19 בספטמבר 2010. ברצלונה החזיקה ביתרון 1:2 מול אתלטיקו מדריד וספרה את השניות בתוספת הזמן בוויסנטה קלדרון. בדקה ה-93 הגיע הכדור לרגליו של ליאונל מסי, שתוקל בצורה ברוטאלית על ידי תומאש אויפאלושי. הבלם הצ'כי ספג כרטיס אדום, אבל התמונות במגרש הדאיגו מאוד את אנשי ברצלונה ואת עשרות מיליוני המעריצים של הכוכב הארגנטינאי ברחבי העולם. מסי הדומע פונה על אלונקה. החברים על הספסל חששו כי מדובר בשבר בקרסול שיגרור היעדרות ארוכה, עד שפפ גווארדיולה שלח מסר מרגיע במסיבת העיתונאים. לאחר מכן דיברה התחזית האופטימית על מספר שבועות, אבל מסי, כמו מסי, הפתיע את כולם. הוא חזר כבר אחרי 10 ימים.
מאז אותו נקע בקרסול ועד החילוף במחצית המשחק הראשון ברבע גמר ליגת האלופות מול פריס סן ז'רמן בשבוע שעבר, מסי לא החמיץ משחק בגלל פציעה. שנתיים ושבעה חודשים בהם ספג תיקולים קשים, סבל משמירה קפדנית ולעתים אף סומן על ידי שחקני היריבה ככתובת להוצאת אגרסיות (בעיקר במשחקי המוקדמות בדרום אמריקה). והוא לא נפצע. מדובר באותו שחקן שבשלוש השנים הראשונות שלו בברצלונה נחשב לפצוע כרוני ונכלל ברשימה אחת עם רונאלדו הברזילאי, אריאן רובן, רפאל ואן דר וארט ויתר רגלי הזכוכית של התקופה.
מרבים להלל את מסי על יכולותיו הטכניות, על הבנת המשחק המדהימה והכדרורים הפנומנאליים. הכול נכון. כך הוא הפך למותג גלובלי. כך הוא כובש שערים ללא הפסקה. כך הוא מנפץ שיאים עתיקים בזה אחר זה. ועדיין, העוצמות המנטאליות של האיש שלא מוכן לוותר על אף משחק והיכולת שלו להימנע מפציעות ולהתאושש במהרה, מרשימות ומרתקות לא פחות. אולי אף יותר. הצצה לפן הנסתר בדמותו של הכדורגלן הטוב בעולם.
חוזרים 12 שנים אחורה. פברואר 2001. ליאונל מסי בן ה-13, ילד ארגנטינאי נמוך קומה שנעזר בהורמוני גדילה כדי לגבוה, עלה למשחקו השני באחת מקבוצות הילדים של ברצלונה. אחרי שתי דקות פגע בו שחקן יריב מקבוצת אברה בשם מארק באיז'ס. ילד גבוה לגילו, שבאופן אירוני צולם בתמונה המשותפת של הקבוצות לפני המשחק כשהוא עומד מעל מסי עם 1.48 המטרים שלו. התוצאה של אותו תיקול שגרתי: שבר בעצם השוקית והיעדרות של ארבעה חודשים. המשפחה כבר תכננה לחזור לרוסאריו, אבל ליאו הקטן התחנן: "אבא, אני רוצה להישאר ולהצליח בברצלונה". האב לא יכול היה לנפץ לבנו את החלום. "הוא עמד על קביים בצדי המגרש וראה את חבריו משחקים", נזכר לאחרונה צ'אבי יורנס, מאמן אותה קבוצת ילדים. "זה היה הרגע הכי קרוב לעזיבה של מסי את ברצלונה".
אותה פציעה בעצם השוקית - זו שכמעט שינתה את ההיסטוריה של ברצלונה - עודנה הקשה ביותר שחווה מסי במהלך הקריירה. אז, היא אותתה על הבאות. כשלוש שנים וחצי לאחר מכן, פרנק רייקארד העניק למסי את דקות הבכורה במדי הקבוצה הבוגרת. הארגנטינאי פרץ כמטאור בשמי קטלוניה בעונה הבאה, הפך לשחקן משמעותי בסגל עתיר הכוכבים, אך תמיד נתקל בפציעות שמנעו ממנו את העקביות הדרושה. למעשה, מאז שער הבכורה ב-1 במאי 2005 ועד הפגיעה בליגת האלופות מול סלטיק במרץ 2008, מסי סבל משבע פציעות שריר משמעותיות. בניגוד לאותו תיקול של באיז'ס בגיל 13, אף אחת מהפציעות לא נגרמה כתוצאה מפגיעה של שחקן יריב. רגל ימין הייתה המוקד העיקרי של הפציעות, עד שבתחילת 2007 הוא נפגע ברגל שמאל ונעדר במשך שלושה חודשים. התקופה המדוברת היא של פחות משלוש שנים, אבל אותן פציעות הותירו את מסי במצטבר 246 (!) ימים מחוץ למגרשים, כולל גמר ליגת האלופות ב-2006. תארו לכם.
בעונה האחרונה של רייקארד בברצלונה, מסי נפגע פעמיים בירך שמאל. פציעה במשחק מול ולנסיה ב-15 בדצמבר 2007 גרמה להיעדרות בת חודש, פציעה נוספת מול סלטיק הותירה אותו חודש וחצי בחוץ. המאמן ההולנדי טען כי הגורם המרכזי לחזרת הפציעות הוא הרצון של מסי לשוב לכר הדשא כמה שיותר מהר. עוד לפני שתהליך ההחלמה הושלם. אובססיה של ממש. גם בצוות הרפואי שמו לב לבעיה החוזרת ובחרו לזעזע את הכדורגלן הצעיר. "אתה חייב לטפל טוב יותר בעצמך", אמרו לו. "אחרת לא רק שלא תוכל לשחק, אלא תהיה נכה". מסי הפנים. הוא הקנה לעצמו הרגלי עבודה חדשים, התאמן אחרת וקיבל מבנה מיוחד של תרגולים שהותאמו עבורו לחיזוק שרירי הרגליים, בנוסף לתפריט תזונה אישי, דיאטה חדשנית ושיטות אחרות. הכול כדי להתגבר על החולשות הפיזיות המולדות שלו. אולי אפילו להפוך אותן ליתרון.
זו הייתה הגרסה המוקדמת של מסי. ב-2009 הוא החמיץ משחק ליגה מול ריאל ומשחק בליגת האלופות מול אינטר בגלל פציעה, וכאמור מאז התיקול של אופיאלושי ועד השבוע שעבר נותר חסין. אפילו כשנפגע העונה נגד בנפיקה והתחזיות השחורות ניבאו היעדרות ממושכת, הארגנטינאי הופיע למשחק הבא. בברצלונה זוקפים את המפנה הדרמטי לזכותו של מסי, ששינה את אורח החיים, התייחס ברצינות לדרישות ממנו ונפתח לרעיונות חדשים שהפרידו אותו מיתר השחקנים. מלעיזיו טוענים כי מדובר בסטרואידים שמספק הצוות הרפואי בברצלונה או בתוצר של אותם הורמוני גדילה שקיבל בילדות. הסברה הראשונה מגוחכת, ולו רק עקב ריבוי הפציעות של שחקני הבלאוגרנה בשנים האחרונות. כולם מסביב למסי סבלו מהיעדרויות ממושכות, בין אם בגלל רגע מקרי במשחק (דויד וייה, אנדרס אינייסטה) ובין אם שחיקה של אימונים (צ'אבי, קרלס פויול). הטענה השנייה? כנראה לעולם לא נדע.
"אני לא מבין איך הוא כזה", תהה פלוריאן מראנז', מגנה של בורדו הצרפתית, בראיון לרדיו מונטה קרלו בדצמבר האחרון, אחרי ההתאוששות המופלאה של מסי מהפציעה מול בנפיקה. "אפילו כריסטיאנו רונאלדו שהוא שחקן טוב מאוד, אפילו זידאן... לזידאן היו תקופות גרועות ביובנטוס ובריאל מדריד. מסי רק בן 25, הוא כובש מדי משחק, נמצא על המגרש כל הזמן ואף פעם לא נפצע. זה כל כך מרשים, שאני תוהה אם הוא לא מסומם או עושה משהו כזה. זה לא הגיוני לשחק בשרשרת ותמיד להיות ב-100 אחוז. כל שחקן שמשחק ברצף מתעייף. מסי אחרי משחקי שרשרת אף פעם לא נראה עייף. הוא חייב זמן להתאושש, בטח יש לו תזונאי משלו, מאמן פיזיולגי ואורח חיים נהדר. אפילו זלאטן, שחקן גדול שאנחנו רואים כאן בצרפת, מחמיץ משחקים. מסי לא".
מראנז' אמנם אמר את הדברים בפומבי ועורר סערה רגעית, אבל הוא לא היחיד שחושב כך. מקטרגיו של מסי משוכנעים כי משהו בתמונה לא הגיוני. הרי כריסטיאנו רונאלדו נחשב ל'מכונה' מבין השניים. עילוי אתלטי בעל יכולות פיזיות מרשימות. בנוי לתלפיות. מסי? הוא קטן, זריז וחמקמק - מוקד משיכה לכסחנים. בתחילת הדרך אמרו שרק הפציעות ימנעו ממסי ללכת בדרכו של דייגו מראדונה. בסוף, מתברר שמאמן נבחרת ארגנטינה לשעבר נפצע הרבה יותר מיורשו. מסי למד עם הזמן להימלט מתיקולים מסוכנים, לאמוד בדיוק את המרחק בין הרגל לכדור ולהישאר יציב וחזק גם מבלי לברוח ממגע. הוא גם יודע איך לטפל בעצמו ולוקח הפוגות מתוזמנות במהלך המשחק. וכן, הוא נהנה גם מהרבה מזל.
אותו אמירה של רייקארד באשר לצורך של מסי לשחק כל הזמן, קיבלה משנה תוקף בשלוש השנים האחרונות, אף על פי שב-15 המשחקים בהם לא שותף הקבוצה הסתדרה בלעדיו עם 14 ניצחונות, תיקו אחד וללא הפסדים. התלות של ברצלונה בשערים של הארגנטינאי גדלה (73 שערים בכל המסגרות בעונה שעברה כשלבא אחריו רק 15, לעומת 38 שערים בעונת הטרבל כשאחריו סמואל אטו עם 34 ותיירי הנרי עם 25). יחד איתה התגבר גם הרצון שלו לכבוש ולנפץ כל שיא אפשרי. בתחילת הקריירה, ההתעקשות הזאת מנעה ממנו להתאושש כראוי מפציעות. כיום, היא הכוח המניע.
הנה דוגמה. 4 בינואר 2012. אוסאסונה היא היריבה, במסגרת שמינית גמר גביע המלך. מסי סבל מחום וכאבי בטן לאחר חזרתו מארגנטינה, אך ביקש לשחק. גווארדיולה הכניס אותו כמחליף לחצי השעה האחרונה וקיבל ממנו צמד שערים שסחט קריאות התפעלות מחבריו בחדר ההלבשה. "הוא נס פיזיולוגי", אמר אז סרחיו בוסקטס. "במשך שנים הוא משחק כמעט כל דקה. בבוקר הוא לא הרגיש טוב, אבל במהלך היום המצב שלו השתפר והוא רצה לשחק".
ומי מסוגל להגיד למסי "לא"? כשהוא משחק אז הוא שמח, הקבוצה מקבלת תמורה מהשחקן המוביל שלה והקהל נהנה מכישוריו של הכדורגלן הטוב בעולם. הפיתרון האולטימטיבי, כולם מרוצים. והוא תמיד רוצה להיות על המגרש, גם אם מדובר בתנאי סבל דוגמת המשחק האחרון של ארגנטינה בלה פאס. שחקן אחר אולי היה מתחמק. לא מסי. שימו לב למספרים: מסי פתח ב-46 משחקים העונה (37 בכל המסגרות במדי ברצלונה, עוד תשעה במדי ארגנטינה) ובלא פחות מ-70 בעונה שעברה. סך הכל הממוצע שלו בחמש השנים האחרונות עומד על 61 משחקים לעונה. זה כולל משחקי ידידות של הנבחרת או משחקי גביע זניחים של ברצלונה.
אצל טיטו וילאנובה עוד היו מנוחות מדי פעם, אבל הן אף פעם לא לרוחו של מסי. את גווארדיולה הוא הפחיד. ב-23 במאי 2009 החליט פפ להשאיר את מסי מחוץ לסגל מול אוסאסונה. שוב היא. האליפות כבר הוכרעה וגמר ליגת האלופות היה בפתח. ברצלונה הפסידה בבית 1:0 במשחק חסר חשיבות מבחינתה, אבל מסי כל כך כעס שלא שולב, עד שפשוט לא דיבר עם פפ במשך ארבעה ימים. רק הזכייה בליגת האלופות ריככה אותו. העקשנות והחסינות מפציעות נותרו בעיניהן. אל תתפלאו אם גם נגד פ.ס.ז' הוא ישחק ויכבוש.
