בשבוע שעבר אירחה אולימפיאקוס את סיינה האיטלקית. 10 שניות לסיום, במצב של 72:72 הכדור הלך לווסיליס ספאנוליס כדי לנצח את המשחק. לוקה באנקי, מאמנה חסר הניסיון של האורחת, החליט להמר ושלח דאבל אפ אגרסיבי על הכוכב היווני. דניאל האקט ובובי בראון התנפלו על ספאנוליס והכריחו את היוונים למסירות אשר הובילו להחטאה של קייל היינס מתחת לסל ולהפסד. למרות יום פושר ומטה של ספאנוליס, התקבלה החלטה אמיצה על ידי הספסל האיטלקי לא להמתין ולראות אם היווני קולע או מחטיא עם הבאזר. עכשיו נעבור שבוע אחד קדימה. במצב של אחד הפרש למכבי תל אביב, מגיע הכדור האחרון לאותו ספאנוליס, שיש לו כבר שבע נקודות ברבע האחרון. מכבי תל אביב מאפשרת ליוונים להריץ עבור הגו טו גאי שלהם פיק אנד רול קל, ועוד מול שומר הפיק אנד רול החלש ביותר שיש למכבי להציע פלאניניץ' וזה נגמר בבכי. נחזור לסיום המשחק בהמשך.
ההרכב שפתח את המשחק אתמול הכניס את הצהובים לבור. המספרים הבאים ימחישו עד כמה. החמישייה הראשונה באדום ניצחה את יריבתה בצהוב 9:26 בנקודות ו-2:10 בריבאונד. הפרמטר של הנקודות חייב להפתיע, אבל של הריבאונד הרבה פחות. כשמצוותים שני ריבאונדרים חלשים כמו פלאניניץ' (במיוחד) ואליהו ביחד, זה עלול להיגמר לא טוב. גם הרבע השני לא היה טוב בהרבה מקודמו, כאשר את המחצית מסיימים היוונים עם 12 זריקות עונשין. מכבי עם 2. התחושה הייתה שמכבי מסיימת את המחצית בפיגור 11 (ועם פיגור 54-28 במדד!!) אבל יוצאת ממנו בשן ועין, בעיקר הודות לאובר קבוצתיות של אלופי אירופה.
דיברנו מקודם על אומץ. נדמה שאנחנו כותבים או קוראים את זה בכל שבוע מחדש: הקבוצה של דיוויד בלאט היא קבוצה מוגבלת ובינונית. הקהל של מכבי מבין את זה, השחקנים של מכבי מבינים את זה, אפילו הפרשנים מבינים את זה. עושה רושם שרק הספסל של מכבי לא מבין את זה. או שאין לו מספיק אומץ כדי לעשות את ההתאמות הנדרשות. כשהעונה האירופאית הולכת ונגמרת, נדמה היה שהספסל של מכבי הבין שהקונספט שלו מיצה עצמו, והגיע הזמן לעשות הכל רק הפוך. במקום להריץ התקפות סטטיות מתוחכמות, אפשר פשוט להריץ. ומהר. במקום לחכות ליריבה בהגנות נסוגות, אפשר ורצוי להתפרע ולקחת סיכונים הגנתיים. במקום לקטר על היכולות ההגנתיות של סילבן לנדסברג ודיוויד לוגן, אפשר לתת להם קצת מרווח תמרון ולנצל את היכולות שלהם לעשות סל. יכולות שהסגל של מכבי איננו מבורך בהן. וכשנותנים דקות משחק רצופות ומשחררים את הרצועה, פתאום גם הדברים נראים אחרת אפילו בהגנה.
עד כמה אחרת? פתאום המאץ'-אפ ההגנתי של ספאנוליס האיום הוא דווקא דיוויד לוגן המושמץ. וזה אפילו לא כל כך נורא. מכבי רצה וקלעה 29 נקודות ברבע השלישי כשהיא מציגה את הרבע הכי טוב והכי מלהיב שלה העונה, וזאת עם הרכב שכמעט ולא נוסה לפני כן. אז נכון שהיוונים שקלעו 8-16 לשלוש ברבעים 1,2,4 הצליחו לקלוע אפס מ-11 לשלוש ברבע השלישי. אבל כשמעיזים ולוקחים צ'אנסים, לפעמים מצליחים לשבש את משחקה של היריבה. ולפעמים מצליחים לקבל דקות איכותיות משחקנים שלא מוצאים את עצמם בקונספט הקודם והשמרני. לפני שבועיים זה היה מורן רוט. אתמול אלה היו לוגן ולנדסברג (מדד +17 בסיום הרבע השלישי). אז האם התגלה כאן אומץ? כנראה שלא, כי הרבע הרביעי הוכיח ששום דבר לא באמת השתנה.
נלך שני רבעים אחורה. ברבע השני נוצר מיני מומנטום צהוב, בהמשך לנקודות מרשימות של לוגאן. הציפייה במצב כזה היא לחזור וללכת אל האיש החם. במקום זה הלכה מכבי בהתקפה הבאה לפוסט אפ של מלקולם תומאס. פוסט אפ. של מלקולם תומאס. כשזה קורה ברבע השני זה לא כל כך נורא. כשזה קורה בסופו של משחק מפסידים. אמרנו כבר שלנדסברג ולוגן היו שחקני ההתקפה המרכזיים של מכבי אתמול. אליהם צריך להוסיף את דווין סמית' ושון ג'יימס המצוינים. בהיעדרו של האחרון בשל עבירה חמישית, ניתן היה לצפות שמכבי תלך לאחד משלושת האחרים בדקות האחרונות. אז כמה זריקות לקחו לנדסברג ולוגאן ב-2-3 הדקות האחרונות? הם לא. הסיבה היא כנראה אותה הסיבה שהביאה לשמונה זריקות בלבד לשלוש של סמית'-לנדסברג-לוגאן (למרות 75% הצלחה) בכל המשחק כולו. הרכז. יוגב אוחיון.
עכשיו בואו נדבר על יוגב אוחיון. אוחיון ביצע קפיצת מדרגה שלא תיאמן בעונה שעברה, כשהוא קופץ בכמה חודשים מעמדת רכז ליגה בינוני ועד לשחקן מוביל במכבי תל אביב, ואחר כך בנבחרת. אפשר להתווכח אם הוא מתאים לעמדת הרכז הראשון במכבי או לא (כותב טור זה שייך לקבוצה שאומרת לא) אבל לאף אחד אין ספק שמדובר בשחקן איכותי ומוכשר. לאוחיון היה משחק בינוני אתמול, עם מחצית ראשונה חלשה ומחצית שנייה משופרת. אחרי מספר פיק אנד רולים מוצלחים לקראת סוף הרבע הרביעי שהביאו להכנסת כדורים פנימה, החליט אוחיון לקחת את המשחק על עצמו. למה? ככה. כי כנראה שהוא חושב שמגיע לו. אז מה אם הוא סיים את המשחק עם מדד איכות עלוב של פלוס 2 ואז מה אם יש שחקנים אחרים טובים ומתאימים ממנו לקחת את הזריקות האחרונות. ליוגב אוחיון מגיע. וככה, לא בפעם הראשונה העונה, מחרב השחקן שמחזיק בתואר הרכז הראשון של מכבי את המשחק ומפסיד אותו במו ידיו, עם ארבע החלטות התקפיות רעות מתוך חמש האחרונות. למה? כי כנראה שמגיע לו.
לו היו מוצאו ושמו של הבחור הזה שונים, אלמלא היה "ילד" מקומי "משלנו", אלא שחקן זר שמגיע מעבר לים, מזמן היו עורפים כאן את ראשו. לאף אחד אצלנו אין ולו גרם של סבלנות לשחקנים שדואגים לעצמם על חשבון הקבוצה, שכופים זריקות ושמשחקים בצורה אנוכית וכל כך לא חכמה. בתנאי שהם זרים. אבל כשחושבים על זה, התנהגות ה"מגיע לי" הזאת באה לידי ביטוי גם בקיץ האחרון, כשאוחיון הוביל את מכבי תל אביב להתגוששות משפטית ותקשורתית מיותרת, למרות שידע בוודאות שהטענות שלו הן טענות סרק בלתי מבוססות. אבל ליוגב אוחיון זה לא שינה, כי ליוגב אוחיון מגיע. אז בקיץ באנו כולנו בטענות אל הסוכן האירני הנבל וחסר הבושה, אבל יכול להיות שטעינו. יכול להיות שיוגב אוחיון לא הובל על ידי אף אחד. הוא פשוט החליט שמגיע לו. בדיוק כפי שהחליט שמגיע לו לנסות ולנצח את המשחק מול אולימפיאקוס לבד ובעצמו. פעם נהגו כאן לומר על חבר'ה מקומיים, משלנו, שיש להם חוצפה חיובית. במקרה של יוגב אוחיון, לפחות אתמול, זאת נראית סתם חוצפה.