תעודת פרו: על מאמני חצי גמר הגביע

גישות וחניות: אצטדיון רמת גן, הקרקס שעדיין נודד בחניון, עיריית רמת גן. לכל צד אשמה מסוימת בעובדה שגם כשיש 2,000 איש בלבד במתקן הלאומי, לוקח בערך 40 דקות נסיעה לחרוש את אבא הלל. כשזה עלה ל-20 אלף, הרחמים עלו בהתאם.

קופות: 40-80 שקל, תלוי בגיל ותלוי ביציע.

כמה הערב באמת היה שווה: דרמות קיבלנו, והמשקוף רעד פעמים רבות. אבל חוסר האווירה הורגש ברוב שלבי הערב. מול פורטוגל היה קרנבל. לא יזיק אם ישקיעו פה גם במשחקים המקומיים, בטח שבמעמד כה יוקרתי וחשוב. להקה בין המשחקים, הפעלות, משהו. אנשים באים לאירוע של שש שעות. מותר להגדיל ראש. 60 שקל.

קהל הפועל רמת גן: שמחו חזק ורועש. בגמר יש להם משימה מחייבת. טרמפיסטים או לא, מועדון עם מסורת כזו לא יכול להסתפק בכמות כזו. ציון: 6

קהל הפועל ראשון לציון: נתנו עבודה יפה במשחק שלהם. לצערם, תקעו אותם בשער 1 למעלה, איפה שרק אלוהים שומע. ציון: 6

קהל עירוני קרית שמונה: עד ששיר צדק רץ לקהל, לא ידענו איפה הם. לא נוותר, צריך כמות גדולה יותר. בסיום עשרות מהם חיכו על הגדרות. איפה הולכים לחגוג, נשאלו, בצומת גומא או בצומת כח. "בעבודה", הם ענו. "עד שנגיע הביתה כבר בוקר". ציון: 6

קהל מכבי חיפה: אתה לא מוצא קומץ ולא אולטראס. לא גוש מעודד ולא נקודה מרכזית. כולם, כמעט 20 אלף, ירוקים ורועשים. רמת גן זה אצטדיון שלא מצליחים להרעיש בו. הם הצליחו. כמה חבל שבשער של מאוולי יותר מדי מהם עזבו בבוז. אפשר לתמוך קצת יותר. ציון: 8

הרגע של הערב: דקה 111. שיר צדק רץ לחגוג, מאטוביץ' אחריו. "זה לא אני", מסמן הבלם, "לא אני כבשתי". מאטוביץ' לא מבין וקופץ על צדק. הוא לרגע לא ראה את מאוולי. אפשר להבין אותו. גם 11 ירוקים לא ראו.

המספר הנוסף: 2003. מכבי תל אביב בדרך לאליפות, הפועל רמת גן בדרך לגביע. כאילו לא עבר עשור.

ברק בכר ישב במסעדת 206, הז'קט השחור מונח יפה על הכיסא. זה היה אחרי חצות, הצלחת כבר היתה ריקה, התיאבון דווקא היה מלא והוא דפק כזה חיוך שסוף סוף ראו לו את השיניים. כמה שעות לפני כן, ממש לפני שיצא מהבית לכיוון האצטדיון, ניגש מאמן קרית שמונה לממיר וסידר הקלטה לחצי הגמר הראשון. הוא ידע שהוא יצטרך לראות את המשחק הזה. לא לכיף, לסקאוטינג. הוא ידע שהוא יהיה בגמר. הוא ידע בבירור.

הגילוי החל דווקא בהפסד הליגה לחיפה, 3:2 לפני כשבועיים. "היינו פשוט יותר טובים", אמר, "וידעתי שהיינו צריכים לנצח. ניסו להציג אותנו כאנדרדוג, אבל ידעתי שאנחנו לפחות שווים, אם לא פייבוריטים". לא בטוח שתאמינו, אבל בכר טוען שה-0:1 החיפאי בא לו בזמן. "היינו צריכים סטירה שתעיר אותנו", הוא הסביר. הוא לא דאג, הוא אומר, כשהפנדל של אנדלובו חדר לתוך הפופיק של עמוס. כששמואל שיימן יצא ועודד אלקיים נכנס, הוא הבין שלירוקים אין הגנה. הוא הכניס את אחמד עאבד במקום טאסבסקי. הוא תקף ותקף ותקף. הוא הורה לשחקנים לשרוף את הצד של אלקיים, ביקש שימשיכו לשחק מסודר והסביר שהוא בטוח שהגול יגיע.

ב-0:1 הוא ידע שיהיה שוויון, וב-1:1 הוא ידע שקרית שמונה תנצח. זו חוכמה בדיעבד, כמובן, אבל אתמול התיישבה תובנה שלא התיישבה גם אחרי האליפות המדהימה של הצפונים. קרית שמונה זו קבוצה שמחזיקה מעצמה. היא יודעת מה היא שווה. גם בכר. עד לפני כמה חודשים בכלל לא היה סגור שהוא רוצה להיות מאמן כדורגל. אבל איזי ביקש. אתמול, אחרי גלגול עיניים מעלה ותהייה קצרה, הוא אומר שהוא רוצה להיות מאמן כדורגל. והוא אומר שכל עוד איזי ירצה אותו, הוא רוצה לעשות את זה רק בקרית שמונה. "גם אם יהיו הצעות".

הוא אומר לילה טוב, מרים את הז'קט מהכיסא ונוסע הביתה. בממיר חיכה המשחק המוקלט בין רמת גן וראשון לציון. נכון להיום בבוקר, הוא עדיין לא ראה אותו. יש זמן. בעוד פחות מחודש יכול להיות לו גביע ברזומה. והוא רק בן 33.

בבוקר בבית המשפט ברמלה, אייל לחמן שבר את המערך של בית הדין. מול זה של הפועל רמת גן היה לו קצת יותר קשה. אחרי דקות ראשונות של עמידה סבירה על המגרש הגיעה נגיחת הדג של רן יצחק, ולחמן, בחליפה מחויטת, היה חייב לשנות את הגישה. הפציעה של רז כהן עזרה. ליאור אסולין עלה, עשה בלגאן וגם בישל לעומר אצילי את ה-1:1. ואז חזרה הגישה הכתומה של לחמן. קשיחות, הגנה, לחכות לטעות של היריבה. אבל הטעות לא ממש באה. הוא חיכה להארכה, אמר בסיום. רצה לסדר את החבר'ה הצעירים מחדש, להרגיע, לכוון. אבל ישראל זגורי לא חיכה ושבר לו את הלב.

הוא היה הרוס. דיבר על הצעירים שלו וכמה שהוא גאה. הוא רצה גמר שני, הישג לא מבוטל למאמן שזז בין עילית הלאומית לתחתית העל. כבר יש הצעות מהליגה הבכירה, מדווחים, אבל לא בטוח שהוא בכלל רוצה. טוב לו בראשון, וטוב לו לפרשן, הוא מספר. אומרים שיחסי האנוש בעייתיים, ושלא כל השחקנים תמיד הולכים בלב שלם אחרי השיטות שלו, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: להכין קבוצה למשחק ספציפי הוא יודע מצוין. בתחום הזה, מעטים בארץ טובים ממנו.

לחמן כבר היה בבית, גמור מעייפות, כשראה את מאוולי מעלה את הקריה לגמר על חשבון חיפה. "איך, איך", תהה באכזבה כשגילה שרק קרית שמונה היתה מפרידה בינו ובין גביע שני, "איך לא משכנו להארכה". ואז הוא התעייף עוד יותר.

שריקת הסיום של המשחק הראשון מצאה את ישראל זגורי על אלי כהן, כאילו המאמן הוא עץ והשחקן הוא דוב קואלה. זגורי הרשית בתוספת הזמן, העלה את האורדונים לגמר וסגר מעגל מפברואר, אז החמיץ פנדל גורלי בתוספת הזמן מול מכבי תל אביב. כהן סגר מעגל גדול הרבה יותר – 10 שנים עברו, והוא שוב בגמר גביע עם הפועל רמת גן. "אין הרבה אופציות", אמר כהן עם הרבה חיבה כשנשאל את מי הוא מעדיף בגמר. "מי שתבוא, תבוא".

כהן בא, זה בטוח. בדיוק כמו ב-2003. גם אז הקבוצה שלו היתה בגמר, גם אז היא היתה במאבקי תחתית. כהן נתלה באילן הזה. הוא זוכר שהמפעל המשני נתן בוסט קדימה בתחתית. והאמת, הקבוצה שלו היא כנראה המוכשרת שבפלייאוף התחתון. ואם גוגה היה קצת יותר מרוכז והמשקוף קצת יותר מתחשב, האורדונים היו מבטיחים הישארות לפני חודש ואתמול היה נגמר קצת יותר מ-1:2 דרמטי.

בלילה הוא שמח, כי גם הוא יודע שלפי משחקי העונה עדיף לו לפגוש את קרית שמונה. לך תחגוג, אומרים לו. הוא מבטל. "ביום שבת בעילוט יש משחק הרבה יותר חשוב", הוא אומר, ומראה שלא משנה כמה גביעים ינוחו לו על הברכיים, הוא עדיין מאמן של קבוצת תחתית. מגיע לו לחשוב אחרת. מגיע לו לעלות שלב בשרשרת המזון. גביע שני בהחלט יכול לסדר זאת.

אמש, בפעם הראשונה העונה, נראה היה שאריק בנאדו לא ממש התלבש בסטייל מנצח. גם הפוני היה מעוצב קצת אחרת. עיצוב של הפסד. הפסד שהפך עונה מדהימה להערת שוליים. כי אף אחד לא יזכור את המאמן שעשה קאמבק אדיר בדרך למקום שני וחצי גמר גביע. הווינריות המדהימה של בנאדו התנפצה אתמול על המצח של מאוולי.

אי אפשר לקחת מבנאדו את מה שעשה בחיפה, אבל הדלק אזל כנראה כבר לפני כמה שבועות טובים. הירוקים נסעו על אדים ומזל וקיוו שהכול יסתדר. אבל זה פשוט היה קשה מדי. הקאמבק גבה מחיר, מנטאלי ופיזי. ההגנה הירוקה, שכמעט לא חטפה גולים מאז שבלם העבר נכנס לתפקיד, פשוט התפרקה. אנדריי פיליאבסקי נפצע, ודקל קינן בכה בסיום ולא רק בגלל הקרסול, ואדין צוצאליץ' גילה מה קורה כשרוצים לנגוח עם מסכה; ואלקיים זה לא זה, ודגני לא יכול להיות מגן שמאלי מול גבאי, ושיימן לא יכול היה למשוך יותר משמונה דקות, וטואטחה בכלל באיטליה. לקראת הסיום בוקולי הרים כדור ופשוט נפל. הוא נשכב, רגליים וידיים על הדשא, ולא קם במשך שניות ארוכות. ואז התיישב, ואז נעמד, ואז דידה. לרוץ הוא לא הצליח. זה פשוט היה יותר מדי. כמו בוקולי, כך כל חיפה. עייפה, כמה שעייפה.

ההפסד אתמול סימן וי על החורבן הכרוני הירוק באצטדיון רמת גן, ועל הלוזריות המשוגעת של הכרמליסטים בגביע. אבל יותר מכל, ההפסד אתמול הוציא את האוויר מהבלון של פרויקט בנאדו, ומיתג את 2012/13 כעונה הבלעדית של אוסקר גרסיה ומכבי תל אביב.

איזה בחור זמזם במפוחית את השיר "אילו ציפורים" מחוץ לאצטדיון, דקות לפני פתיחת המשחק הראשון. הוא הגזים. בפנים אפילו ציוץ לא שמעו. זה היה נראה כמו משחק אימון תוך קבוצתי כשרוב הסגל במשחק נבחרת והאפסנאי עולה בלם. כמה שקט. בסיום הערב אמר אוהד ירוק: "בגמר זה יהיה לוזון ועוד 500". מצחיק, נכון ועצוב.

הבדיחה שרצה אתמול סיפרה שכמו שאת המשחק של רמת השרון נגד מכבי תל אביב רוצים להעביר לרמת גן, כך את גמר הגביע צריך להעביר לגרונדמן. הם הגזימו. אפשר אפילו לזיסמן.

לטוויטר של אורן יוסיפוביץ

מייל: orenjos@walla.co.il

עירוני קרית שמונה ניצחה את מכבי חיפה 1:2

שלום תקווה בטוח: מכבי חיפה צריכה להתחזק

שיר צדק: "רוצים להפוך עונה בינונית לחלומית"

אריק בנאדו: "היינו מתחת לרמה"

הפועל רמת גן עלתה לגמר הגביע עם ניצחון דרמטי על הפועל ראשון לציון

ישראל זגורי מאושר: "אין שמחה גדולה יותר"