צביעות לא מנצחת גזענות: סיכום מחזור בליגת העל

בתקציר: ה-0:3 של מכבי חיפה על הפועל תל אביב

לפלח לא קטן בקרב הגוף הזה שנקרא הפועל תל אביב תמיד היה חלום לראות את יוסי אבוקסיס מנהיג את הקבוצה. אבוקסיס הוא דוגמה להפועל תל אביב העממית, האנטיתזה לדימוי האליטיסטי של המועדון. שחקן שבא מהשכונות, שגדל באדום ומזכיר לרבים את הקבוצה הגדולה ההיא שהייתה למועדון בשנות ה-80. כשאותו אבוקסיס הופך למאמן, לחלום הזה יש ערך כפול. בטח כשהקבוצה נואשת למאמן. אבל עדיין יש שאלה שהפועל תל אביב חייבת לשאול את עצמה – האם סוג המנהיגות של יוסי אבוקסיס הוא באמת מה שהיא צריכה.

המנהיגות של אבוקסיס כשחקן תמיד הייתה חלקית ובעייתית. היא ניזונה מהיותו שחקן כדורגל מופלא וחכם, אבל מחוץ למגרש אבוקסיס לא לגמרי ענה על הדמות: הוא היה בליין, הוא הסתבך במריבות, הוא נגרר לעימותים מטופשים, ואפילו עם משה דמאיו בבני יהודה היו לו ימים לא קלים. בואו לא נשכח – עם אבוקסיס השחקן הפועל תל אביב לא זכתה באליפות אחת. את העונה הכי גדולה שלה, הפועל תל אביב עשתה עם אבוקסיס עוזר המאמן. אלא שאז זו היתה קבוצה מאורגנת, מאומנת. במכונות כאלה אבוקסיס פורח.

כך, למשל, היה אבוקסיס השחקן בבית"ר ירושלים. כשמכונה תקתקה, אבוקסיס היה הבורג המושלם. שמן המנוע. אבל כשהמכונה חורקת, אבוקסיס הוא לא פעם מקור הרעש. המנהיגות המאוד לא מושלמת שלו באה לידי ביטוי ביתר שאת. זה בעצם אחד ההבדלים בין אבוקסיס שאימן את בני יהודה וזה שטובע בהפועל תל אביב, עם שלל שליפות ותגובות חפוזות. כאן הוא עבד במפעל קטן ויעיל וכעת הוא עובד במפעל גדול ומבולגן. נכון, הוא לא זה שהקים את המפעל, ועל כך חייבים להקל עליו. במפעל אחר היינו כנראה רואים אבוקסיס אחר. אבל כל עוד הפועל תל אביב לא הופכת את עורה כארגון, יהיה קשה לה למצוא פתרון אצל אבוקסיס. אחרי הכל, זה לא בנאדו.

לאיציק קורנפיין היתה תמיד תשובה מוכנה לשאלה הקבועה שהפנו אליו – מתי יהיה שחקן ערבי בבית"ר ירושלים. כשיבשילו התנאים, נהג קורנפיין לומר. למראיין הממוצע זו נראתה כמו התחמקות, אבל מי שמכיר את בית"ר ירושלים יודע כמה אמת מאכלסת את הקלישאה הזו. כמו שאתה לא עושה שלום עם ממשלה צרה, בית"ר עדיין צריכה לעבור תהליך אמיתי לפני שהיא הולכת למהלך היסטורי. היא צריכה בעלים חזק ויציב, היא צריכה קבוצה חזקה ויציבה ושחקני הרכש צריכים להיות בדרגה אחת מעל כל השאר. בית"ר בדרך לשם, אבל רחוקה מאוד מהיעד. בין אם אתם מסכימים לתיאוריה שאימץ קורנפיין בשמחה רבה ובין אם לאו, על דבר אחד אפשר להסכים – זה לא הזמן לעשות מהלך כזה. אלו לא השחקנים המתאימים כדי להצליח עם מהפך שכזה. זו לכל היותר חובבנות מקצועית.

אבל מה עשה קורנפיין? נתן לקרקס הזה לעבור מעליו ובשלב מסוים הצטרף אליו. במקום להבין איזה נזק גימיק זול כזה של גאידמק יכול לעשות לעונת ההבראה החשובה של בית"ר ירושלים, הוא הפך את עורו בשם המטרה הכי חשובה שלו בבית"ר – לשרוד. מספרים שקורנפיין לא ידע על הודעת גאידמק על הגעת השחקנים מצ'צ'ניה לפני שקרא עליה בתקשורת, אבל גם במקרה כזה הוא יכול היה למזער נזקים אחר כך. להוריד להבות דרך יכולת הדברור המעולה שלו, כי אירועים כאלה ערב יום השואה הבינלאומי הם נזק בלתי הפיך לקבוצה שהיתה לרגע יקירת הליגה וחוזרת שוב להיות השנואה בליגה. קורנפיין שתק. לא יצא חוצץ נגד הקרקס שבו בית"ר מביאה שני שחקני רכש כל כך משמעותיים מבלי שמישהו באמת בחן אותם לעומק, מעבר למשחק אימון זניח. היגיון מקצועי? נאדה. הצמדות לעיקרון הבשלת התנאים עליו תמיד התבסס? מי זוכר.

קשה לדעת באמת מה גרם לקורנפיין להיכנע לגל הצביעות שליווה את סיקור הגעת השחקנים הצ'צ'נים, מבלי להגן על המועדון שלו מהחובבנות הזולה הזו. האם שוב רצה ליצור מציאות שבה הוא המושיע. האם חיפש אולי את כתר הסרק של הלוחם בגזענות. בכל מקרה, כל אדם שעומד בראש מועדון ונותן לקרקס המטופש הזה להתרחש אצלו בבית, מועל במילוי תפקידו. הוא יכול לפנות כמה שהוא רוצה לאבי לוזון, כדי שזה יסייע לו. בסופו של דבר, הוא משלים כאן עם מהלך פופוליסטי, לא מקצועי, שיכול להחזיר את בית"ר לנקודה שבה היא היתה לפני ארבע שנים. בערך בתקופה שבה הוא היה הפנים של המועדון ולא אלי כהן.

הצבועים שביניכם יגידו שיש כאן קריאת עידוד להמשך הגזענות והשלמה עם השלטים המכוערים שנתלו בטדי בסופ"ש. שטויות. אם כבר, הם אלה שנותנים ידם לניצחון הגזענות, בעצם הריקוד התמים שלהם לצלילי החליל של גאידמק ותחושת הגועל התורנית שהם אוהבים להקיא מתוכם בכל פעם שהם נתקלים בתופעות כאלה. שלא תטעו, בית"ר ירושלים לא תוכל להשלים את תהליך ההבראה שלה ללא שחקן ערבי, ללא עימות ממשי עם המציאות הזו. אבל זו לא הדרך, זה לא הזמן ואיציק קורנפיין הוא לא האיש שיצליח לעשות זאת.

1. למרות שהמדור לא מרבה לטעות, חייבים לתקן עוול קטן שנעשה לראדה פריצה: הקישור בין מדיניות הרכש הלא יציבה של ג'ורדי קרויף לבין השחקן עצמו עלול להחמיץ חלוץ ענק. פריצה הוא שחקן שמהרגע הראשון אתה מבין שיש בו משהו אחר, אבל גם משהו נוסף וחשוב בהקשר הישראלי: פריצה מלמד על היתרון הענק של שחקנים גדולי גוף בליגת העל. בישראל, שחקנים גבוהים וחסונים רומסים הגנות ומבלבלים בלמים. ההגנות הישראליות לא יודעות להתמודד איתם. כולנו זוכרים את אנדז'יי קוביקה, את איגביני יעקובו. אם לשחקנים האלה יש שכל ויש טכניקה טובה, ליגת העל זה המקום הכי קל בשבילם להצליח.

הגדולה של אוסקר גרסיה, היא בכך שהוא לא ממהר ליישם זאת. שהוא נותן לשחקנים שהביאו את מכבי תל אביב עד הלום את האמון המלא. שהוא לא בוגד בהם. אפילו שמכבי תל אביב עדיין נותנת לך את התחושה שאפשר לקפוץ עוד כיתה מבחינת היכולת. את הכיתה הזו אפשר לקפוץ עם פריצה בהרכב. יחד איתו, למכבי יהיה עוד שחקן אחד שהוא בלתי ניתן לעצירה, שחקן שהוא ערך מוסף אמיתי על כל מה שיש. חכם, מפרגן, מבין את המשחק כמו שאירופי אמיתי מבין. נכון, הוא בן 32 וקבוצה כמו מכבי תל אביב לא צריכה להחליף כל כך הרבה שחקנים בינואר. אבל כשרואים את פריצה משחק – מבינים שהוא מחוץ למשוואה.

2. קשה להבין מה באמת המניעים של ציון ויצמן בהפועל עכו. האיש חתום על אחת ההפתעות הכי גדולות של העשור בכדורגל הישראלי, ועדיין הוא שותק. מתנהל כמו איש צללים. כמו מישהו שיש לו מה להסתיר. מישהו שמחביא משהו מאחורי ההצלחה של עכו. ויצמן לא רוצה קרדיט, לא רוצה להתפייט על הישגיו, הוא רוצה רק לנהל את הקבוצה בשקט. ולבד. כשזה הצליח, אי אפשר היה לבוא אליו בטענות. אבל מה ציון ויצמן עושה כשזה לא מצליח?

מרגע שציון ויצמן הבין שזה לא מצליח לו השנה, היו לו המון הזדמנויות להחזיר את אלי כהן. מאמן הפועל רמת גן הסתובב הרבה מאוד זמן ללא עבודה. לא ברור איך המאמן שהביא לעכו את העונה הכי גדולה שלה לא נשאר אצלה, אבל גם אחר כך לויצמן היה מספיק זמן להודות בטעותו. ויצמן לא עשה זאת. הוא לא עשה זאת מסיבה אחת הגיונית – הוא רואה את עצמו יותר גדול מהקבוצה. הוא הקבוצה. עמוק בפנים ידענו את זה כשזה הצליח, אבל מה ציון ויצמן עושה כשזה לא מצליח?

הוא ממשיך להתנהל כאילו הקבוצה היא שלו, למרות שאין אדם אחד בכדורגל העולמי שיכול להרגיש ככה. כל מי שחש ככה התרסק. בעכו מספרים על הרבה צרות בין ויצמן לעירייה, אומרים שלא ממש איכפת לו כי העירייה רוצה לקחת לו סמכויות, אז הוא עושה לה דווקא. קשה להאמין שזה באמת נכון, שויצמן לא כואב יותר מכולנו את מצבה של עכו. בכלל, העיריה לא צריכה לחשוב על מחליף לאדם שממש המציא קבוצה וחתום על הצלחה אדירה, אבל כשרואים את ההתנהלות של ויצמן במקרה של אלי כהן, קשה שלא לתהות – אולי באמת יש דברים בגו. אולי באמת ציון ויצמן אוהד קודם כל את ציון ויצמן.

כתבי הקווים במשחק המרכזי בין מכבי חיפה להפועל תל אביב ניסו לחלץ מדקל קינן הצהרת אליפות. הבלם המצטיין מיאן לספק את הסחורה, למרות שאפשר היה לחלץ ממנו אמירה לא פחות חשובה: לא לכל שחקן ישראלי טוב שווה לצאת לאירופה. במציאות שבה גלי הנדודים האלה מרסקים את ליגת העל, קינן יכול להיות השגריר הכי טוב של התובנה ההפוכה. קינן מראה לכל שחקן ששוקל לעשות זאת שיש מקרים בהם עדיף להישאר. שהסיפוק המקצועי וההצלחה על המגרש, יכולים להיות הרבה יותר גדולים כאן.

כי מהו קינן למכבי חיפה? נכון, הוא לא אריק בנאדו מבחינת איכויות של בלם, אבל הוא לא רחוק משם והרבה יותר קרוב מבחינת האישיות. קינן הוא מכבי חיפה החדשה. מקצועית, עניינית, קרת רוח. קינן תמיד העביר את התכונות האלה לאלו שלבשו ירוק לצדו. באירופה הסיכויים שלו לעשות זאת באותה צורה הם קטנים מאוד. באירופה הוא עוד בלם, עוד שחקן, במקרה הטוב, ובמכבי חיפה הוא הלב והנשמה. מוטב שכל שחקן ששוקל לצאת לחו"ל יחשוב גם על המקרה של קינן. מוסר ההשכל שלו לא פחות משמעותי מההצלחות של שחקנים כמו אליניב ברדה ומאור מליקסון. לפרטים נוספים: יניב קטן.

חשוב מאוד להסתכל על ההצלחה של קינן במכבי חיפה. איך במכבי חיפה הוא שוב הופך לדמות, למורה, למנהיג.

הפועל תל אביב: השחקנים מאבדים אמון באבוקסיס

מכבי חיפה תציע לדקל קינן חוזה עד סוף הקריירה

יניב קטן מסביר: "אריק בנאדו הוא השינוי הגדול"

התקשורת העולמית נגד בית"ר ירושלים