בשבוע שעבר ניצחה בשיקטאש את סיינה. זוכרים? אותה סיינה שתגרום הערב (שישי) לקהל האוהדים הצהוב לתמוך ביריבתה ברצלונה, משל משחק בה ליאונל מסי או לפחות אינייסטה. ניתוח המשחק מאיסטנבול למרבה הפלא, נתן לנו לא מעט רמזים לקראת מה שקרה לאותם טורקים אמש בנוקיה. מדובר קודם כל בסקור הנמוך, כאשר הקבוצה של ארמן קונטר הצליחה לכפות על סיינה משחק איטי במיוחד. אחר כך אחוזי הקליעה, שם סיינה, קבוצת הקליעה הטובה במפעל, קלעה רק ב-25 אחוזים מהשלוש בשבוע שעבר. הטורקים, שמחזיקים במאזן הטרו שוטינג הגרוע בטורניר, הצליחו לייצר 50% לשלוש, כשהרכז המחליף אצ'יק מוצא עצמו כקלע המוביל בכלל ובקליעה מבחוץ בפרט. עם הנתונים האלה, וחרף 35% (!) אחוזים מהקו ו-18 איבודים במשחק עם קצב איטי, הצליחה בשיקטאש לנצח ולשפר את מצבם של הצהובים.
ועכשיו לעבודה. כפי שנאמר כאן אמש במשדר המיוחד לקראת המשחק, החולשות השונות של הטורקים אפשרו למכבי להתייחס לטיפול הנדרש מולם בשני אופנים. דיוויד בלאט בחר להרים את הקצב ולהפוך אותו למבוסס על משחק מעבר והוא בחר נכון. אם בשבוע שעבר הצליחו הטורקים להחביא חלק מהמוגבלויות שלהם באמצעות הכתבת קצב שנוח להם, הפעם לא היה להם לאן לברוח וככל שהמשחק התקדם, הם רק רצו לברוח. הביתה. גם המזל באחוזי הקליעה לא עמד לרשות האורחים. כאשר הרוח הגבית דוחפת את הכדורים למקום הנכון, האחוזים בצהוב התחפשו לאלה של עדן בן בסט בנבחרת ישראל. מן העבר השני, ההגנה של בלאט הכריחה את בשיקטאש לקבל החלטות ומהר וכשהטורקים עשו כל מאמץ לשמור על הכדור ולא להצדיק את מיקומם בתחתית היורוליג בקטגוריית איבודי הכדור, הפתרון הגיע בדמות בחירת זריקות מגוחכת, שרק שירתה את הרצון של מכבי להרים את הקצב ככל האפשר ולפרק לטורקים את הצורה. ואצ'יק החביב? בדיוק כמו במשחק הקודם מול מכבי, מול הגנה אגרסיבית ומלאת התלהבות, קשה לו להוריד כדור לרצפה.
אלה היו 250 מילים על משחק שבו שריקת הפתיחה הייתה גם שריקת הסיום ומכאן ננסה לדבר על הדברים המעניינים יותר. מכבי תל אביב נישאת כרגע על גבו של גל גדול. כמילות השיר הדבילי משנות השמונים, מכבי כרגע WALKING ON SUNSHINE ותופסת את המומנטום המיוחל חזק חזק כדי שלא יעז לברוח ולא מומלץ לזלזל בזה. יש לא מעט הסברים לשינוי הנהדר שעובר על הצהובים, לרבות הסברים מקצועיים מלומדים, אבל המומנטום הזה לא פחות משמעותי מכל פרשנות מלומדת. מדובר בעניין א-מורפי שקשה מאוד לייצר ועוד יותר קשה לשמר. אפשר לזלזל בבשיקטאש כמה שרוצים (והיא הרוויחה כל עלבון ביושר), אבל הריקודים של מכבי על הפרקט בנוקיה מרשימים ביותר ותהא זהות היריבה אשר תהא. עזבו מרשימים ביותר, מכבי נתנה משחק מופתי.
אל תטעו, הקבוצה המושפלת מטורקיה, לו הייתה חלק מליגת העל שלנו, הייתה מועמדת בכירה לגמר הפלייאוף (אם בכלל יש כאן ליגה). בשבוע שעבר נכתב כאן על חבורת השחקנים בצהוב שמתעקשת להשתייך לקבוצה גדולה. אתמול קיבל הקמפיין הזה חיזוק. השילוש הקדוש שחיבר כאן את כל האימפריות בצהוב נכנס להילוך גבוה: שחקנים מלאי בטחון עצמי, מאמן שמנהיג ולא מחמיץ פנים וקהל, שמאמץ את שניהם אל ליבו. עד כמה מאמץ? ביתרון 47 הפרש במחצית השנייה הצליחו 11,000 צהובים לייצר אווירה של לוחמה בשטח בנוי כששריקה של אחד האנשים באפור לא נראתה להם. וזה במשחק שבו תוצאת המדד בסוף הרבע השלישי עמדה על 140 למכבי ושש לטורקים. הגרידיות של הקהל והמוטיבציה של השחקנים והמאמן להמשיך ולרמוס את היריב לרסיסים, זה מכבי. אפשר לאהוב את זה ואפשר לשנוא, אבל זה מה יש.
מעבר לחישובים המסובכים הנדרשים לצורך הבנת הסיכויים להמשיך הלאה מבלי לנצח בשבוע הבא בברצלונה, נראה שיש כאן גם מספר שאלות מקצועיות שידרשו התייחסות מהצוות המקצועי והחשובה שבהן היא סוגיית ליאור אליהו. לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שהפריחה של מכבי בסיבוב השני של הטופ 16 מתרחשת בהיעדרו ולא מעט מזה קורה באשמתו הישירה. חלק מזה לא. הציוות של אליהו עם שון ג'יימס בעייתי ומייצר למכבי יותר בעיות מאשר פתרונות. משחקו המצוין של ניק קיינר מדלי מול בשיקטאש, בהמשך למספר משחקים קודמים מלאי אנרגיה ותשוקה מצידו, נותנים אינדיקציה לתכונות הפיזיות הרצויות מעמדה 4 שצריכה להשלים את ג'יימס, התקפית והגנתית. כשאליהו יחלים סוף סוף מהמחלה שתקפה אותו, צריך יהיה לחשוב האם תרומתו בעמדה 4 עדיפה על זו של קיינר מדלי או על האופציה של הסמול בול במסגרתו מציבים הצהובים בעמדה 4 את פניני או דווין סמית'.
לפחות לבינתיים, נראה שה-4 המועדף והחשוב ביותר למכבי הוא ארזם לורבק. משחק טוב שלו ושל ידידי המחלקה מברצלונה, בשילוב עם אותו יצור חמקמק ואהוב ושמו מומנטום ונתחיל לדבר במושגים של עונת סינדרלה.