1. זה יפה, מרגש אפילו, לראות אנשים שממצים את הפוטנציאל שלהם. בכל תחום ובכל ענף. וזו מהות הניהול: היכולת לסחוט את המקסימום מהעובדים שלך. בסיבוב השני של שלב הטופ-16 מכבי תל אביב מימשה את מלוא הפוטנציאל שלה. ועל כך מגיעות לדיוויד בלאט מחמאות גדולות.
2. זו טעות לייחס את הקאמבק הספורטיבי הזה ל"אופי של מכבי תל אביב". דווין סמית' וריקי היקמן ודיוויד לוגן ושון ג'יימס לא שמעו בחיים על נס בדאלונה. והרשו לי להניח שגם לא על נס ז'לגיריס (אלא אם דרק שארפ לא יכול היה להתאפק וסיפר להם). או על הקאמבק הגדול של 2008. גם לא שמעתי אותם - מחוץ לחדר ההלבשה או בציטוטים לכלי תקשורת אחרים - מדברים על רוח המועדון.
3. ג'יימס דיבר בלילה על "האופי של השחקנים שיש במועדון". וסמית' נתן את מלוא הקרדיט ל"צוות המאמנים, שהחדירו בנו את האמונה". רק שמעון מזרחי וחלק מכלי התקשורת, אלו שעדיין חיים ונושמים את האתוס המכבי, ויש להם די פרספקטיבה, מתחו את הקו הדמיוני בין 1967 (בדאלונה) ל-2013.
4. דיוויד בלאט דווקא מכיר את נסי הנסים שנקשרו בשמה של מכבי תל אביב. הוא אכן הזכיר, בשלב כלשהו בו נדרש להתייחס למהפך, את "רוח המועדון". רוח ואתוס זה לא משהו שאפשר לזלזל בו, כמובן. אולי בלאט שאב מהם השראה כשניסה לגרום לשחקניו להאמין. אבל אני יודע שאם היה יכול להגיד את מה שהוא באמת חושב, הוא היה אומר: זו בעיקר הרוח של דיוויד בלאט.
5. מה יש ברוח הזו של בלאט? מוסר עבודה אמריקאי, על כל המשתמע מכך. בלאט הוא עובד מסור. יש שישתמשו במילה כנוע. הוא מקבל את מרות המערכת. מאחורי הקלעים מתנהלות מלחמות עולם לגבי שחקנים והחתמות והחלטות פיננסיות של ההנהלה, ובמובן הזה בלאט יודע להביע את דעתו ולשלוף ציפורניים. אבל בניגוד לפיני גרשון - הארכ-נמסיס - בלאט לא יודע לשרוט. הוא לא משחק עם ההנהלה שלו מלוכלך.
6. מי שמכיר את דיוויד בלאט האמיתי יודע שתדמית הג'נטלמן המעונב שלו רחוקה מהמציאות. הוא לא תמיד ג'נטלמן ולרוב גם לא מעונב. אבל אם נשתמש בדימויים מעולם הזואולוגיה - אם גרשון הוא חתול רחוב, אחד שכפי שנכתב עליו פעם, מלקק את היד שמאכילה אותו ואחר כך נושך אותה - בלאט הוא כלב נאמן. לפחות כלפי חוץ. זאת אומרת, הוא לא ימרוד בגלוי במעסיקים שלו. הנהלת מכבי יודעת את זה היטב. והיא מכלכלת את צעדיה לגביו בהתאם.
7. פעם הרגיש בלאט פחות מוערך מגרשון. היום הוא חושב שמידת ההערכה המקצועית אליו מצד אנשי מכבי שווה, אם לא עולה, על זו שהייתה למנת חלקו של פיני. אבל מכאן צומחת הצרה הגדולה שלו. האופי של בלאט גוזר יחס שונה מצד ההנהלה לעומת היחס לו זכה גרשון במובן הזה שהבוסים יודעים שבלאט מסוגל להסתדר מקצועית עם החומר שיקבל, כמעט כל חומר; ושאחר כך גם הם, המנהלים, יוכלו להסתדר עם בלאט ברמה האישית. במלים אחרות, הם יודעים שעם בלאט אפשר לצמצם תקציבים ואפשר להגיד באופן תכוף יותר את המילה "אין". גרשון, לעומת זאת, היה בסיטואציה דומה מספיק חזק פוליטית, אבל גם מספיק ישראלי וחצוף, כדי להצליף במנהלים שלו בעיתונים ולדחוק אותם לפינה, עד שהיה מאלץ אותם לפתוח את הכיס. עובדה: גרשון עבד במכבי עם כוכבים. להוציא את עונת 2001/2, בלאט בנה במכבי קבוצות חדשות עם שחקנים כמעט אנונימיים.
8. בלאט רצה, למשל, שחקן במקומו של מלקולם תומאס. הוא שחרר שני שחקנים - את שרמדיני ותומאס - וקיבל במקומם רק אחד. הוא חשב שפלאניניץ' יגיע במקום שרמדיני ושיזכה לחיזוק גם במקום תומאס. הוא טעה. ההנהלה אמרה שאין כסף. ו"דיוויד לא מספיק דופק על שולחנות", אומר מקורב למאמן, "בסוף הוא מקבל את מה שיש".
9. מוסר העבודה האמריקאי של בלאט הוא האנטיתזה לחפיפניקיות השובבה של גרשון. כשגרשון חזר למכבי תל אביב בסיבוב האחרון הוא חזר במעמד של אליל. הוא היה למאמן הספורט היקר בתולדות הארגון ולמעשה בתולדות הספורט הישראלי. הוא הרשה לעצמו, לעתים, להגיע לא מספיק מוכן למשחקים ולאימונים. זו אולי נגזרת של פילוסופיית החיים הכללית של גרשון ושל מוסר העבודה שלו. אפילו בתחילת דרכו במכבי תל אביב גרשון לא היה מסוגל לשבת 12 שעות בהיכל, כפי שעושה בלאט לעתים קרובות, להעביר שני אימונים, להכין עוד תרגיל ועוד תנועה התקפית חדשה ועוד תדרוך וידאו, ובין לבין לתפוס תנומה חטופה על הספה הקטנה בחדר המאמנים. זה יהיה הוגן לומר שאף שחקן של מכבי לא עשה התקדמות ברמה האישית בשנתיים האחרונות של גרשון במועדון. ובלאט, אומרים חבריו הקרובים, "לקח שחקנים של 300,000 דולר, כמו ג'רמי פארגו, והפך אותם לשחקנים של שני מיליון דולר". העונה עשה ריקי היקמן התקדמות גדולה, גם אם לא דומה לזו של פארגו. דווין סמית' הפך תחתיו לאחד השחקנים המוערכים ביבשת. שון ג'יימס הפך לאחד השחקנים המבוקשים באירופה.
10. אולם כל הגישה האמריקאית הזו לעבודה ולמעבידים פוגעת בבלאט. הוא לא יאמר זאת, אבל לעתים קרובות הוא מרגיש שנותנים לו לעבוד עם ידיים קשורות. שהוא לא מקבל אקסטרות שהיה מקבל, למשל, גרשון. אפשר לראות זאת כמחמאה: הנהלת מכבי תל אביב, אומר אחד הגורמים המקורבים ביותר למאמן, יודעת שאפשר להביא לבלאט שחקנים טובים פחות, ושבגלל השיטה של בלאט והיכולת שלו להעצים שחקנים ולמצות את הפוטנציאל שלהם, בסוף כולם יסתדרו.
11. וזו המציאות: בכל אחת מעונותיו של בלאט במכבי מיצו השחקנים שלו את הפוטנציאל. אף שנה לא הסתיימה בהתרסקות. כולן הסתיימו באחוזי הצלחה פנטסטיים; כולן הסתיימו בזכייה בדאבל הישראלי, ובאירופה בפיינל פור או בשלב שקודם לפיינל פור. ב-2001/2 הגיע בלאט לפיינל פור בבולוניה. ב-2002/3, למרות מלחמת המפרץ השנייה, העתקת הביתיות ליוון וההפחתה הניכרת בתקציב, היה רחוק משחק אחד מהפיינל פור בברצלונה (כולנו זוכרים את הסל ההוא של תיוס אדני); ב-2010/11 הגיע לגמר אליפות אירופה; בעונה שעברה היה רחוק נקודה מהדחה סנסציונית של פנאתינייקוס בסדרת רבע הגמר; והעונה - למרות הכל - מי יודע.
12. הבעיה היא שבלאט מרגיש שההנהלה הולכת רחוק מדי בגישת ה"סמוך על דיוויד" שלה. הכי מפריע לו שאין המשכיות. אם יישאר כאן עונה נוספת - והעניין הזה, כפי שכתבנו לא מזמן, מצוי בספק גדול, למרות שבלאט מחזיק בחוזה לשנתיים נוספות (וגם בסעיף יציאה ל-NBA) - הוא ידרוש המשכיות של מספר שחקנים. הוא לא מוכן לשמוע על אפשרות שבה סמית' לא ממשיך. הוא רוצה לראות כאן את ג'יימס והיקמן. הוא ידרוש להביא שני שחקנים חדשים בעמדות 4-5 וכנראה פוינט גארד נוסף. ואם יחליט, אז שוטינג גארד איכותי במקומו של דיוויד לוגן.
13. שיטת העבודה של בלאט מחייבת המשכיות. הוא לא רק מאמן כדורסל - הוא גם מורה; במובן הזה, אולי במציאות אחרת יכול היה להפוך למאמן קולג'ים יוצא מן הכלל. לשחקנים של בלאט לוקח זמן ללמוד את השיטה ולמצוא בה את מקומם. וגם לו לוקח זמן להבין עם מי הוא רוצה לצאת אל הקרבות המאספים. בסיום הסיבוב הראשון של שלב הטופ-16, למשל, החליט שהוא לא סומך יותר על ליאור אליהו. אם יישאר כאן ויקבל מההנהלה בסיס מקצועי מוצק, ועוד כמה לירות כדי להביא לכאן שניים-שלושה שחקנים מוכרים יותר שיודעים מה דרוש כדי לזכות בתארים, אולי מכבי תוכל לבנות קבוצה לפיינל פור, ולא תתבייש להכריז על כך מראש. אני חושב שבלאט היה שמח לקחת את סכומי העתק שמקבל אליהו ולנתב אותם לאפיקים אחרים. קשה לי לראות את ההנהלה מתיישרת איתו בעניין הזה.
14.מוסר העבודה הזה טומן בחובו מלכודת מסוכנת עבור העתיד של מכבי. אין סומכין על הנס. וכשבלאט לא יהיה כאן, סגלים בינוניים כמו זה שנבנה במכבי השנה יביאו להתרסקות. אפילו הקבוצה הנוכחית הייתה מתרסקת, למרות הקאמבק המפואר, אלמלא הקריסה הבלתי-מוסברת של סיינה (ניצחון אחד בסיבוב השני של הטופ-16) ושל חימקי (שלושה הפסדים בארבעת המשחקים האחרונים. והפסד תמוה אחד בסיבוב הראשון, בחוץ מול פנרבחצ'ה-אולקר, שבדיעבד הרג לה את הכרטיס לרבע הגמר). ואחרי הכל, מכבי עלתה לרבע הגמר רק בזכות הניצחון של אולימפיאקוס.
15. אומרים שהפרשנים צריכים כעת לאכול את הכובע. לא שאני חש צורך כלשהו להתנצל, ובכל זאת - אולי מילה אחת על אופן העבודה שלנו: מלאכת הפרשנות נעשית על בסיס המצב בשטח. נטו. אפשר, ואולי קל יותר, לברוח למחוזות המטאפיזיקה - ללהג על רוח ואתוס של מועדון וכישופים; לעסוק בסיכויים ובהתרחשויות בלתי-ריאליות, במקום להציב מראה אמיתית ולדבר על מה שקיים. ומכבי נראתה רע מאוד בסיבוב הראשון. ואפילו לאורך חלקים גדולים בסיבוב השני לא הרשימה מבחינה מקצועית טהורה. היא לא ניצחה בויטוריה ובפיראוס בזכות כדורסל גדול אלא בשל התעלות הרצון הכלל-מערכתי. בזכות שריטות ומכות. גם זו דרך. זה עוד דבר שמשותף לכל הקבוצות של בלאט: כולן, תמיד, רצו יותר מהיריבות שלהן, אפילו אם היו מוכשרות פחות.
גם היום, אם בוחנים את מצבה של מכבי ברמה המקצועית, קשה לומר, על אחת כמה וכמה לאור זהות יריבתה, שמכבי צריכה להיות בפיינל פור. מכבי בוודאי לא יותר ראויה מריאל מדריד. עוד נדבר על התשוקה המחודשת של מכבי ועל המשמעות שלה בסדרת רבע-הגמר. והיא תהיה משמעותית מאוד. אולם די כעת בהערה הזו: מועדון הכדורסל מכבי תל אביב לא פחות גדול ולא פחות איתן כלכלית לפחות מארבעה מועדונים שהגיעו להצלבה - לבוראל, אנדולו, פנאתינייקוס ואולימפיאקוס. ההעפלה להצלבה היא הישג נאה אם היא נבחנת במבחן הדרך (דרך החתחתים של הגיבוש, הלמידה וההתחברות). אבל ההעפלה הזו בהחלט לא תיראה מרשימה באופן יוצא דופן אם תיבחן במבחן האולטימטיבי של מכבי - מבחן התוצאה.