרבה אוהדי ברצלונה שהיו שמחים לראות את פפ חוזר. השאלה הגדולה ביותר היא כיצד היה נוהג גווארדיולה בנוגע למסי במקומו של וילאנובה. האם היה עומד על הקווים חסר אונים, עם מבט של ריקנות בעיניים, כמו עוזרו הנאמן לשעבר, ולא מבצע אפילו חילוף אחד לרפואה במשך 83 דקות? או אולי הוא היה אמיץ וחזק מספיק כדי לתת לארגנטיני להחלים בשלווה, ומחדיר ביתר השחקנים רוח קרב? את התשובה לכך לא נדע לעולם.