הניצחון הכי גדול של מכבי תל אביב

מכל ההישגים של מכבי תל אביב העונה, החזרת אמון הקהל הוא אולי המשמעותי והחשוב מכולם. חמי אוזן סוגר מחזור, מצדיע לאלי כהן מהפועל רמת גן, מזהה את הבעיות בקאמבק של עמאשה ומסביר מדוע למחאת אוהדי בית"ר אין שום סיכוי להצליח כל עוד הבוז לסדאייב נמשך

חמי אוזן
one

Like

מכל זווית שלא תסתכלו, האליפות המסתמנת של מכבי תל אביב נראית מרשימה ומיוחדת. לא צריך את הבישול א-לה פריצה של עטר כדי לראות את התהליך שעבר האחרון העונה או את ההשפעה של הראשון על הקבוצה, דרך האסיסט של אותו שחקן שאיש לא חשב שיוכל להשתנות. באליפות הזו יש כמעט הכל. אפילו ניצחונות אפורים על רמת השרון הקטנה יכולים להעיד על כך. עד העונה הזו, מכבי תל אביב לא ניצחה את רמת השרון. שני משחקים, אפס ניצחונות וים אפשרויות ליפול ולמעוד. רמת השרון זו המהמורה הקלאסית של מכבי תל אביב. עובדה – בכל שלושת המפגשים בין השתיים העונה, המשחק הוכרע על חודו של שער, מה שמעיד כמה זה היה קשה, וכמה זה היה בשיניים. אלא שהעונה זה הלך לטובתה של הקבוצה שלמדה כמעט מכל טעויותיה בעשור האחרון.

מכל ההישגים והשינויים שאפשר למנות, ראוי להתעכב על משהו נוסף שבלט בניצחון הדחוק והלא מרשים של מכבי תל אביב על רמת השרון – הקהל. האוהדים שהגיעו בכמויות אדירות, רבים על כל מנוי לפלייאוף וממלאים את המגרשים. נדמה שמכל המבחנים שמכבי תל אביב עמדה בהם העונה, זה אולי המבחן הקשה מכולם – מבחן הקהל. הקהל שכבר ראה הכול וקשה מאוד לשכנע אותו. מכבי תל אביב החזירה העונה את האמון המלא של אוהדיה. היה מדהים לראות כיצד הם נמנעים מקיטורים ופינוקים גם במשחק לא מרשים כמו זה האחרון. למכבי היו לא מעט משחקים כאלה העונה. משחקים בהם הדברים הלכו לאט, בקושי, בלי ברק או ניצוץ. ועדיין – הקהל חיכה בסבלנות לשער. ברגע המתאים קם לעודד. הסיבה לכך היא פשוטה אבל לגמרי לא ברורה: הקהל של מכבי תל אביב חזר להאמין בקבוצה. בתהליך המקצועי שהיא עוברת. בצדקת הדרך שלה.

במידה רבה, יש כאן חזרה לשנות ה-90 העליזות. באליפות הקודמת ב-2003 למכבי תל אביב היו לא פחות סיבות טובות לשמוח: קבוצה ביתית, מאמן ביתי, תואר כנגד כל הסיכויים. ועדיין, הקהל של מכבי תל אביב לא האמין ב-100 בקבוצה ההיא. חלק ראו בתואר ההוא מזל, חלק לא ראו אופק, אחרים כמובן לא חיבבו את המאמן או הכוכב. העונה כל הקהל של מכבי תל אביב, הקהל שכבר לא האמין לכלום וציפה לרע מכל אחרי שנים של סבל, נמצא מאחורי הקבוצה. הוא לא ממהר להיזכר בהצגות הגדולות של הקבוצות הגדולות מפעם גם בניצחון דחוק מול רמת השרון. ההסבר לכך פשוט: הם סופסוף מזהים בבחורים האלה שלובשים צהוב-כחול את מכבי תל אביב שהם גדלו עליה. מכבי תל אביב האמיתית.

טוב לדעת (מקודם)

מדרסים בהתאמה אישית בחצי שעה - ואתם יוצאים לחיים חדשים

לכתבה המלאה
הם סופסוף מזהים בבחורים האלה שלובשים צהוב-כחול את מכבי תל אביב שהם גדלו עליה. מכבי תל אביב האמיתית (צילום: ברני ארדוב)

Share

החיבוק של ישראל זגורי לאלי כהן בסיום הניצחון בטדי היה משמעותי משתי סיבות. לראשונה קוראים ישראל זגורי. היה יפה לראות כיצד הכישרון של רמת גן מבין שטעה בתקרית הקודמת עם מאמנו, אחרי שביקש להתחלף בגלל שלא נתנו לא לבעוט פנדל, ובכך ביטא אגואיסטיות בלתי מרוסנת ובלתי נסבלת. זגורי אולי הציל את הקריירה שלו עם התובנה הזו, עם החיבוק האמיץ למאמן שבחר להעניש אותו בתקופה שבה הוא צריך כל גרם של כישרון כדי להישאר בליגה. אבל יש לכך עוד אספקט.

לאספקט הזה קוראים אלי כהן, או ליתר דיוק – הכיוון הנכון שאלי כהן מכניס בקבוצה היותר מדי טכנית שיש להפועל רמת גן, לקראת מאבקי ההישרדות. עם סגל כזה אפשר לרוץ בצמרת אבל פחות בתחתית. עם סגל כזה קשה לשחק כדורגל של תחתית, עד בלתי אפשרי. הנאיביות של רמת גן העונה היא פועל יוצא של אותו סגל. אלי כהן הוא הסיכוי היחיד של הסגל הזה למצוא את שביל הזהב בין מה שהוא יודע לבין מה שהוא צריך. אלי כהן הוא הדרך היחידה של הפועל רמת גן לשלב יותר פועלים שחורים לצד הפליימייקרים. אם מאמן איכותי מסוגו היה מקבל סגל כזה בתחילת העונה הפועל רמת גן היתה במקום אחר, כנראה איפה שעכו היתה בעונה שעברה. אבל כרגע אלי כהן הוא התקווה האמיתית של אותו סגל לא לנשור לליגה השנייה.

יצר קבוצת תחתית שמודעת למצבה. אלי כהן (צילום: קובי אליהו)

Comment

1. לוויאם עמאשה יש חלק לא פחות גדול מיניב קטן או אדין צוצאליץ' בקאמבק המפואר של מכבי חיפה. לראשונה מזה זמן רב, למכבי חיפה שוב היה מוציא לפועל. חלוץ אמיתי. אבל חייבים גם לחדד, לא רק בגלל הניצחון החלש על בני יהודה: הקאמבק של עמאשה לא מושלם. עדין לא מושלם. משהו ביציאה מהמקום לא חד לגמרי, משהו בביצוע לא לגמרי מושלם. הדריבל? 70 אחוז עמאשה. הסיומת? 80 אחוז עמאשה. הביטחון? העוצמה? הכישרון הכי אירופי בארץ? משהו בין 70 ל-80 אחוז. ככה גם נראית כל התקופה הזו של עמאשה. כמעט טוב מאוד. עדיין חסר שם משהו. אולי זה חלק מתהליך חיובי שיושלם בעונה הבאה, אבל אולי אלו בכלל הפציעות, שיושבות עדיין לעמאשה בראש ומה שאנחנו רואים ממנו כעת זה בעצם 100 אחוז של חלוץ שלעולם לא יהיה אותו חלוץ. בשני המקרים, עמאשה ראוי לכל המחמאות, אבל חכו קצת עם ההכרזות.

2. נכון, הכי קל לבחור כעת בהפועל באר שבע בתור אכזבת העונה או כישלון העונה. תלוי איך מגדירים זאת. ובכל זאת, על התואר הזה מתנהל מאבק צמוד מול מ.ס אשדוד, מאבק שילווה אותנו עד סוף העונה. כשבוחנים את הדברים, אשדוד נותנת פייט מכובד על הכתר. להבדיל מבאר שבע, אשדוד לא מגיעה מהיסטוריה של סבל ואומללות בתחתית. להבדיל מבאר שבע, לאשדוד היה מומנטום נהדר בעונה הזו, עם פתיחת ליגה שיכולה לקחת הרבה קבוצות אל האליפות. להבדיל מבאר שבע, לאשדוד יש מחלקת נוער בריאה שמזינה את כל המועדון. להבדיל מבאר שבע, לאשדוד יש מאמן יציב ושלושה כוכבים אמיתיים שסוחבים את הקבוצה, אחד אפילו אמור היה לשחק השנה בפרמייר ליג. אז למה הפועל באר שבע כבר מוגדרת על פי רוב כאכזבת העונה? על אף שזה ויכוח שולי, יש כאן גם עניין של הרגל.

3. לדלה איינגובה יש עונה איומה, וזו המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לו אחרי הטעויות המוזרות שלו.

עדיין חסר משהו, תהליך חיובי שיושלם בעונה הבאה. עמאשה (צילום: אדריאן הרבשטיין)

המחזור הבא: מ.ס אשדוד-בית"ר ירושלים

מחאת אוהדי בית"ר ירושלים כנגד ארקדי גאידמק ונציגיו הנאמנים במועדון צברה בשבוע שעבר תאוצה. המיעוט הפך לרוב, ההתפרצות האלימה הפכה לקמפיין מנומק, אבל כבר עכשיו אפשר לזהות חציה של קוים אדומים שעלולים לחרב את כל העסק החשוב הזה: צביעות. צביעות וכיעור. רק בשבוע שעבר החלו כמה אוהדים שנונים לירות חצים לעבר כשרות הכסף של גאידמק. היתה אפילו פנייה לשגרירות צרפת בבקשה שיסגירו את האיש שנשפט (וזוכה מרוב ההאשמות) על סחר לא חוקי בנשק. סטטוסים נשלחו לכל עבר, סיסמאות חדות הציפו את הרשת, אבל אותם אנשים צריכים לזכור: עם הכסף הזה לא היה לכם בעיה עד לפני חמש שנים.

קשה שלא למצוא את הדמיון לעיוות שחלחל למחאה הצודקת של אוהדי הפועל תל אביב נגד אלי טביב. אוהדים שחגגו דאבל שהושג עם אותו איש שהביא אליהם שחקנים בדרך לא דרך מהפועל כפר סבא ועברו הפלילי כבר היה ידוע לכל, שינו ברגע אחד את עורם ואת הכעס שלהם על הזנחת המועדון הפנו לדברים שבכלל לא הזיזו להם בתחילת הדרך. אוהדי בית"ר צועדים על אותו שביל מסוכן. פתאום אכפת להם ממלחמת האזרחים הנוראית באנגולה, פתאום הם מבררים את מוצא הכסף של ארקדי גאידמק – זה חייב להיעצר. זה חייב להיעצר גם כי זה לא הוגן, אבל גם כי מחאה עקומה מולידה מועדון עקום. הדרך שלהם להציל את בית"ר מהתהום אליו היא רצה, היא לרענן את הסיסמאות שלהם ולהיאחז באלו הצודקות. ויש להם בשפע – בעלים שלא מכיר את השחקנים ולא משקיע במועדון. יו"ר כושל שמקיף את עצמו באנשים שנשארים תמיד לא משנה מה הם עושים. ניהול מקצועי ששואף לרמה של ימי מאיר פניג'ל. אנשים מפוקפקים שמטילים צל כבד על הנעשה בקבוצה. יחס מחפיר ומכליל לרוב קהל, ועוד ועוד. לא חסר.

אבל יש דבר חשוב מזה, דבר שלא יכול להימשך, דבר שלעולם ימנע מהמחאה הזו להצליח: הבוז לזאור סדאייב. כל עוד הבוז הזה נמשך, המחאה הזו לעולם לא תגיע לכל אוהד בית"ר ירושלים שמבין כעת שגאידמק וקורנפיין מתנהלים קודם כל למען עצמם. הבוז הזה קורע את הלב לכל אוהד שיודע כמה נזק שני הבוסים עוללו. מה שהחל כמחאה רגעית באימונים ועבר להיות קרב בין היציעים בטדי בתחילת האירוע, הפך לנורמה. נורמה שהווליום שלה רק הולך וגובר. מדובר כמובן בתופעה בלתי נסבלת ברמה בינלאומית וכתם לכל מדינת ישראל. זה ידוע. אבל גם במקרה הקטן של בית"ר, לאירוע הזה יש השלכות חמורות.

בוז שהפך לתופעה בינלאומית בלתי נסבלת ובעלת השלכות חמורות לבית"ר (צילום: קובי אליהו)

הנציגים הקיצוניים לא חושבים על זה. הם לא חושבים על זה גם כי חלקם באמת לא מבינים מה בעייתי בבוז הזה, אבל גם כי הם לא מאמינים שיקבלו ייצוג הוגן בתקשורת. לכן, הם לא מחפשים צידוק למעשיהם. צדקת הדרך לא מעניינת אותם, אחדות השורות לא מעסיקה אותם. גם הם, כמו הבעלים, היו"ר, השחקנים והמאמנים, חושבים על התחת הקטן שלהם בכל הפרשה הזו ולא על טובת המועדון. אם ראשי המחאה לא יעלו את הבוז הנוראי הזה לדיון ויחליטו להפסיק אותו עד לסיום העונה, למחאה שלהם אין סיכוי. זו תמיד תהיה מחאה של חלק מהקהל, אפילו לא הרוב. זה כמובן נראה בלתי אפשרי כרגע, אבל זה בערך הסיכוי היחיד של בית"ר ירושלים לצאת מהעונה הזו עם דרך חדשה לשרוד. אחרת, דרכו של המועדון לליגה הלאומית או אפילו הליגה השלישית תהיה מהירה. גם ערכית, אבל גם כלכלית.

גם משטרת ישראל וההתאחדות לכדורגל חייבות לרענן את ההתייחסות שלהן לנושא. לא עוד אגרוף אחד חסר סבלנות והגיון עם איציק קורנפיין, אלא מפרט הגיוני יותר של התייחסות. יש להמשיך ולאפשר לאוהדים למחות בצורה חוקית. להכניס שלטים, להכניס חולצות – אבל כל עוד זה מופנה לגאידמק וקורנפיין. את הבוז הזה יש להוציא אל מחוץ לחוק. אין מה להיתמם ולהגיד שזה רק בוז. זה בוז לשחקן רק כי הוא מוסלמי. זה בוז קבוע שהולך ומתחזק. בוז שהוא יותר מסוכן לחברה האנושית מדקויות של חופש ביטוי שיכולות להירמס אם באמת זה יוביל לעונש. כנ"ל לגבי ההתאחדות לכדורגל, שצריכה למצוא דרכים מתוחכמות להילחם בתופעה הספציפית, כולל אפילו הפסקת המשחק. במקרה הספציפי הזה, אולי הם אפילו יעזרו לראשי המחאה להבין שמה שהם עושים כעת זו לא התפרעות רגעית או זעם מתפרץ, אלא מסע שיגדיר את עתיד המועדון וכך יש להתייחס אליו.

כרגע ראשי המחאה חוגגים את הניצחון שלהם. מי שנעצרו, הוכו, הוקעו ואוימו כי יובסו על ידי רשויות החוק, הביסו את מועדון בית"ר ירושלים. אך עליהם לזכור: המשחק עוד רחוק מסיום. האחריות עוברת אליהם, אל המנצחים. כמו שהגלגל התהפך בצורה צינית לעבר אלו שניסו להצדיק גימיק חסר אחריות בכלים אלימים, הוא עלול להתהפך על האוהדים אם הבוז הזה ימשיך להיות הפסקול של המחאה שלהם. כמו שהם השאירו את ראשי המועדון לבד עם הצרות, הם עלולים למצוא את עצמם לבד גם כן בסיום העונה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully