דיוויד בלאט זימן השבוע הרבה משחקניו לשיחות אישיות. בשבוע שעבר, במשחק מול חימקי ברוסיה, חש בסדקים ההולכים ונפערים בשריון המנטאלי שבדרך-כלל עוטות הקבוצות שלו.
וזו אולי הדוגמה המובהקת ביותר לעונה המורכבת שעוברת על בלאט, שהיא בוודאי הקשה ביותר בקדנציה הנוכחית שלו במועדון: מי שעשה לו שם של מאמן-פסיכולוג נדיר, האיש שתחזק ברמה המנטאלית את קבוצות השושלת הראשונה והשנייה של פיני גרשון, זה שגיבש את החבורה הרופסת שהייתה נבחרת רוסיה לכדי אגרוף קמוץ, איש המקצוע שלקח לפני שנתיים קבוצה של נו-באדיז ועיצב אותה כחבורת רוצחים שהייתה לסגנית אלופת אירופה - הוא, דווקא הוא, מאבד שליטה על אסופת השחקנים הנוחה ביותר לאימון שהתגבשה ביד אליהו בשנים האחרונות.
שחקנים במכבי מספרים כבר תקופה ארוכה על התנהלות במציאות בלתי-אפשרית כמעט, חסרת וודאות, בה תפקידם במערכת אינו מובן עד תום אפילו להם. זה גורר תסכולים, וכעסים, ומחזות של שחקנים הנטועים על הספסל בפנים קפואות, שמתהלכים במסדרונות ההיכל בחוסר-סבלנות, שמתנהלים באימונים במרירות מופגנת.
ישנם הרבה מקורות אפשריים להתפוררות הפסיכולוגית הזו. החשודה העיקרית היא הרוטציה הארוכה, הדת השנייה של בלאט.
הרוטציה הזו מורכבת מ-12 שחקנים (ליתר דיוק: 11, אם נוציא מהמשוואה את פניני של השבועות האחרונים). בטופ-16 של היורוליג מקבלים שני שחקנים נתחי פרקט גדולים של 30-32 דקות לערב (היקמן וסמית'); שניים אחרים עומדים על 25-26 דקות מכובדות בממוצע (אוחיון וג'יימס); שניים מגרדים את ה-19-20 הבינוניות (אליהו ולוגן); והיתר נאבקים על מנות קצובות של 10-14 דקות (קיינר-מדלי, לנדסברג, פלאניניץ', תומאס, רוט - כשהוא בכלל רואה פרקט. פניני, כאמור, תקוע על 5 דקות ומטה, כשהוא מתקשה להרים עצמו מנטאלית מהמהלומה המוראלית של אירועי הדרבי).
***
הפסדים, כמובן, מעצימים את תחושות התסכול.
"הדימוי העצמי של שחקנים מאוד שביר", אומר פסיכולוג הספורט נועם איל, שעובד עם מספר קבוצות בכירות בספורט הישראלי. "מבחוץ הקהל רואה שחקנים אתלטים, מיומנים, מקצועיים, אבל בפועל, מבחינה פסיכולוגית, המצב שונה. שחקנים נעים כל הזמן בין תחושות של זעם ותסכול לבין שאפתנות ורעב. כל עוד מנצחים, יותר קל להכיל את זה. בהפסדים התחושות מוקצנות. ואז, ככל שהמעמד של שחקן מסוים נפגע, או שההערכה העצמית שלו נפגעת, כך המטוטלת הזו של הרגשות נעה בצורה יותר אגרסיבית".
איל טוען כי רוטציית שחקנים אינסופית, אם אינה מתוחזקת מבחינה נפשית ומקצועית כהלכה, הופכת לפצצה מתקתקת. "מבחינה פסיכולוגית רע מאוד להשאיר בקבוצה שחקנים שלא משחקים. שחקנים באים לטיפול פסיכולוגי בעיקר מהסיבה שהם לא משחקים במשך פרקי זמן ארוכים. זה יוצר אצלם תחושת זעם כל-כך גדולה, עד כדי כך שמאמנים לא מודעים לפעמים לפוטנציאל ההרסני של שחקנים שלא משחקים. זה יוצר אצל השחקנים אימפוטנציה שרובם לא בנויים להשלים איתה".
ולא כל שחקן בנוי לקום מהספסל; זו אומנות שצריך ללמוד, מחזק צביקה שרף. "פעם היה במכבי את מוטי דניאל, שהיה השחקן השישי הקבוע שלנו. היום אין אחד כזה. כל שחקן חושב שהוא מספיק טוב כדי לשחק. משם מתחילות כל הבעיות".
***
מוטי דניאל יודע מה הוא ראה על הספסל של מכבי במשחקים מול חימקי וראשל"צ: "המצלמה עוברת ואני קולט את פניני עם הראש למטה, ואחר כך אותו מדבר עם השחקן שלידו. זה נראה כאילו השחקנים על הספסל לא קשורים למשחק. ואלו שחקני נבחרת, שחקני נבחרת של עשר שנים, לא ילדים שאמרו 'בואו נעשה להם טובה ונביא אותם אלינו'. אין לי ספק שיש במכבי שחקנים שמצויים ברמת סבל אדירה".
דניאל מדבר מניסיון אישי; במהלך תשע עונותיו במכבי חווה רגעים לא מעטים כאלו על בשרו.
"אני תמיד אומר שמכבי זה המקום הכי טוב להיות בו כשאתה משחק, והמקום הכי גרוע להיות בו כשאתה לא משחק. לשבת על הספסל במכבי זה נורא. תחשוב על רמת החשיפה שהקבוצה מקבלת ונסה להבין מה מרגישים שחקנים שלא משחקים. כשאתה לא משחק, פשוט לא מתייחסים אליך. מורן רוט, למשל: מצד אחד הוא נתן כמה דקות טובות לפני שבועיים מול פנרבחצ'ה-אולקר וקיבל פידבקים כאלו ששחקנים שמשחקים בקבוצות אחרות לא מקבלים במשך עונה שלמה. אבל כשאתה לא משחק אתה נדחק לשוליים, הופך לאוויר, אתה לא קיים. או שקורה לך דבר יותר גרוע: האנשים ברחוב מתחילים לשגע אותך. הם שואלים: למה לא שיחקת? מה קורה אתך? ואין לך תשובות.
"הישראלים הכי סובלים מזה", משוכנע דניאל. "פניני סובל. רוט סובל. אתה רואה את זה בשפת הגוף שלהם. זרים - הם שכירי חרב. עבורם זה ביזנס. הם יודעים שבמקרה הכי גרוע, בתוך כמה חודשים הם לא יהיו פה. אבל הישראלים - לאן הם כבר יכולים ללכת?".
***
אתה צריך להיות אמן, להטוטן, כדי לנהל רוטציה של תריסר שחקנים.
פעם התחלק עולם הכדורסל לשתי אסכולות מרכזיות: אסכולת הרוטציה הקצרה, שדגלה בשיטת ה"שבעה שחקנים וחצי", כפי שמסביר דניאל ("שבעת הראשונים משחקים הרבה, השחקן השמיני לא חייב לאכול") - ואסכולת הרוטציה הארוכה, שדגלה בחלוקת דקות רוחבית.
השיטה הראשונה לא מחייבת לקבוע היררכיה מקצועית ברורה. אם הדקות מתחלקות בין שבעה או שמונה שחקנים, כולם משמעותיים. השנייה דורשת סדר, היגיון כלשהו. יש הרבה מאמנים שדוגלים בפילוסופיית ה"שני שחקנים טובים על כל עמדה", וקבוצות עשירות דיין בדרך-כלל מצליחות לגייס עשרה שחקנים מוכשרים שיכולים להפוך משחק בכל רגע נתון; יש לכך יתרונות מקצועיים רבים (ריבוי אופציות מקצועיות, צוותים והתאמות), אבל נקודת תורפה פסיכולוגית גדולה.
"האומנות המרכזית של המאמן היא להוציא מכל שחקן את המיטב", אומר נועם איל. "חומר הגלם שלו זה השחקנים. בסופו של דבר, מה שקובע את מידת ההצלחה של הקבוצה זה מה שהשחקנים עושים על המגרש. מאמן צריך ליצור אצל שחקן מוטיבציה נכונה בכל רגע נתון, שבעזרתה יצליח להתגבר על התסכולים שנובעים מהיעדר דקות משחק. אם המאמן מצליח לגרום לשחק לעבור את רגעי התסכול טוב יותר, ומנגד לעורר רעב מחודש אצל השחקנים שמשחקים, הוא עושה את שלו. ואם הוא מרפה מהמשימה הזו, שדורשת הרבה עבודה והכנה מנטאלית, ומרשה לעצמו לא להתאמץ, העסק מתחיל לברוח לו מבין האצבעות".
לבניית אופי של שחקן משלים נדרשת עבודה אחרת מצד המאמן, סבור איל. הוא קורא לכך "השקעה אינטלקטואלית". ברמת ההתנהלות הפסיכולוגית מול השחקן, אין דין שחקן בכיר לשחקן שולי. איל טוען שמאמן שמתייחס לכל שחקניו באופן שווה ומתעלם מהמציאות המקצועית שנוצרת בפועל - פשוט טועה.
"אם אתה לא מבצע תיאום ציפיות עם השחקנים, אם אתה כמאמן לא מסביר להם למה את מצפה מהם ואיזה תפקיד אתה מייעד עבורם, יכולות להיווצר אצלם ציפיות מסוימות, וברגע שהם לא ממומשות הם מתערערים. גם אם אתה לא משחק, לשחקני כדורסל יש כלים להשפיע לרעה על קבוצה גם בצורה פאסיבית. הם 'מכבים' את עצמם ויוצרים רגשות אשמה אצל השחקנים שמשחקים. הם יוצרים דכדוך כללי במסגרת. הם עושים פרצוף באוטובוס, במלון, בנסיעות. זה פוגע ביכולת של הקבוצה. השחקנים האלו רואים במאמנים שלהם רמאים, ואז הם מנסים לקלקל ולהפריע לשחקנים שכן משחקים כדי לגמד אותם. יותר מכל דבר אחר, זה משהו שיכול לחסל קבוצה, ובתוך זמן קצר".
***
מכאן נגזרת השאלה הבאה: האם - לאור העובדה שמאמן כדורסל יכול לחלק רק 200 דקות בערב - כלל ריאלי, או אפשרי, לקיים רוטציה של 12 שחקנים - ולשמור על כולם מאושרים?
"בכדורסל האירופאי יש מספר קבוצות שעושות את זה טוב - קאחה לבוראל וצסק"א, למשל - ויש קבוצות שעושות את זה פחות טוב", משיב צביקה שרף. "זה תלוי בהרבה דברים. אין חוקים ברורים. אישית, אני חושב שאתה לא יכול לשחק עם חמישה שחקנים, אבל גם לא עם 12".
הכדורסל האירופאי עבר מהפכה במילניום השלישי: מחציות הפכו לרבעים; שעון ה-30 הפך ל-24; קצב המשחק עלה, רמת הפיזיות והאתלטיות השתנתה - וכך כמות האנרגיות שנדרשים להשקיע שחקנים בכדורסל המודרני עולה לאין שיעור על האנרגיות והמאמץ בכדורסל הישן, האיטי יותר, של שנות ה-80' וה-90'. מקום בו דוגל המאמן במשחק הגנה אגרסיבי ובלתי-מתפשר ודורש משחקניו רמת ביצוע מושלמת בהתקפה, המאמץ הנדרש מוכפל.
גם סגנון המשחק השתנה; נגמרו הימים בהם שחקנים קלעו 30 נקודות למשחק. מאז ימי אלפונסו פורד ז"ל לא ראתה אירופה סופר-סקורר דומיננטי כפי שעדיין קיים ב-NBA. אפילו שחקני-על כמו חואן נבארו או ואסיליס ספאנוליס משחקים ביורוליג פחות מ-30 דקות בממוצע (ספאנוליס 29, נבארו 24), וקולעים באזור ה-15 נקודות לערב (15.6 לספאנוליס, 12.4 לנבארו).
"אין יותר גאליס, פטרוביץ' או קוקוץ', שמשחקים 40 דקות וקולעים 35 נקודות", אומר שרף. "ב-NBA, שזה יותר כדורסל של אחד-על-אחד, אתה עדיין יכול לראות תופעות של שחקנים שקולעים 40 נקודות ויותר מ-25 נקודות בממוצע. באירופה אתה כבר לא יכול לנצח עם כוכב אחד".
מעבר לכך: ייתכן שהדרישות המקצועיות של בלאט, הפרפקציוניזם שמאפיין את הכדורסל שלו, אינו מאפשר לקיים רוטציה קצרה. מצד שני, השאלה היא האם ניתן להסתפק ברוטציה ארוכה-מעט-פחות.
"12 זה יותר מדי", מסכים דניאל עם שרף. המבנה האופטימלי? "עשרה שחקנים טובים, שמתוכם שניים-שלושה שחקנים יכולים לשחק בשלוש עמדות", אומר שחקן העבר של מכבי ומנהל הפועל חולון בהווה. "זה, כמובן, בהנחה שכולם בריאים וכולם מתפקדים. אם אתה לא רוצה לקחת סיכונים, אתה צריך 11 שחקנים. השחקן ה-11 הוא שחקן שבדר"כ אין לו מקום משמעותי ברוטציה, אבל הוא בא לידי ביטוי במשחקים הפחות חשובים או כשמישהו נפצע".
***
במשחק האחרון, ביום שני מול מכבי ראשל"צ, חילק בלאט באופן נדיר את הדקות לאורך ולא לרוחב: חמישה שחקנים שיחקו בין 23 ל-29 דקות (ג'יימס, סמית', היקמן, אליהו, אוחיון); שלושה נוספים בין 11 ל-18 (לנדסברג, לוגן, קיינר-מדלי); היתר גירדו שאריות (פלאניניץ', פניני, רוט).
השאלה היא האם מדובר בשינוי קונספציה - האם החליט להמר על חבורה מצומצמת של שחקנים - או שמא מדובר בסוג של מסר לשחקניו, איתות לאלו שאינם בעניינים על כך שקיצוץ הרוטציה הוא תרחיש אפשרי.
במסיבת העיתונאים אמש נשמע בלאט אמביוולנטי.
"לכל הקבוצות יש סגלים מאוד עמוקים, של 13-14 שחקנים", אמר. מצד שני הדגיש כי "אנחנו צריכים להביא את השחקנים שלנו למצב שהם צריכים לתרום. אם חימקי יכולה להעלות את החמישייה השנייה שלה ולקבל ממנה 60 נקודות, ואנחנו מקבלים מהספסל כמות מזערית, אז זו בעיה וזה לא מתאים לרמה של הטופ-16".
האם יוותר על השוליים, יגבש חבורה נבחרת ויצא לקרב? האם יעדיף לשמר את השיטה המוכרת, לא לחרוג ולזעזע דווקא במאני-טיים? דיוויד בלאט חייב להחליט, לפני שיהיה מאוחר מדי.
ohad@walla.net.il
מכבי תל אביב מול אולימפיאקוס:
ואסיליס ספאנוליס עדיין מככב, אולימפיאקוס הרבה פחות
21:45, ישיר בוואלה!: מכבי תל אביב - אולימפיאקוס