יש משהו סמלי ומרגש באופן שבו אוהדי מכבי חיפה מתחברים לקבוצה שמדריך אריק בנאדו. למרות שהעונה סגורה כבר למעלה מחודש, הם עדיין באים, עדיין מעודדים, עדיין נשארים בסיום משחקים. מן באזז קטן ולא ברור על משהו שאין בו, על הנייר, תוכן ממשי. למעט דבר אחד הדרך של אריק בנאדו.
זה יפה בעיקר כי אריק בנאדו מעולם לא היה סמל אמיתי של מכבי חיפה. הוא היה שחקן ענק, הוא היה מותג, אבל אוהדי מכבי חיפה מעולם לא הפכו אותו לסמל שלהם. ברקוביץ' כן. עטר כן. הקבוצה של רוסו-פראליה-יעקובו גם כן. אחר כך הקבוצה של רוני לוי. בנאדו, למרות שהשיג יותר מכולם במדים הירוקים, לא הגיע לפסגות האלה, מכמה סיבות: 1. ההעדפה הברורה לשחקני התקפה. 2. תחושת חוסר ההערכה שלוותה לא אחת במריבות על חוזים, מה שפתח פצע מול האוהדים. 3. עזיבה כפולה לבית"ר ירושלים, מה שהעמיק את הפצע מול אותם אוהדים.
שלא תטעו בנאדו תמיד היה מוערך במכבי חיפה, אבל משהו בחיבור לא הלך עד הסוף. בטח כשלוקחים בחשבון שהוא בן האגודה, בשר מבשרה של העיר הצפונית, מותג של הצלחה עירונית, כדורגלן מחונן. בנאדו היה בורג נפלא, אבל את ההכרה האמיתית על פועלו למען הצלחת המועדון בשנים היפות שלו הוא קיבל באופן חלקי.
מה שקורה כעת במכבי חיפה זו התחלה טובה למשהו שיכול להסתיים בסגירת מעגל. הכנה ליום שבו כל אוהד של מכבי חיפה יבין כמה הדרך של אריק בנאדו, הגישה שלו למקצוע, היא נכס ענק עבור מכבי חיפה, ממש כמו החוצפה הגאונית של איל ברקוביץ'. בנאדו, אם ימשיך כך, יכול לעבור להיכנס לספרי ההיסטוריה הכי נחשבים של מכבי חיפה. אלו שרק מעטים מגיעים אליהם. לא רק הספרים שבהם אתה נמדד במספרים ותארים, אלא גם בתרומה רוחנית למועדון.
את התהליך הזה אריק בנאדו יוכל להשלים רק בעונה הבאה. זכייה בגביע המדינה תקרב אותו לעשיית צדק היסטורי עם מעמד אחר במיתולוגיה הירוקה, אבל לא תסיים את חציית הגשר.
***
משחק העונה היה צומת בדרך לשם. אם עד היום הבנו שבנאדו הוא מאמן מצוין שיצר שינוי אמיתי במכבי חיפה, מול מכבי תל אביב הוא הוכיח שמדובר במאמן צמרת. לא כל מאמן צעיר מגיע למשחק הכי חשוב של העונה עם כזה ביטחון, עם תכנית משחק חריפה ואמיצה וביצים כדי ליישם אותה הלכה למעשה. בנאדו גילם את שלושת התפקידים שיוצרים מאמן צמרת הכנה מנטלית מושלמת לשחקנים, הברקות טקטית לא שגרתיות קטן מנהל משחק מאחור, בוקולי קשר אחורי יחיד, והסתרת הבעיות בקבוצה שלו.
חשוב להתעכב על הנקודה האחרונה, כדי להרגיע כל אוהד של מכבי חיפה, שעדיין לא בטוח שבנאדו מספיק טוב כדי להיות מאמן העתיד של המועדון. כי לא שחקני מכבי חיפה הם שעשו את בנאדו גדול, אלא בנאדו הוא זה שהפך אותם לגדולים. בואו נעבור שנייה על רשימת השחקנים שאיתה עובד המאמן: בהתקפה הוא נהנה מקאמבק חלקי ובינוני של ויאם עמאשה, שכנראה סוחב איתו פחדים מהפציעה. מסביבו שלושה חלוצים לא רעים, שמתנהלים כמו חלוצים לא רעים. גולסה? זה עדיין לא השחקן מהצעירה. קטן? ראינו ממנו עונות גדולות יותר. חן עזרא? בסדר, אבל לא יותר מבסדר. משומר? עדיין משומר. שראנוב? עדיין שראנוב, אולי קצת יותר מכך.
כל אחד יכול להגדיר את הכושר של השחקנים שצוינו אחרת, אבל בשורה התחתונה לבנאדו אין שחקנים גדולים כרגע במכבי חיפה. לא ראיתם את זה במשחק העונה כי היה מאמן שהסתיר את זה, אבל זאת עובדה קיימת. יש כמובן סייגים כמו טאלב טואטחה, שזה פשוט בלתי נסלח שהשחקן הזה לא בנבחרת ישראל. נכון, יש לו עוד המון שיעורי בית שהוא לא סיים בנוגע למשחק ההגנה משנים עברו, אבל מדובר בכישרון שנבחרת ישראל חייבת לטפח. גוטמן כבר מזמן היה צריך לזמן אותו. לעבוד איתו. לתת לו להרגיש שייך. עד אז, מומלץ לטוטאחה להיצמד למאמן שלו וללמוד ממנו עוד ועוד. אם יש מישהו שיכול להפוך אותו למודל אמיתי של רוברטו קרלוס בקטן, זה בנאדו.
אבל גם איתו לבנאדו לא היו מספיק כלים כדי לנצח את מכבי תל אביב. הוא יכול היה להביך אותה, לעצור אותה, לשלוט במשחק, אבל עם חומר השחקנים הזה מכבי חיפה לא שווה אליפות. צריך גם לומר את זה. הסגל הזה עדיין מוגבל. אצל ראובן עטר זה בלט, אצל בנאדו זה הוסתר. אבל מול מכבי תל אביב ראינו כמה חסר למכבי חיפה שחקן אמיתי של מכבי חיפה. גם במשחק הכי טוב שלו, אנדלובו נראה מסורבל ולא משויף. פרץ של אנרגיה לא מכוון ולא מלוטש. והוא היה השחקן הכי טוב בחלק הקדמי של מכבי חיפה.
***
כל זה מחזיר אותנו לשאלת העונה הבאה, העונה בה בנאדו באמת יוכל להיכנס למיתולוגיה המאוד מצומצמת של אגדות מכבי חיפה הנערצות, אנשי הרוח ששינו את המועדון. כדי להשלים את סגירת המעגל הזו, בנאדו חייב לשנות מעט חשיבה בנוגע לסגל הירוק. לא עוד סגל רחב של הרבה שחקנים טובים, אלא סגל יותר מצומצם עם שניים-שלושה שחקנים מצוינים. חלוץ אמיתי של מכבי חיפה, עוד קשר אמיתי של מכבי חיפה, מגן קצת יותר טוב ממשומר שיתחרה איתו על ההרכב הראשון ועוד שחקן טוב שאפשר יהיה להביא במגבלות השוק.
כי זה מה שיפה במשחק עונה הוא כמעט אף פעם לא משקר. בדרך כלל הוא מספר לך בדיוק מה קרה העונה. וזה האחרון הדגים איזו תשתית נהדרת בנאדו מניח במכבי חיפה. תשתית שעליה צריך להניח לא יותר משלושה-ארבעה שחקנים מצוינים. שחקנים שהם מעל מכבי חיפה הנוכחית, לא כאלה שהם אותו דבר מאותו דבר.
וכשרואים את תכניות הרכש של מכבי חיפה, לקריאה הזו יש משמעות כפולה. כי אם מכבי חיפה חושבת שהיא תמשיך לרכוש שחקנים בינוניים בתקווה שיהיו שחקנים גדולים, ואריק בנאדו הוא זה שיכשיר אותם לכך, הם טועים. לא כליבאת, או גל אראל (אם זה בכלל נכון), וגם לא שפוביץ' או אבוחצירא. כולם, כולל שמות אחרים שעלו, למעט אולי גל אראל הבינוני, שחקנים טובים, אבל לא שחקנים מצוינים. חיפה חייבת לשנות גישה ברכש. לא עוד ימפולסקי וחן עזריאל. תמורתם עדיף להביא קולואטי אחד.
עם הבסיס המעולה שהניח אריק בנאדו, ועם מחלקת נוער משובחת שיכולה לספק עומק של שחקנים למאמן מכבי חיפה, לא צריך יותר מכך. מבחינת בסיס הסגל, אין הבדל בין שחקן רכש בינוני לשחקן נוער טוב שאותו מכשיר בנאדו למעמדים האלה, ואין שוני בין לירוי צעירי לותיקים כמו גוסטבו בוקולי. את ההבדל יעשו השחקנים המצוינים.
משחק העונה הזה יכול להיות תחילתה של יריבות אמיתית על השלטון בארץ. הצעד הראשון לאליפות הבאה של מכבי חיפה. אבל זה יקרה רק אם מכבי חיפה תנער מעליה את הרגלי הרכש הבעייתיים שהפריעו לה בשנים האחרונות. בכל קיץ היא סובלת מכך, בכל חורף היא מתחרטת על כך, ובכל אביב היא שוב מתפתה להביא בזול ולהראות שהיא יותר חכמה מכולם. ההצלחה של בנאדו צריכה לקחת אותם למקום אחר. דרך ביניים שפויה יותר בין המדיניות הישנה והטובה לזו הנוכחית. זו התשובה היחידה לסגל הנוצץ יותר של מכבי תל אביב, שאמור לקבל חיזוק משמעותי נוסף בקיץ. אחרת יחסי הכוחות יוסיפו לא להשתנות.