שמינית גמר ליגת האלופות, 2003/4. ז'וזה מוריניו היה אז אחד הכוחות העולים בשמי הכדורגל האירופי, וכמאמן הוביל את פורטו לניצחון ביתי 1:2 על מנצ'סטר יונייטד ושבועיים לאחר מכן גם לתיקו בגומלין, בו סיפק את הגלישה המפורסמת על הדשא באולד טראפורד והדיח את השדים האדומים. בעוד כוכבו של הפורטוגלי החל לדרוך, באנגליה כבר היו מי שספרו את הימים לקראת סיום עידן אלכס פרגוסון במנצ'סטר יונייטד.
תשע שנים חלפו, ופרגוסון עדיין באותו תפקיד. חזק מתמיד. השניים נפגשו פעמים רבות בליגה האנגלית ופרגוסון אף הספיק לנקום בליגת האלופות ב-2008/9 (הדיח את אינטר של מוריניו בשמינית הגמר). היריבות הפכה בינתיים לחברות ארוכת שנים, המושתתת על הערכה וכבוד הדדי. מחר (רביעי, 21:45, ספורט 5) שניים מגדולי המאמנים של ליגת האלופות יחדשו אותה על כר הדשא. לכבוד המאורע, אנו מציגים לפניכם חמש יריבויות ספורטיביות בלתי נשכחות מההיסטוריה של המפעל שנקרא בעבר גביע האלופות, כולל עימות מפורסם אחד של המיוחד ,אך ללא הדו קרב שכבר נותח לעייפה מול פפ גווארדיולה. זוכרים עוד? ספרו לנו על כך בטוקבקים.
הלניו הררה - מיגל מוניוס
יוצאים לדרך עם היריבות העתיקה מכולן, שהייתה חלק מהיריבות העכשווית המפורסמת מכולן. זו בין ברצלונה לריאל מדריד. עוד לפני שעבר לאינטר ופיתח את הקטנאצ'ו המפורסם, הלניו הררה אימן את ברצלונה והוביל אותה לזכייה באליפות ספרד ב-1959. הקטלאנים חלמו על זכייה היסטורית בגביע האלופות ושמו את יהבם על הטריו ההונגרי המלהיב, כשבחצי הגמר נקרתה בדרכם הזדמנות בלתי חוזרת לנשל את ריאל מדריד מתארה. אלא שסכסוך פנימי פירק אז את ברצלונה.
לדיסלאו קובאלה, שהיה זה שדאג לצרף לקבוצה את שאנדור קוצ'יש וזולטן ציבור, התלונן על שיטת חלוקת הבונוסים ועורר את זעמו של מאמנו הדוגמטי. הררה דגל במשמעת על המגרש ומחוצה לו, ראה בכך הפרה מוחלטת של הקודים הקבוצתיים וקריאת תיגר על מעמדו כאיש הקובע, והדיח את קובאלה וציבור מההרכב. המרוויח הגדול היה מיגל מוניוס, שרק שנתיים קודם לכן פרש ממשחק פעיל ועבר התמחות בקבוצת המילואים, לפני שקיבל באפריל 1960 קביעות בתפקיד הנחשק. מאמן ריאל מדריד ניצל את הקרע בברצלונה, נתן להררה נוקאאוט מהדהד עם 1:3 בבית ובחוץ, וראה את יריבו מושפל עם פיטורים שהגיעו לאחר שהותקף ברחוב על ידי אוהדים.
מבחינת מוניוס, הייתה זו כבר נקמה מתוקה בארגנטינאי היהיר, שכמאמן אתלטיקו מדריד לקח שתי אליפויות מריאל בה שיחק. אם תרצו, מוניוס היה אז בתפקיד גווארדיולה ואילו הררה מבארסה על תקן מוריניו. הבלאנקוס של פושקאש ודי סטפנו מחצו בגמר את פרנקפורט, ובכך זכה מוניוס אחרי חודש אחד בתפקיד, להיות שותף הן כשחקן (בשלוש הראשונות) והן כמאמן לרצף חמש אליפויות אירופה של ריאל, לפני שייצר רצף זהה גם בליגה הספרדית. ברצלונה, לעומת זאת, הייתה המפסידה הגדולה ונאלצה להמתין עד 1992 כדי להניף גביע אירופי ראשון. הררה חיכה רק ארבע שנים.
'המכשף' המשיך לאמן את נבחרת ספרד, אך במקביל מצא בית חם באינטר, אותה שדרג ל'גראנדה אינטר', כשהבין כי באיטליה רק ההגנה תנצח ולכן זנח את המשחק הטכני. ההפך המוחלט מריאל, וגם מבארסה שלו. אחרי אליפות ב-1963, הנראזורי הציגו לכל עולם את שיטת הקטנאצ'ו האבולוציונית ושינו את פני המשחק. בגמר גביע האלופות ב-1964, הגיעה שעתו הגדולה של הררה, שסגר חשבון עם מוניוס ופושקאש בנשק שלהם, ובאותה תוצאה בדיוק. 1:3 שהעניק לאינטר ולהררה זכייה ראשונה בגביע האלופות, מבלי להפסיד ולו פעם אחת. נדנדת הנקמות נמשכה עם ניצחון של ריאל ומוניוס על אינטר בחצי גמר 1965/6, ושנה לאחר מכן היה זה הררה שחגג עם ניצחון כפול ברבע הגמר על ריאל השבעה, רק כדי להפסיד בגמר לסלטיק.
בוב פייזלי - אודו לאטק
ב-10 במאי 1973, ליברפול של ביל שנקלי גנזה לבורוסיה מנשנגלדבאך את חלום התואר האירופי הראשון, כשהביסה אותה 0:3 במשחק הראשון של גמר גביע אופ"א באנפילד, וזכתה בתואר למרות הפסד 2:0 בגומלין. ארבע שנים לאחר מכן, עם אודו לאטק המוערך על הקווים ואחרי שלוש אליפויות רצופות וגם גביע אופ"א אחד בארון, גלדבאך הרגישה כי היא מסוגלת לבצע את השדרוג ולהפוך לשליטה החדשה של אירופה. הקבוצה הגרמנית העפילה לגמר גביע האלופות, והגורל הועיד לה מפגש נוסף מול ליברפול, הפעם עם בוב פייזלי על הקווים.
אלופת אנגליה דאז, התייצבה לגמר האירופי ארבעה ימים אחרי שהפסידה בגמר הגביע למנצ'סטר יונייטד. לאטק חזה בגמר ובכמה משחקי ליגה של ליברפול, והבהיר: "הם נלחמים, אנחנו משחקים כדורגל. אסור לנו להרשות להם לכפות את סגנון המשחק הזה עלינו". הצהרות העליונות וסגנון המשחק ההתקפי, הציבו את מנשנגלדבאך כפייבוריטית בגמר, שהיה המשחק ה-17 של ליברפול תוך שישה שבועות. אולם פייזלי, שאסף תארים בסיטונות, גבר על לאטק והעניק לליברפול את הזכייה הראשונה שלה באליפות אירופה.
פייזלי חלק שבחים לקולגה מגרמניה, שמצידו רק ייחל לצ'אנס נוסף מול ליברפול. הוא קיבל אותו מוקדם משהאמין, כאשר שני המועדונים הוגרלו למפגש כפול בחצי גמר האלופות עונה לאחר מכן. שער בדקת הסיום העניק לגלדבאך ניצחון 1:2 במשחק הראשון שנערך בדיסלדורף, ובקבוצה חזרו לטפח תקוות. "אני רק רוצה לזכות בתואר הזה סוף כל סוף", אמר לאטק, שהניף את הגביע האירופי עם באיירן מינכן ב-1974 וקיווה לעשות זאת גם עם בורוסיה. "זה חשוב יותר מאליפות נוספת".
אלא שבגומלין לא היה לגלדבאך מה למכור. קני דלגליש וחבריו שייטו ל-0:3 קל, בדרך לגמר נוסף ושמירה על התואר. לאטק לא ידע נפשו מרוב צער, כשהביט על כותרת ה'ווסט דויטשה צייטונג' שבישרה כי "גורלה של גלדבאך: ליברפול". וגורלו של לאטק: פייזלי. מחסום בלתי עביר, שגם סימן את ירידתה של מנשנגלדבאך מגדולתה ואת חילופי המשמרות בכדורגל האירופי.
ארנסט האפל - ג'ובאני טראפטוני
מלבד מוריניו, רק עוד שלושה מאמנים זכו באליפות בארבע מדינות שונות. מדובר בטומיסלב איביץ', ובשני היריבים - ארנסט האפל וג'ובאני טראפטוני. האיטלקי היה רק בן 39, עדיין בתחילת דרכו ואחרי ששינה את מאזן הכוחות באיטליה עם נטישת מילאן בה נחשב לסמל, כשהעפיל עם יובנטוס לחצי גמר גביע האלופות ב-78'. לרוע מזלו, הוא נתקל אז בשועל הקרבות האוסטרי, שניסה להוביל את קלאב ברוז' להישג חסר תקדים.
המשחק הראשון היה שייך ליובנטוס שניצחה 0:1, אבל ברוז' השיבה עם 0:1 משלה בגומלין, ובהארכה היה זה רנה ואנדרייקן שהכריע את ההתמודדות ושלח את האיטלקים הביתה. הפרשנים תלו את האשמה בקיבעון הטקטי של טראפטוני. אותה קונסרבטיביות שליוותה אותו לאורך כמה וכמה שלבים בקריירה, ולטענת רבים מנעה ממנו רזומה מפואר עוד יותר.
האפל, למעשה, היה האיש שחשף את ערוותו הטקטית של טראפטוני ברבים. גם ב-1978 וגם ב-1983. כולם הכירו את סגנון השמירה האישית שהנחיל טראפ ביובנטוס, והאפל ניצל זאת כשהעביר את הנורבגי לארס באסטרופ מצד שמאל של ההתקפה לצד ימין. כל המערך של יובה קרס בגלל חוסר ההתאמה, הסיטואציה הזו השאירה את פליקס מגאת חופשי וכך ניצח האפל בקרב המוחות והפך לראשון אי פעם שזוכה בגביע האלופות עם שני מועדונים שונים. האוסטרי, שבימיו בנבחרת הולנד טען כי עדיף לנצח 4:5 מאשר 0:1, נטרל את מישל פלאטיני והסתפק במועט הפעם.
על פי המיתוס, באחת השיחות ביניהם הבטיח האפל לטראפטוני כי גם יומו יגיע. בחלוף שנתיים, הוא אכן הביא ליובה את התואר המיוחל. חצי יובל לאחר מכן, הוא כבר סגר מעגל כשזכה באליפות אוסטריה עם רד בול זלצבורג והשתווה להאפל עם אליפויות בארבע מדינות שונות. דווקא במדינתו של הגאון מווינה.
פאביו קאפלו - לואיס ואן חאל
כאשר לואיס ואן חאל נקלע למשבר בבאיירן מינכן ובתקשורת הגרמנית החלו לפרסם שמות של מועמדים להחליפו, השיב המאמן ההולנדי בזעם: "לאיזה מאמן שיכול להגיע לכאן יש רקורד כמו שלי? רק פרגוסון זכה ביותר תארים ממני, ואולי גם קאפלו. אבל שניהם עסוקים". ואן חאל התלבט לגבי קאפלו, שכן הוא לא שכח את עונת 1994/5, אז אייאקס הצעירה שלו פגשה את מילאן של קאפלו לא פחות משלוש פעמים. מיותר לציין שהוא ניצח את יריבו האיטלקי בכל אחד מהמפגשים.
מילאן הייתה אז אלופת אירופה הגאה. הקבוצה שהפכה את הדרים טים של ברצלונה לאנושית, עם 0:4 מהדהד בגמר ליגת האלופות. שלב הבתים סידר לאלופת אירופה שני מפגשים מול מי שנחשב ליורש של יוהאן קרויף ומחדש הטוטאל פוטבול. בעוד מילאן הציגה סוללת שחקני רכש מפוארת לצד יקירי המועדון פאולו מאלדיני, פרנקו בארזי ואלסנדרו קוסטקורטה, אייאקס הורכבה כמעט כולה מילידי אמסטרדם שגדלו באקדמיה. הנערים של ואן חאל התמסרו עד אין קץ והפתיעו את מילאן פעמיים בשלב הבתים, עם ניצחונות 0:2 בבית ובחוץ. קאפלו נותר חסר אונים, אך קיבל הזדמנות לבוא חשבון עם האיש שהביך אותו.
שתי הקבוצות נפגשו שוב באותה עונה, בגמר שנערך באצטדיון על שם ארנסט האפל בווינה. מילאן הופיעה למשחק לאחר שאיבדה את הסקודטו לטובת יובנטוס, בעוד אייאקס חתמה עונה נקייה מהפסדים בליגה המקומית, עם מעל 100 שערי זכות. אצל קאפלו, רק דמטריו אלברטיני היה מתחת לגיל 26. מנגד, בהרכב של ואן חאל רק דני בלינד ופרנק רייקארד היו מעל גיל 26. ושוב, הרענן והאמביציוזי גבר על המנוסה והשבע. קאפלו הפיק לקחים ומילאן הגיעה מוכנה יותר, אך פטריק קלייברט בן ה-18 הכריע את המשחק חמש דקות לסיום וגרם למאמנו לזרוח: "הראנו את כוח מחלקת הנוער של אייאקס".
אותו הישג רומנטי של אייאקס, לא חזר שנית. כוחה של מחלקת הנוער תש מהר מאוד. חוק בוסמן פירק את דור הזהב של ואן חאל, המאמן עצמו המשיך לברצלונה ולא פגש עוד את קאפלו, עד שהזכיר אותו כאשר כוונה אליו האש במינכן. ב-2011, שוב נזכר ואן חאל בקאפלו, כאשר האשים את האיטלקי ואת סוון גוראן אריקסון בכך שהכישלונות שלהם עם נבחרת אנגליה הרסו את סיכוייו כמאמן זר לקבל את התפקיד. קאפלו לא הגיב, אך הוא ישמח לקבל בהגרלה של מונדיאל 2014 את הולנד באותו בית יחד עם רוסיה שלו. הפנקס פתוח.
ז'וזה מוריניו - רפא בניטס
כמובטח, מסיימים עם מוריניו. היריבות הזו, בין שני מאמנים שהגיעו יחד לפרמיירליג בקיץ 2004 והחלו את דרכם כחברים טובים מאוד, נבנתה באנגליה והגיעה לנקודת רתיחה במפגשים החוזרים בליגת האלופות. בשלושת העימותים הראשונים בזירה המקומית, היה זה מוריניו שיצא כשידו על העליונה. ואז הגיע חצי גמר ליגת האלופות ב-2005.
אחרי תיקו מאופס וטקטי במשחק הראשון, בו רפא בניטס רתח על הקווים לאחר פגיעה של מייקל אסיין בדידי המאן ומוריניו הגיב בהקנטות פומביות ("בניטס לא מפסיק לבכות, אצלי זה היה מסתיים בהרחקה ארוכה"), נכבש אותו שער רפאים של לואיס גרסיה בגומלין, שלח את ליברפול לגמר והעמיק את הקרע בין שני המאמנים. מוריניו לא הסתיר את מרירותו מכך שהספרדי למעשה השווה את הישגו, עם זכייה בגביע אופ"א ומיד אחריה זכייה בליגת האלופות. ועוד בזכות שער מעורר מחלוקת. בניטס סומן.
16 משחקים נערכו בין ליברפול של בניטס לצ'לסי של מוריניו בין השנים 2004-2007. מוריניו, כאמור, שלט בליגה וניצח בחמישה מתוך שבעה, אבל אנחנו מתמקדים בליגת האלופות. שם מבנה האישיות השונה של המאמנים סיפק התנגשות קולוסאלית שצמחה ליריבות קלאסית. אחרי שמנע ממנו להעפיל לגמר ב-2005 ואף זכה בעצמו בליגת האלופות, בניטס שוב היה שם ב-2007 כדי לעצור בדו קרב פנדלים בחצי הגמר את מוריניו, שסיים את הקדנציה בצ'לסי ללא זכייה בתואר האירופי.
השניים גררו את היריבות ביניהם אל מחוץ לזירת ליגת האלופות, גם כאשר עזבו את אנגליה. בניטס, שטען לאורך השנים כי "מוריניו הפסיק להיות חבר שלי ברגע שניצחתי אותו", ניסה למנוע את מינויו של הפורטוגלי בריאל מדריד. הוא כשל בזה, וגם בניסיון להיכנס לנעליו של מוריניו באינטר. כאילו לא למד דבר, בניטס הנואש הסכים לשמש כמאמן זמני בצ'לסי, וגם שם הוא מתנהל כאיש רדוף רוחות. או יותר נכון, רדוף רוח. זו של מוריניו.
