מרתון 2012 של ה-NFL נכנס בלילה שבין ראשון לשני אל האצטדיון, להקפת הסיום לקול תרועות הקהל. המרוץ ה-32 ראשי, שהוזנק בספטמבר, יגיע לסיומו בעוד שבועיים כאשר שתי הקבוצות האחרונות, בולטימור וסן פרנסיסקו, ישחקו בסופרבול שצפוי להיות רווי בסיפורים מרגשים (ריי לואיס) ודביקים ("אבל אבא, ג'ים לא נותן לי לנצח אף פעם". "אבל אבא, ג'ון חטף לי את הכדור" וכו' וכו'). עוד קודם לכן, ננסה לסכם מעט את מה שראינו בחגיגת גמרי החטיבות, שהיו שונים בתכלית מכל אחד מהסיבובים הקודמים בפלייאוף הנוכחי והסתיימו בפעם הראשונה מאז 1997 בה שתי קבוצות החוץ הן אלה שמעפילות לסופרבול בתום הסיבוב הזה.
לכבוד פסח הבא עלינו לטובה (אל תגלגלו עיניים, אשתי ואני כבר קיבלנו הזמנה ראשונה השבוע. אגב, מעניין מי מההארבואים מארח את המפגשים המשפחתיים?), הנה הם ארבעת הבנים, החכם, הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול.
חכם, מה הוא אומר?
ראיתי מה עשו הפאלקונס בפתיחת המשחק בשבוע שעבר לסיאטל וראיתי גם איך המשחק ההוא נגמר. להתרגש מפיגור 17:0 בחוץ תוך רבע שעה זה כל כך 2010 וג'ים הארבו העמיד את עצמו באופן סופי ומוחלט בשורה הראשונה של מאמני הליגה, אולי אפילו במקום הכי גבוה על הפודיום.
לניינרס לא הייתה תשובה בפתיחה לחוליו ג'ונס, שקירקס את ההגנה שלהם וסגר 120 יארד וצמד טאצ'ים תוך רבע אחד. מצד שני, שאר ההתקפה של אטלנטה לא ממש הייתה במשחק וכמו שפיני גרשון אומר: "סטטיסטיקות מתיישרות". ואכן, ג'ונס נרגע, בעיקר בזכות הגנת הניינרס בראשות הסמית'ים, אלדון וג'סטין, שהחלה ללחוץ עליו. את המחצית השנייה סיימו ג'ונס ורודי וויט גם יחד עם שש תפיסות ל-62 יארד. מהפך.
מהיום בו דרכה כף רגלו של ג'ים הארבו בקנדלסטיק, הניינרס הם הקבוצה הכי טובה ב-NFL. בעונה שעברה, השמטת כדור החזרה כנראה מנעה מהם הופעה בסופרבול (כמה אנשים השליכו את עצמם מגשר הזהב כשלהמייקל ג'יימס כמעט שמט את ההחזרה שלו ברבע הראשון אתמול?) והפעם כבר שום דבר לא עצר אותם.
זה קרה בעיקר כי הארבו בחר, בניגוד לרוב המאמנים בליגה הזו, להיות חכם ולא צודק. מי היה לוקח הימור כזה באמצע העונה ומחליף את אלכס סמית' בקולין קפרניק? הרי כולם אמרו שזה הרגע בו העונה של הניינרס הולכת לפח. אבל הארבו צדק ודווקא אמש, כש-QB K סיפק משחק סביר ולא יותר, אפשר היה לראות שזו הייתה החלטה נכונה ומושכלת.
קפרניק משרה שקט, שאיפשר לניינרס לחזור לאט אבל בטוח למשחק, בניגוד לסמית', סביבו תמיד הייתה פאניקה מהמסירה הבאה, שתוביל לטעות הבאה. הוא המשיך ללכת עם פרנק גור, שלא מצא את עצמו כלל בפתיחה (28 יארד בשמונה נשיאות בחצי הראשון) וקיבל ממנו בתמורה (72 יארד וצמד טאצ'דאונים מנצח בחצי השני).
רשע, מה הוא אומר?
"אני ריי לואיס". סתם. קשה לאהוב את הרייבנס, קשה גם שלא לאהוב אותם. הקבוצה הכי קשוחה בליגה שאיבדה חלק גדול מהקשיחות שלה בשנים האחרונות, סוף כל סוף הצליחה לא להפיל את המשוכה האחרונה ותזכה לצ'אנס לטבעת נוספת (אגב, סן פרנסיסקו ובולטימור מעולם לא הפסידו בסופרבול. הימורים מישהו?)
אחרי שנים של קרוב וכמעט, הכל התחבר לחבורה הלוחמת מהבלטווי. תחושת השליחות שהביאה הודעת הפרישה של ריי לואיס, הכושר וקור הרוח המדהים של ג'ו פלאקו, שלראות אותו על המגרש מזכיר לפעמים את ולריה מקסיוטה באולימפיאדה, עם התוצאות של אלי רייזמן וגבי דגלאס והיכולת של כל הקבוצה הזו להיות מושלמת בבינוניות שלה ועדיין להשיג בדיוק את מה שהיא רוצה, בכל רגע נתון.
הריצה של הרייבנס מזכירה את הטריקים של הג'איינטס, שנכנסו לפלייאוף מהדלת האחורית גם ב-2007 וגם ב-2011 והתחברו ברגע האמת כל הדרך לטבעת. בולטימור הוכיחה בפוקסבורו שהיא אולי פחות מוכשרת ונוצצת מניו אינגלנד, אבל שכקבוצה, היא הרבה יותר טובה. שימו לב למספרים: שני רצים עם 52 (פירס) ו-48 (רייס) יארד. שלושה תופסים עם 69 (טוריי סמית'), 60 (בולדין) ו-55 (פיטה) יארד. אף אחד לא מתעלה בהתקפה, אף אחד לא בלתי ניתן לעצירה, חוץ מהמכלול. ופלאקו, שמספק פלייאוף וינטאג' עם שמונה טאצ'דאונים ואפס איבודים עד עכשיו. ככה מגיעים לסופרבול, ככה לוקחים אליפויות.
בולטימור ידעה להישאר צמודה כל המחצית הראשונה, למרות דרייב של הפטריוטס שהסתיים בטאצ'דאון ויכול היה לגמור אותה מנטלית. ג'ון הארבו עשה את ההתאמות האחרונות שלו במחצית השנייה, בעיקר בהתקפה שלא ממש תיקתקה והביס את הפטריוטס 0:21 אדיר (0:35 יחד עם אחיו באטלנטה במחצית השנייה. מדהים).
וההגנה. אוי ההגנה. כמו לקהת כוורת, גם להקת שלטון הארגמן חזרו אמש לסיבוב הופעות אחרון בהחלט (כנראה). מלבד לואיס, שעם יד אחת, רגל אחת וקוצב לב, הוביל עם 14 תיקולים, השמות שונים, אבל המנטליות זהה. ברנרד פולארד המשיך לחסל פטריוטים בקצב שיוביל לשלילת האזרחות שלו יום אחד והלוטי נאטה היה האקס פקטור עם שלוש פגיעות בול בבריידי, שגמרו את הקוורטרבק של ניו אינגלנד. לפני שלוש שנים בולטימור עצרה את הפטריוטס, בפלייאוף, בפוקסבורו, על 14 נקודות. אתמול היא שיפרה אפילו את זה והביסה אותה שוב. בפלייאוף הזה, לפחות בינתיים, פוטבול משחקים 60 דקות (לפעמים יותר) ובסוף הרייבנס מנצחים.
תם, מה הוא אומר?
איך? איך מאבדים פעמיים, שבוע אחרי שבוע, בבית, בפלייאוף, יתרון כל כך גדול? אטלנטה היא הפראיירית הכי גדולה בעולם ואחרי שבעה דרייבים מנצחים שהוביל העונה מאט ריאן, המזל אזל ברגע הכי לא מתאים.
הפאלקונס שוב פתחו נהדר ושוב נכנעו לאופי המתסכל של עצמם. הטאצ'דאון האחרון בקריירה המפוספסת של טוני גונזאלס היה אמור לסגור עניין. הוא הגיע מיד אחרי שהניינרס השלימו קאמבק ראשון ועם הבאזר למחצית. גם בהמשך סן פרנסיסקו הייתה עסוקה בעיקר בעזרה למארחת, כשענתה על איבוד אווירי של ריאן בהחמצת בעיטה של דייויד אייקרס המגוחך ובפאמבל שטותי של ריאן בפאמבל שטותי לא פחות מצד קראבטרי, עד שהגיע הנקודה בה הניסים עברו את הגבול.
אטלנטה לא הייתה לכל אורך העונה קבוצה שראויה לסופרבול. היא קבוצה נהדרת, אבל לא הכי טובה ב-NFC, גם לא השנייה הכי טובה כנראה. אולי שלישית. היא נהנתה מהתפרקות של הסיינטס, מהמגרש הביתי ומקפיצת המדרגה של ריאן, שהוכיח במשחק אתמול שיש לו עוד כמה מדרגות לקפוץ.
בעונה הבאה, בלי גונזאלס, אבל עם ריאן מחושל יותר, הפאלקונס יצטרכו שוב לעמוד באתגר הקבוצה עם המאזן הטוב בליגה. גם לפני שנתיים הם סיימו את העונה ראשונים בחטיבה ובעונה שלאחר מכן היו הרבה יותר חלשים והשתחלו לפלייאוף עם לא מעט קשיים. הבעיה הבולטת ביותר שעומדת בפני אטלנטה היא בעיית האופי, כי לפחות ממה שראינו בפלייאוף הזה, הקבוצה מג'ורג'יה יכולה לנצח כל משחק, אבל לא בנויה לעשות זאת.
וזה שאינו יודע לשאול?
אולי זו הצרה הכי גדולה של ניו אינגלנד. הקבוצה הזו, שחוותה הצלחות מפוארות בתחילת העשור והצלחות קצת פחות גדולות, אבל עדיין מרשימות, גם מאז האליפות האחרונה, שכחה איך שואלים את השאלות הקשות.
איך זה שהקבוצה מובסת בפעם השלישית בארבע שנים במשחק פלייאוף ביתי? איך זה ששחקן ההגנה החשוב ביותר, אקיב טליב, שהגיע לקבוצה באמצע העונה בגלל בעיות פציעות לאורך הקריירה, יוצא בגלל פציעה כבר אחרי כמה דקות ואין שום פיתרון או תוכנית ב'? איך זה ששחקן ההתקפה הכי חשוב, רוב גרונקובסקי, פצוע כבר פעם שנייה ברציפות מתוך שתי עונות בליגה בדיוק במאני טיים וגם להיעדרות שלו אין שום פיתרון יצירתי?
איך זה שטום בריידי זורק את מספר הזריקות הכי גבוה בתולדות הפלייאופים שלו, שבוע אחרי שהריצה הייתה זו שהפתיעה את יוסטון? איך זה שטום בריידי שוב מגיע כבוי למשחק מכריע? איך זה שמול הגנה מותשת, ששיחקה כבר שניים ורבע משחקים ו-87 מהלכים בכל אחד ממשחקי הפלייאוף הקודמים שלה (ועוד 82 אמש), דווקא ההתקפה של ניו אינגלנד נראית עייפה יותר? האם ההתקפה של ניו אינגלנד התאהבה יותר מדי בטריקים בדאון רביעי ובנו האדל, עד ששכחה לשחק פוטבול נכון כשצריך?
איך עוד לא הוציאו במסצ'וסטס חוק נגד ברנרד פולארד?
הרבה שאלות, הדחה אחת.
מכל 12 הקבוצות שעלו לפלייאוף הזה, ניו אינגלנד היא זו שתצטרך לבצע הכי הרבה חושבים בפגרה הקרובה, הבעיה מבחינתה היא, שלא בטוח שהאנשים שמנהלים את העסק עוד מסוגלים לעשות את זה.
השבלוניות הייתה בעוכרם של הפטריוטס אמש, בדיוק כמו בהדחות הקודמות. שום דבר כבר לא ייפגע במורשת האגדית של בליצ'יק ובריידי, שאומנם זוכרים להם את הספק כישלונות האחרונים (אם אפשר לקרוא לשני סופרבולים ושני גמרי חטיבה מאז הזכייה האחרונה כישלונות), אבל שוכחים שהם הפכו את המועדון הבינוני הזה לאימפריה ולסמל היציבות.
כאמור, כעת הגיע הזמן להתחיל לערער את היציבות הזו, כי היום שאחרי בריידי נראה שחור והיום הזה מתקרב. אפשר לנסות להסביר עד מחר מה לא עבד לניו אינגלנד במשחק הזה, אבל הסיבות כל כך רבות, שאין טעם להתחיל אפילו. הרייבנס היו מוכנים לכל דבר וידעו שהלחץ ישפיע רק לצד אחד אם הם יישארו צמודים. מעכשיו ועד ספטמבר, בניו אינגלנד חייבים ללמוד איך שואלים את השאלות הקשות.
ועוד שתי קטנות:
* אתמול, מהשעה 22:00 והלאה, שלושה ערוצים (52, 54, 56) הראו את המשחק בין רומא לאינטר. שלושה נוספים (58, 61, ו-METV), הראו את אטלנטה נגד סן פרנסיסקו. איך מסבירים לאישה אחר כך על מה אני משלם כל חודש?
* זה באמת הרגע המדהים של העונה: אורן יוסיפוביץ שלנו, שהדבר היחיד שהוא אוהב יותר מאשר את ג'ון פוקס זה את חשבון הטוויטר שלו, התארח בפודקאסט של קליין ושטיין לקראת המחזור השלישי (!). תחזית הסופרבול שלו: ניינרס - רייבנס כמובן. למי שלא מאמין, הקליקו והקשיבו (החל מ-15:15). וקם נביא בעירו.