יש לא מעט פנים ודרכים לנתח את ניצחונה הענק של מכבי תל אביב אמש בהיכל השלום והאחווה. לפני שנלך לכיוונים המקצועיים וההרבה פחות חשובים, אבקש לשתף את קוראי וואלה! ספורט בשיחת טלפון שהייתה לי עם אדם קרוב מאוד מיד עם סיומו של המשחק. כמה דקות לאחר הבאזר, הסביר לי הקול שמעבר לשפופרת כמה שזה כיף עבורו להיות אוהד מכבי. בכל שנה מרימים כאן את הרף, כך הטעים. מייצרים כאן סגלים בלתי הגיוניים, לא מוכשרים ונטולי כל סיכוי להצליח. ואיכשהו זה מסתדר. אז אל תבלבל לי את המוח עם ענייני פיק אנד רול, דיוויד בלאט או שאר ההתחכמויות שלך, תבע ממני הקול מהצד השני. רוצה לדעת למה אנחנו מוצאים את הדרך לנצח? זה בגלל שאנחנו מכבי. עד כאן הציטוט הבלתי מדויק אבל בינינו? ככל הנראה המדויק לחלוטין.
אז בואו נתייחס בכל זאת לדברים הפחות חשובים. הקבוצה של בלאט הלכה מתחילתו של המשחק וכיוונה אל עבר הנקודות החלשות של אולימפיאקוס. הראשונה, הרגליים של ספאנוליס. מכבי הריצה תרגילי פיק אנד רול אגרסיביים, על סף האלימים, מתוך כוונה לערב את הכוכב האדום בכוח במצבים מהם העדיף להימנע. התוצאה הייתה השתוללות התקפית מהירה של יוגב אוחיון (במחצית ראשונה מצוינת). ולאחר שעבר ספאנוליס לשמור על לוגן, החלה גם הפריחה של האחרון. השנייה, בעיית הקליעה של הגארדים היוונים שלא עונים לשם ספאנוליס. מכבי לא היססה לרמות באופן מובהק מהגארד היווני השני ובמיוחד מאייסי לואו ודורון פרקינס (בדקותיו המועטות על המגרש). ואכן, כפי שטענו עוד במשדר קדם המשחק, הוכיחה האלופה היוונית שמשום מה רוב רובן של רובריקות ההתקפה שלה הרבה פחות מוצלחות דווקא במשחקי הבית. אמש זה בא לידי ביטוי ב-1 מ-8 לשלוש במחצית הראשונה (ועוד 44% ל-2).
המחצית הראשונה והמדהימה של מכבי תל אביב הסתיימה בנוק אאוט במדד היעילות של 12:51 צהוב ו-11:20 בריבאונד הכללי. אבל את העין דווקא תפסה דווקא סטטיסטיקה אחרת. מתוך 23 הנקודות של המארחת, קלעה היא שישה סלי שדה מהצבע. מתוך 41 הנקודות של הצהובים, קלעו הם שישה סלי שדה מהצבע. מכבי זרקה 14 זריקות ל-2. ו-14 זריקות ל-3. פירוש רש"י? אם מוסיפים את היתרון של אולימפיאקוס מהקו במחצית הראשונה, היא הצליחה לייצר יותר נקודות בצבע מאשר ייצרה מכבי. וכל זה במחצית אותה סיימה בפיגור של 18 נקודות. אז זה מה שקורה כששלושת הגבוהים של מכבי ביחד אחראים לחמש נקודות. והקו האחורי המורחב לכל השאר. אז נכון שהקו הקדמי של היוונים חסר את פרינטזיס, פאוול ומברואידיס (ומכבי את אליהו). אבל את המחצית הזאת ניצח הקו האחורי. זוכרים את הקלישאה הלעוסה לפיה משחקי חוץ מנצחים מבפנים? יופי. כשמכבי האורחת הולכת למשחק על כל הקופה ומטילה 50% מהזריקות שלה מעבר לקו שלוש הנקודות - אפשר להשליך את הקלישאה לפח.
ומה לגבי המחצית השנייה? קודם כל, התהפכו לנו הסטטיסטיקות. מכבי הצליחה לייצר 2 מ-7 לשלוש. אולימפיאקוס 6 מ-12. מאחורי המספרים היבשים, חזינו מחדש בדברים שמוכרים לנו היטב מהעונה הזאת. מרגע שרמת החדות והאגרסיביות ההגנתית של אולימפיאקוס הורמה, נחשפו בעיות הכישרון של מכבי בכלל ויצירת הנקודות בפרט. במיוחד, חייבים לציין, בדקות בהן קייל היינס (הנהדר) ופרו אנטיץ' בילו על המגרש. חופש הפעולה של יוגב אוחיון נמחק ונעלם. משחק הפנים לא היה קיים מלכתחילה, ומשחק ההתקפה של מכבי התבסס על התקווה שלוגן והיקמן יצליחו לגנוב איזה גול מקרי פה ושם. והם באמת הצליחו. וזה הספיק.
וחזרה לדברים החשובים. בשבוע שעבר הצליח ריקי היקמן לייצר שתי שלשות של משחק ששוגרו פחות או יותר מאזור תושבת האשך. אתמול זה היה דווין סמית' שקלע גיים ווינינג שוט בחצי סיבוב כשהוא מתקרב לקו מחצית המגרש. קבוצות גדולות מוצאות את הדרך לייצר סלים גדולים. ולא ממש ברור איך זה קרה, אבל כנראה שגם אוסף השחקנים המושמץ הזה, שלובש את המדים הצהובים, מתעקש שגם הוא חלק מקבוצה גדולה. ולך תתווכח איתו. דיברנו והתדיינו בשבועות האחרונים בדבר סוגיית רוח המועדון. הוויכוח הזה מוצה והוכרע מזמן. וכשמשלבים את הרוח ההיא עם הרוח הגבית שמייצר המומנטום המטורף שצברה מכבי תל אביב בשלב הטופ 16, כבר לא מומלץ לאף אחד להמר על קו הסיום של העונה הזאת.