מפגשים עם מועדון מסדר הגודל של ברצלונה רעים למכבי תל אביב במובן המקצועי, אבל טובים לה במובן הארגוני, הניהולי, הפסיכולוגי. הם מעמתים אותה - בעי"ן, ומאמתים אותה - באל"ף - עם המציאות. הספרדים הגיעו לכאן בארבע מחמש השנים האחרונות והציבו בפניה של מכבי מראה ענקית: כך נראה ומתנהל מועדון-על אירופאי, וככה נראית ומתנהלת מכבי.
אנשי המיקרו יכולים לבחון את דפי הסטטיסטיקה של המשחקים הללו ולחשוב: אולי זה לא כזה נורא. רק חמש נקודות הפרידו אתמול בין הקבוצות. ובעונה שעברה מכבי הפסידה בספרד רק בשלוש. ולפני שנתיים נכנעה לברצלונה אחרי הארכה.
זהו שקר כפול. מבחינה מקצועית ברצלונה גדולה על מכבי בכמה מספרים. ומה שקורה בשנים האחרונות על הפרקט הוא רק סימפטום לבעיה האמיתית: אנשי המאקרו, שמחפשים את הלקח הגדול יותר, מבינים שהפער המשמעותי באמת בין מכבי לבין העילית האירופאית נפתח ברמה הניהולית. מכבי הלכה אחורה. ברצלונה הלכה קדימה.
אמת הדבר, שהתקציב של ברצלונה גדול מזה של מכבי. אלא שבארסה - בניגוד, נאמר, לריאל מדריד - היא דוגמא נהדרת למועדון שמשתמש במשאביו בצורה מקסימאלית, שממצה אותם בצורה מיטבית. פאבלו מאלו דה-מולינה, עורך אתר הליגה הספרדית בכדורסל, מנסח זאת מעט אחרת: יש לברצלונה כסף, הוא אומר, אבל היא לא מוציאה יותר מכפי צורכה.
להוציא את חואן נבארו, אייקון וסמל קטלאני, ברצלונה לא החתימה בשנים האחרונות שחקנים במשכורות דמיוניות. היא קיבלה החלטות מקצועיות נהדרות: קפצה בזמן על ריקי רוביו וטרנס מוריס; גנבה למלאגה את פראן ואסקז, ולצסק"א את ארזם לורבק; וידעה לרפד את הסגל ברול-פליירס הנכונים, גם אם לא היו אלה שמות סקסיים במיוחד, כמו רוג'ר גרימאו, בוני נ'דונג, ויקטור סאדה או מרסלינו הוורטאס.
שאראס יאסיקביצ'יוס, שבסכומים הנוכחיים שמרוויח יכול היה להגיע למכבי (וגם הוצע לה), הוא דוגמא נוספת להשקעה נבונה של קבוצה שאיננה מתחשבת רק בפקטור שטחי כמו גיל; ופיט מיקאל הוא כבר דוגמא לקבוצה שמסוגלת לחשוב באופן אסטרטגי.
ברצלונה החתימה את מיקאל בקיץ 2009, לאחר קדנציה טובה - לא גדולה - בקאחה לבוראל. בעונה האחרונה שלו בבאסקוניה העמיד ממוצעי יורוליג סבירים: 10.7 נקודות, 5.6 ריבאונדים, אסיסט אחד. ואולם הצוות המקצועי של בארסה - הג'נרל מנג'ר ג'יג'י קראוס והמאמן צ'אבי פסקוואל - זיהה שם משהו נוסף. הם השכילו לראות את הגדולה של מיקאל שלא התבטאה בדפי הסטטיסטיקה, גדולה שהפכה אותו לדבק של הקבוצה ולגורם המאזן במשחק שלה.
חשוב מכך: הם גילו כלפיו נאמנות בזמנים קשים; בתחילת העונה שעברה עבר מיקאל פציעה קשה, וחזר לשחק בינואר. זו לא הייתה עונה טובה עבורו. אבל בקיץ האחרון החליטה ברצלונה להאריך את החוזה שלו בשנתיים נוספות. היא הייתה יכולה לוותר על מיקאל, שיהיה בן 35 בשבוע הבא, ולצרף במקומו סמול-פורוורד אחר; יש לה את הכסף. יש לה את היכולות. לחובב הכדורסל הממוצע, ההדיוט, הצעד הזה היה נראה אפילו מוצדק. אבל ברצלונה המשיכה להאמין במיקאל, והעונה שוב קוצרת את הפירות.
אומנם, היו לברצלונה נפילות: היא התרסקה עם אלן אנדרסון והתאכזבה מצ'אק אידסון. והיא גם הפסידה בכמה מאבקים: לא הצליחה למנוע את מעברו של ריקי רוביו ל-NBA, למשל. אבל באופן כללי יהיה זה הוגן לומר שאת כל ההחלטות המקצועיות קיבלה תוך ראייה ארוכת-טווח, כחלק מפילוסופיה מקצועית מגובשת, רחבה, לא-פופוליסטית.
(נזכיר שבקיץ שעבר, כאשר חצי מהקבוצות באירופה החתימו כוכבי NBA מזדמנים בשל שביתת השחקנים, ברצלונה לא התיישרה עפ"י צו האופנה ונותרה נאמנה להחלטתה העקרונית להחתים שחקנים לעונה מלאה - רצוי יותר מאחת).
בקיץ האחרון החליטה ברצלונה לרענן את הקו הקדמי: היא ויתרה על ואסקז ופרוביץ' הסולידיים ולקחה במקומם שני סימני שאלה - ניית'ן ג'וואי, שאיכזב בקאזאן, ואנטה טומיץ', שנזרק מריאל מדריד. היא ראתה את האפ-סייד שלהם וגרפה את כל הקופה.
ומכבי - היא חוזרת, בצעדי ענק, אל עבר שנות ה-90'. לפני 15 שנה, כשהגיע פיני גרשון, נמחקו מהטרמינולוגיה שלה מושגים כמו "הפסדים בכבוד". כעת אנחנו רואים את מכבי יוצאת למאבקים אבודים מול קבוצות שטובות ממנה בכל עמדה, בכל קונסטלציה, ונזכרים בימים בהם עברו כאן הבולונזיות או היווניות ושלחו את מכבי למצוא נחמה בעובדה שלא הובסה, אלא בכך ש"נתנה מאבק".
זה היה הפסד הבית הרביעי של מכבי העונה ביורוליג. מספר אליו לא הגיעה במילניום השלישי. וזהו לא עוד תופין סטטיסטי. אומנם, ההפסדים הקודמים הסתיימו על חודו של סל. אבל מי שנתפס לעובדה הזו מרמה את עצמו.
האמת היא שיד אליהו לא מרתיע יותר. מכבי לא מפחידה. על פניו, התסריט של המחצית הראשונה למשחק אמש היה אידיאלי מבחינתה של מכבי: נבארו לא בעניינים, מיקאל עם שלוש עבירות מהירות, הרבה איבודים לברצלונה ומעט ריבאונדים בהתקפה. כל המערך הקבוצתי של בארסה השתבש. ומכבי עדיין ירדה למחצית בפיגור.
יהיה מיותר לנתח לעומק את המשחק האחרון, כי אנחנו עוסקים כעת ברמת המאקרו. המציאות לא הייתה משתנה גם אילו היה מתרחש הנס ומכבי הייתה משלימה את הקאמבק בחצי הדקה האחרונה (וגם אם הייתה מנצחת, עדיין הייתה מכבי זקוקה להרבה נסים נוספים בשבעת המשחקים הבאים ולקונסטלציה בלתי-אפשרית של תוצאות כדי להמשיך לרבע הגמר).
הפורמט החדש - בו מעפילות ארבע משמונה קבוצות לשלב הבא - מחזקת את התובנה שמכבי לא שייכת לשם כרגע. היא לא נמצאת בין שמונה הטובות באירופה. כשבתי הטופ-16 חולקו לארבעה, ומכבי פגשה לכל היותר יריבה רצינית אחת (לעתים שתיים), היא הייתה יכולה לבלף ולגנוב איזה ניצחון חוץ שסידר לה את הכרטיס להצלבה. אולם בשנים האחרונות, גם בפורמט הישן, מכבי נתקעה, לכל היותר, בין רבע הגמר לפיינל פור. העונה מכבי שוב לא תעפיל לשלב ארבע האחרונות. זה אומר - פיינל פור אחד בלבד בחמש השנים האחרונות. פיינל פור שנרשם בעונת הקסם ההיא, של 2010/11.
עונות קסם, כשמן כן הן: עונות בהן המציאות עולה על הדמיון. טיבן שהן נדירות. מכבי הרגילה אותנו לנסים, אבל נדמה שבשנים האחרונות אוזל לה המזליקו: במסגרת התקציב הנוכחי, רק אחת לחצי עשור יכולה להתגבש אצלך, עם הרבה מזל, חבורה כמו פרקינס-פארגו-אידסון. וזה מבלי להזכיר בכלל שג'רמי פארגו, אולי בעל המניות הבכיר באותה עונה נהדרת, הגיע לכאן במקרה, בטעות ממש, אחרי שבחור בשם מיקאל טורנס חטף דום לב שבועיים לפני שעלה על המטוס לישראל.
עוד נדבר בשבועות ובחודשים הבאים על מה מכבי תצטרך לעשות כדי לשוב אל חבורת הצמרת. מה שבטוח הוא שהניסיונות לצבוע את העונה הזו בצבעים של חוסר מזל הם מוטעים במקרה הטוב ושקריים במקרה הרע. גם אם יוגב אוחיון היה משחיל את הלייאפ מול לבוראל לפני כחודש, וספאנוליס היה מחטיא את הקליעה ההיא לפני כשלושה שבועות, האמת הגרעינית לא הייתה משתנה.
והאמת היא שמכבי איבדה את הדרך שלה. אם דרקו פלאניניץ' הוא היהלום שבכתר מחלקת הסקאוטינג, ההישג הגדול ביותר שלה עד כה, כפי שטענו גורמים מסוימים בקבוצה ובסביבתה, הרי שהמחלקה הזו לא מתפקדת. ואם ההנהלה שקלה, באמת ובתמים, לשחרר בקיץ שחקן כמו שון ג'יימס, הרי שמישהו שם לא מבין דברים בסיסיים בכדורסל. ואם מישהו חושב שאוחיון המוגבל (מקצועית) יכול לשמש רכז ראשון בקבוצה בעלת אספירציות רציניות ביורוליג, או שדיוויד לוגן הוא שחקן שאפשר לבנות סביבו קו אחורי, אז הוא כנראה לא מבין איפה הוא חי.
משהו לקוי בבסיס הניהולי. כך לפחות אני מרגיש. מכבי הייתה ונותרה מועדון-על, היא עדיין הקבוצה המכניסה ביותר ביורוליג, עדיין נחשבת למערכת הכלכלית היציבה ביותר, אבל זה לא מספיק כדי להעמיד קבוצה ברמה הגבוהה ביותר. בטח לא כשהכסף מתבזבז על שמות כמו מלקולם תומאס או קיינר-מדלי או פלאניניץ'.
אלא אם יחליטו הבעלים של מכבי להביא כסף מהבית ולהעמיד מראש תקציב גירעוני, גם בעונה הבאה תישמר המסגרת התקציבית הנוכחית, כ-19-20 מיליון דולר. כשני שליש ממנו מוקדש למשכורות שחקנים. זה תקציב שאפשר לעבוד איתו. אולימפיאקוס ופנאתינייקוס, אחרי המפולת הכלכלית, יכולות רק להתקנא במספר הזה. כך גם מרבית הקבוצות באירופה.
השאלה המרכזית, כמו תמיד, היא איך משתמשים בכסף. אלא שהשאלה המקדמית חשובה לא פחות: מי משתמש בכסף הזה בפועל? מי בוחר כיצד לחלק את העוגה?
המאמן? ההנהלה? מחלקת הסקאוטינג?
נכון להיום, התשובה היא: כולם ביחד. התוצאה היא שבכסף הזה, הסביר (אך הלא-עצום) ממילא, נבנות במכבי כמה קבוצות: הקבוצה של המאמן; הקבוצה של ההנהלה; הקבוצה של מחלקת הסקאוט. הקשר ביניהן הוא בערך כמו הקשר המקצועי בין היקמן לפלאניניץ'.
לזכותה של מכבי ייאמר שב-20 מיליון דולר היא הצליחה לבנות שלוש קבוצות טובות. לרעתה ייאמר שכשלה במטרה המרכזית: לבנות קבוצה מצוינת אחת.
כמו, למשל, ברצלונה.
ohad@walla.net.il