זו עשויה להיות חצי העונה העצובה ביותר שעברה על מכבי תל אביב מאז 1993. לפני 20 שנים בדיוק, בנקודת הזמן הזו של העונה, איבדה נבחרת החלומות של יעקב אדלר סיכוי להמשיך הלאה מבית שמינית הגמר אל שלב הפלייאוף של גביע אירופה לאלופות, ונאלצה להעביר כמה חודשי גארבג' אירופאי. מכבי סיימה אז את הבית במקום האחרון, המעליב, עם שלושה ניצחונות.
היה זה האות שבישר על בוא שבע השנים הרעות, התקופה השחונה בתולדותיה - שנים שהתאפיינו בקיצוץ דרמטי בתקציב, באובדן אליפות וגביעים, בהפיכתה לבשר תותחים אירופאי ובצניחה בעניין הציבורי שעוררה. לאורך שבע השנים האלה לא הצליחה מכבי להעפיל לשלב שמונה הגדולות של גביע אירופה.
עד שהגיע פיני גרשון ושינה את ההיסטוריה.
***
מכבי תסיים את הבית הזה עם יותר משלושה ניצחונות. ולא עומדות בפתחה שבע שנים רעות כל כך. היא עדיין מחזיקה במערכת הכלכלית החזקה ביותר בכדורסל האירופאי. יש לה קהל נאמן והיכל ביתי חזק ומסורת. מעבר לכך, יש תקדימים לעונות גרועות, אפילו יותר, שחוו מועדונים אירופאים ברמתה. גם קבוצות כמו צסק"א מוסקבה ופנאתינייקוס אתונה וקאחה לבוראל עברו התרסקות בשנים האחרונות - והתאוששו. מכבי עצמה, בעונת 2008/9, לא עברה את הטופ-16, ובעונה שלאחריה הגיעה לרבע הגמר עם יתרון הביתיות.
ואולם ההתאוששות לא מובנת מאליה. כדי שלא תיקלע למערבולת, לסחף שיטביע גם את העונה הבאה, מכבי חייבת ללמוד מהעונה הזו לקח. ויש יותר מאחד.
העונה הזו לא הייתה בגדר גזירת גורל. התוצאות על הפרקט הן פועל יוצא של שורת החלטות, ניהוליות ומקצועיות, בלתי-אחראיות (הדעה שלי לא הייתה משתנה גם לו היה מתגלגל סיום המשחק מול אולימפיאקוס אחרת ומכבי הייתה מנצחת). בחרתי חמש נקודות, חמישה אירועים, שלדעתי היו לרגעים המכוננים של הכישלון הנוכחי.
1. הפיצוץ עם יוגב אוחיון
במהלך הקיץ הכניסה עצמה מכבי, כמעט בהתנדבות, לאינספור משברים מול שחקנים. משבר אוחיון היה הקשה והחמור שבהם. רובם - סיפור אוחיון בפרט - פרצו מאותה הסיבה: ההנהלה העריכה באופן שגוי את תחושותיו, כוונותיו ורצינותו של הצד שכנגד.
לעתים התנהלה מכבי בזלזול כמעט מופגן כלפי בני שיחה. הזלזול הזה מגיע מתוך תחושה של "אני ואפסי עוד" - שהיא נגזרת של ההכרה (המיושנת והשגויה) לפיה מכבי היא האופציה הראשונה והכמעט-בלעדית של שחקנים בעלי דרכון ישראלי, או של שחקנים שלבשו בעבר את הגופיה הצהובה שלה.
היוהרה הזו הביאה לכך שמכבי איבדה הקיץ שחקן כמו אלכס טיוס, וכמעט איבדה את אוחיון - בו ראתה נכס אסטרטגי. בשנים האחרונות ההתנהלות הזו עלתה לה בבריחה של שחקני מפתח, נכסים אסטרטגיים אחרים, כמו ליאור אליהו (לויטוריה), טל בורשטיין (לפואנלבראדה), גל מקל (לגליל) ואחרים.
המציאות השתנתה. שחקנים ישראלים לא מפחדים יותר לסרב למכבי. יניב גרין היה אולי הסמל האחרון לכניעה למזוודות המזומנים. הישראלים החדשים דורשים לא רק כסף, כי אם גם אופק מקצועי ותחושה שיש בהם צורך.
אוחיון לא יאמר זאת במפורש, אבל את משקעי הקיץ הוא סוחב עד היום. ובפועל, כפי שרואים על הפרקט, לא הצליח להתאושש מהפרשה שחיסלה לו את הפגרה והחזירה אותו לסגל באיחור.
2. ההחתמה של מורן רוט
דיוויד בלאט לא רצה להחתים את מורן רוט. ההנהלה בחרה להחתים אותו בכל זאת. ידוע לנו שזה קרה עם עוד כמה שחקנים. בלאט לא חשק בדרקו פלאניניץ'. בעונה שעברה לא רצה את שון ג'יימס או את פפאלוקאס. בקיץ לא באמת רצה להחתים את פופס מנסה-בונסו, אבל שוכנע בנחיצותו.
בדיעבד, לא כל ההחלטות של בלאט היו נכונות. הוכח שההנהלה צדקה בעניין ג'יימס, למשל. אבל דבר אחר הוכח גם כן: כשמאמן לא רוצה שחקן מסוים, הוא לא יצליח. רוט לא שותף כמעט העונה. פפאלוקאס נמחק בעונה שעברה. גם ג'יימס כמעט לא ראה פרקט. למנסה-בונסו, שהגיע פצוע, בחר בלאט שלא להמתין אפילו שבועיים.
כשלקבוצה הנהלה דומיננטית, שדורשת דריסת רגל מקצועית, בניית הסגל כרוכה בכיפופי ידיים. הפיצוצים בלתי-נמנעים. לעתים ההנהלה מצליחה לגבור על המאמן. אבל הסוף תמיד זהה: בפועל, מי שמסמן את תנועת החילוף למזכירות הוא זה שעומד עם חליפה על הקווים (אף שבמכבי חברי ההנהלה עומדים גם כן, בחליפות, לא רחוק מהקווים, וחלקם מגלים מעורבות בנעשה במגרש לא פחות מאשר הצוות המקצועי). רק המאמן בוחר איך לחלק את עוגת הדקות. הוא מחליט את מי לקרב לצלחת ואת מי להרחיק.
המשגה של ההנהלה כפול: סיכויי ההצלחה של שחקנים שנכפים על מאמן הם מראש נמוכים, וגם מעמדו של המאמן עצמו נפגע בעיני המערכת-פנימה וכלפי הציבור. זה יוצר מרמור וכעסים אצל המאמן.
אומנם, זו לא העונה הגדולה בקריירה של בלאט. אולי חוסר-החשק המופגן בו מתנהל מקורו בתחושות הקשות שסוחב עוד מסיום העונה שעברה, כשדיוויד פדרמן ביזה אותו ברבים באותו ראיון ל"ישראל היום", והגיע לשיא (לשפל?) במחלוקות בלתי-נגמרות לאורך הקיץ ותחילת העונה.
3. ההתעלמות מקית' לנגפורד
לקראת סיום העונה שעברה אותתו נציגיו של קית' לנגפורד שהגיעה העת לדבר על הארכת החוזה. לנגפורד רצה אז לממש את האופציה לעונה נוספת במכבי, שהוערכה במעט יותר ממיליון דולר. מכבי החליטה לעשות שרירים; מיליון דולר, אמרו אז, זה סכום שלא נשלם עוד לשחקן אחד. לנגפורד הבין את המסר והחל לנהל מו"מ עם קבוצות אחרות. כשמכבי נכנעה והסכימה לממש את האופציה בסכום המקורי, זה כבר היה מאוחר מדי. לנגפורד קיבל עוד חצי מיליון דולר ממילאנו, והלך.
אתה לא יכול לבנות קבוצה בסכומים עליהם מכבי דיברה הקיץ. היא פנתה לסוכנים והבהירה שעומדים לרשותה לא יותר מכמה מאות אלפי דולרים בודדים לשחקן. בכסף הזה הצליחה לקנות רק אניגמות כמו ריקי היקמן, שחקנים בלתי-מבושלים כמו מלקולם תומאס או שחקנים בירידה כמו דיוויד לוגן.
הכישרון באירופה הולך ומצטמצם בשנים האחרונות. העריקה ההמונית ל-NBA הותירה באירופה מלאי מוגבל של שחקנים טובים באמת. שחקנים שבעבר מילאו את מעמד הביניים מבחינת הכישרון, והשתכרו בהתאם, מרוויחים היום סכומים שנושקים למיליון דולר. חימקי, שאינה עשירה בהרבה ממכבי, משלמת לקיי.סי ריברס 2.1 מיליון דולר לשנתיים. לוגן עולה למכבי שליש. פול דיוויס עושה בחימקי 900,000 דולר. פטרי קופונן מרוויח 1.7 מיליון דולר לשנתיים. זוראן פלאניניץ' עומד על 1.9 מיליון דולר לשנתיים.
זה לא אומר שמכבי צריכה לשבור לחלוטין את המסגרת התקציבית שלה ולכרוך טבעת חנק כלכלית סביב צווארה. אבל זה כן אומר שהיא חייבת להבין שהיא צריכה לפתוח את הכיס במקרים מסוימים. היא לא חייבת לשלם לג'ורדן פארמר שלושה מיליון דולר, כפי שמקבל בטורקיה. אבל בינתיים מכבי מסרבת לשלם (בזמן) מיליון דולר אפילו לשחקן מוכח, שהתערה במועדון הקשה הזה, כמו לנגפורד. זה מישהו שיכול היה להפוך לפרנצ'ייז פלייר, או לפחות להוביל את המערכת בשנתיים הבאות.
או שההנהלה תעשה את זה, או שתצהיר מראש: אנחנו מכוונים לשחקנים בינוניים, והתוצאה הסבירה ביותר היא תוצאות בינוניות. כך תבצע, לפחות, תיאום ציפיות מול האוהדים.
4. הוויתור על גיורגי שרמדיני
שרמדיני היה ההחתמה הראשונה שמכבי ביצעה הקיץ (למעשה, סגרה איתו עוד במהלך העונה שעברה). מכבי ידעה היטב במי מדובר: בחור בן 23, שהחל לשחק כדורסל בגיל מבוגר יחסית, שלא הצליח להשתלב בפאו ופרץ רק בקאנטו הקטנה, קבוצה נטולת ציפיות שאפשרה לו לגדול ולהתפתח תוך כדי תנועה. תהליך גדילה כולל מתן מרווח לטעויות ותמיכה מקצועית ומנטאלית. אבל מכבי לא נתנה לשרמדיני לטעות.
הצלחות אינסטנט עולות כסף. שחקן מבושל יקר יותר משחקן בהתגבשות. מכבי החתימה בשנים האחרונות חבר'ה צעירים, לפני פריצה. זה עבד עם הנדריקס ועם פארגו ועם פרקינס. זה לא תמיד עובד. כשהגיעה מכבי לשעת מבחן, במקרה של שחקן שסבל מקשיי-הסתגלות, חזרה לעבוד כמו ארגון חסר-רחמים, שדורש תפוקה מידית. נוצר כאן דיסוננס: מכבי משלמת כסף של קבוצה קטנה, אבל מתנהלת וחושבת כמו מועדון-על.
שרמדיני לא מספיק מוכשר כדי להפוך לכוכב אירופאי. אבל הוא מספיק טוב כדי לשמש כסנטר מחליף לגיטימי ביורוליג. הוא שווה 18-20 דקות בערב, ונותן תפוקה יציבה. אולימפיאקוס הבינה זאת. אתמול שיחק 20 דקות בדיוק והשיב ב-9 נקודות, 8 ריבאונדים, 2 חסימות ו-19 נקודות מדד. הוא אולי לא שומר גדול, יש לו הרבה חסרונות, אבל גם אפ-סייד רציני.
גם למילאן מצ'באן היה אפ-סייד. וגם הוא לא קיבל את ההזדמנות. בשני המקרים אשם בלאט: החבר'ה האלו מראש לא התאימו לסגנון הכדורסל האתלטי והמהיר שלו, לא מצאו את מקומם במערכת - ונפלטו.
אבל אם כבר החליטה ההנהלה לסמן פרוספקטים לעתיד, זה כן מקום שצריך להפעיל בו לחץ על המאמן כדי לנסות ולשלב אותם. אם להנהלה של מועדון יש חזון ארוך-טווח, הוא צריך להתבטא במקרים כאלו. מאמן הוא עובד זמני. מצ'באן יכול היה לשחק כאן שנים.
בפועל, בעניין שרמדיני ומצ'באן ההנהלה הלכה צעד קדימה, השקיעה כסף גדול והביאה לכאן שני שחקנים טובים; אבל ברגע האמת נכנעה, התקפלה ושחררה אותם. אם אתם מהמרים, לפחות תהיו מספיק אמיצים כדי להמתין עד לעצירת הרולטה. אל תנסו לצמצם הפסדים ולברוח עוד במהלך הסיבוב.
5. ההתנהלות הכוללת מול המאמנים (אפרופו כל הנקודות שלעיל)
אני מהמר שדיוויד בלאט לא יישאר במכבי בעונה הבאה. הוא שרד כאן שלוש עונות כי היה מספיק פוליטיקלי קורקט וסתגלן ביחס להנהלה הדומיננטית שלו. כמעט כל מאמן חזק שעבד ממכבי, לא בתקופה האחרונה כי אם בעשורים האחרונים, סיים איתה רע: רלף קליין, פיני גרשון, צביקה שרף.
הנהלת מכבי מורכבת מאנשי עסקים ממולחים. בעסקיהם הפרטיים הם יודעים להשאיר את הרגשות בצד. במכבי, כמות הרגש והאמוציות שמעוררת בהם הקבוצה מחלחלת לאופן הניהול שלהם את המועדון. האהבה לבייבי לא מאפשרת למנהלים לקבל החלטות בקור רוח. היא גורמת להם להיות מעורבים בחיי היום-יום של המערכת עד לעניינים הקטנים והדקים ביותר.
הם לא משחררים את הרסן. לא מאפשרים לילד לצעוד לבד. תמיד נמצאים מאחוריו, מתעניינים, דוחפים, כמו הורים מגוננים מדי. ולכן לעולם לא יחתימו מאמן כמו ז'ליקו אובראדוביץ', למשל.
בלאט יכול להיות איש קשה לפעמים. בבסיסו גם הוא קונטרול-פריק. הצדדים סוחבים מועקות משנים קודמות, אבל בקיץ, גם אחרי שהכל נשכח ונסלח, לכאורה, אמרו בהנהלה דברים קשים מאוד על בלאט מאחורי הקלעים. בלהקה שמורכבת מכל כך הרבה זכרי-אלפא, כולם כל הזמן חושפים שיניים.
בקרוב יחלו לדבר על העונה הבאה. בלאט כנראה לא ימשיך. מי שמכוון לג'וב הזה, ולא מתבייש להגיד זאת במפורש, הוא גיא גודס. חמש עונות (מצטברות) כעוזר הן די והותר עבורו.
גודס מתאים להנהלה. הוא איש מקצוע טוב ואדם נוח ופרגמטי. יכול להיות שהוא הבחירה המקצועית הנכונה, לשיטתם של מזרחי, הפדרמנים והרקנאטים. אבל הוא בוודאי לא הבחירה המקצועית האמיצה ביותר.
הילד הזה כבר גדול וחזק. הוא צריך שאמא ואבא ינתקו ממנו את חבל הטבור ויסירו את גלגלי העזר.
ואם לפעמים ייפול, הוא בוודאי יקום.
ohad@walla.net.il
