הגיע הזמן לבחירות אמצע העונה ב-NBA. היום תהיה כתבת ה-MVP, בשבת יחולקו שאר התארים. המאבק על ה-MVP של חצי העונה היה מרתק ועמוס במיוחד, רק בשבוע האחרון שיניתי את דעתי פעמיים. לאחר שהתפזר האבק, נשארו שמונה מועמדים שאי אפשר לא להזכיר אותם.
8. סטפן קרי (גולדן סטייט ווריירס)
המספרים: 20.5 נקודות ב-43.7 אחוזים מהשדה, 3.1 שלשות ב-46.1 אחוזים, 89.3 אחוזים מהעונשין, 4.2 ריבאונדים, 6.6 אסיסטים, 3 איבודים, 1.6 חטיפות.
זמן טוב להזכיר שוב את הסיפור של קרי. ב-2008 הוא היה סנסציית המכללות השנתית לאחר שהוביל את דוידסון הקטנה לשמונה הגדולות בזכות הצגות של 40, 30 ו-33 נקודות בשלושת הסיבובים הראשונים. הוא היה אמור לעשות מה שעשו לפניו ואחריו סנסציות תורניות כמו אדם מוריסון, ג'יי ג'יי רדיק וג'ימר פרדט - להירשם לדראפט, להעלות שאלות על התאמה ל-NBA, להיבחר בלוטרי ולקוות ליפול לסיטואציה נכונה, לקבוצה שתדע לנצל את הקליעה האבסולוטית שלו ולהחביא את החסרונות. אבל הוא בחר להישאר שנה נוספת בקולג', סיכון ענק בהתחשב בגוף השברירי שלו, כי הרגיש שהוא עדיין לא מוכן ורצה לשפר את יכולות ניהול המשחק שלו כדי שיוכל לשחק כפוינט גארד ב-NBA. בשנה הנוספת הוא הקפיץ את מספר האסיסטים מ-2.9 ל-5.6.
ארבע שנים לאחר מכן, קרי זוכה למקום של כבוד בדיון ה-MVP. הוא מוביל את גולדן סטייט לעונה שאף אחד לא ציפה, הפיק נ' רול שלו עם דיוויד לי הוא אחד המהלכים הפחות עצירים בליגה והוא שולט לחלוטין בשתי עמדות הגארד. לקח לו כמה שבועות לחמם את הידית, מאז זה רק הולך ומשתפר. 2.6 שלשות ב-42.5 אחוזים בנובמבר, 3.4 שלשות ב-48.2 אחוזים בדצמבר, 4.2 שלשות ב- 55.3 אחוזים בינתיים בינואר, גם יחס האסיסטים/איבודים הולך ומשתפר עד ל-1:3 בינואר. מה הוא מכין להמשך?
7. קובי בריאנט (לוס אנג'לס לייקרס)
המספרים: 29.9 נקודות ב-47.8 אחוזים מהשדה, 2.2 שלשות ב-36.4 אחוזים, 8.2 הליכות לקו ב-83.6 אחוזים, 4.9 ריבאונדים, 4.8 אסיסטים, 3.3 איבודים, 1.5 חטיפות.
אם רק לא היה העניין הפעוט הזה של המאזן. ברמה האישית, קובי מציג השנה יכולת פנטסטית, מרהיבה אם זוכרים שהוא בן 34. דרגת הקושי של הביצועים שלו רק עולה עם השנים, כל משחק שלו כולל כמה רגעים שכדאי לנצור. האחוזים הפסיכיים מפתיחת העונה נגרסו לממוצע, אבל עדיין גבוהים מהרגיל, הוא מדגדג 30 נקודות למשחק בדרך להובלת רשימת הקלעים בעונה צפופה במיוחד, ולאחרונה הוא דואג להוכיח שהוא גם השומר הטוב בליגה על פוינט גארדים.
אבל החברים לא מצטרפים. קובי הוא תלמיד של המשחק, הוא עמל קשות על גיבוש סגנון מנהיגות שמתאים לו, סגנון שמבוסס על דוגמא אישית וגישה קשוחה, שעזר לו להוביל את הלייקרס לאליפויות, אבל השנה, יותר מתמיד, זה לא עובד. ערב אחרי ערב הוא מבצע את המקבילה של קריאת "אחריי!" רק כדי לראות שהשחקנים סביבו ממשיכים לעסוק בתכניות לפנסיה או בחוזה הבא. בגבהים ההיסטוריים בהם הוא מסתובב היכולת האישית כבר פחות חשובה, זו היכולת לסחוף את החברים לקבוצה לגבהים חדשים שמשאירה אותו צעד אחד מאחורי ה-4-5 הגדולים ביותר. עוד לא מאוחר מדי, אבל בקרוב יתחיל להיות.
6. ג'יימס הארדן (יוסטון רוקטס)
המספרים: 26.3 נקודות ב-44.7 אחוזים מהשדה, 1.9 שלשות ב-33.8 אחוזים, 9.9 הליכות לקו ב-85.3 אחוזים, 4.4 ריבאונדים, 5.3 אסיסטים, 3.7 איבודים, 1.9 חטיפות.
כדאי לזכור את הסיטואציה - הארדן הגיע ליוסטון רגע לפני פתיחת העונה, בלי להתאמן עם הקבוצה או אפילו להכין את עצמו נפשית למצב חדש לגמרי ביחס לכל מה שהכיר ב-NBA. הרוקטס בנו סגל מאוד מסוים שהיה אמור להתבסס על פיק נ' רול בין ג'רמי לין לעומר אשיק, ההגעה של הארדן בלגנה את התוכניות והשאירה את קווין מקהייל עם שני גארדים שעושים בדיוק אותו דבר ודורכים זה לזה על הזנב. הרוקיס המבטיחים מצאו דרכים שונות ומשונות להיעלם, והשאירו את יוסטון עם חבורת רול פליירס שתלויה לחלוטין ביכולת של הארדן ליצור לעצמו ולכל השאר.
בקיצור, היו כאן רק שתי אופציות - או שהארדן הוא פרנצ'ייז פלייר בהתהוות, או שהעסק הזה היה נכשל טוטאלית. האופציה הראשונה התבררה כנכונה. מי שעקב אחרי ההתפתחות שלו באוקלהומה סיטי לא אמור להיות מופתע מכך שיש לו את היכולת, אבל אני לא חושב שמישהו ציפה שהוא יגיב לאתגר בכזו קלות. הוא מאבד יותר מדי ויש ימים שהוא לא פוגע, אבל למי אכפת כשהרוקטס נמצאים במקום השביעי במערב, חזק בתמונת פלייאוף, שלא היה בתוכניות שלהם. השאלה כמה טובה OKC הייתה יכולה להיות יחד איתו מתחילה להתגבש כשאלת ה-"מה אם" הגדולה של התקופה.
5. טים דאנקן (סן אנטוניו ספרס)
המספרים: 17.2 נקודות ב-50 אחוזים מהשדה, 81.5 אחוזים מהעונשין, 9.6 ריבאונדים, 2.7 אסיסטים, 2 איבודים, 2.8 חסימות, 30 דקות.
הסיפור המופלא של בנג'מין דאנקן ממשיך לחמם את הלב גם אחרי ירידה קלה בחודש האחרון (שלפניה הוא דורג גבוה יותר). דאנקן נראה כאילו שלוש השנים האחרונות לא קרו ובכל מה שקשור לחסימות הוא משחזר את הימים של 2004 (ועושה את זה בהרבה פחות דקות). אחוזי העונשין, אגב, גבוהים ב-12 אחוז מממוצע הקריירה ומהעונה שעברה- עוד אחד מהדברים שאין דרך להסביר.
בעוד שבצד ההתקפי המשחק זולג יותר ויותר לכיוון טוני פארקר (מועמד סביר ביותר לרשימה הזאת), המשמעות הגדולה ביותר של הביג פונדמנטל היא בהגנה. הספרס הפכו בשנים האחרונות קודם כל לקבוצת התקפה גדולה, השנה הם מציגים איזון נפלא - מקום חמישי בליגה גם ביעילות התקפית וגם ביעילות הגנתית. דאנקן הוא הסיבה המרכזית לכך והוא מועמד רציני לתואר שחקן ההגנה של חצי העונה. אולי התפקוד ליד סנטר אמיתי כמו טיאגו ספליטר מוציא ממנו יותר.
4. לברון ג'יימס (מיאמי היט)
המספרים: 26 נקודות ב-54.6 אחוזים מהשדה, 1.3 שלשות ב-39.8 אחוזים, 73 אחוזי עונשין, 8.1 ריבאונדים, 6.9 אסיסטים, 2.8 איבודים, 1.6 חטיפות, 0.9 חסימות.
אל דאגה, המיקום הזה לא מרמז בשום דרך על כך שלברון הוא כבר לא השחקן הטוב בעולם והראשון שכל מאמן בליגה היה לוקח כדי לבנות סביבו קבוצה. הוא עדיין מוביל את הליגה במדד היעילות האישית (למרות שדוראנט מצמצם פערים בקצב מרשים), אחוזי השדה שלו לא הגיוניים, פתאום הוא קולע שלשות ב-40 אחוזים ולראשונה בקריירה הוא מוריד יותר מ-8 ריבאונדים ומאבד פחות מ-3 כדורים. בקיצור- סיים אולד לברון.
המיקום הנמוך יחסית קשור לזלזול הדי בוטה של מיאמי בעונה הרגילה. השחקנים של אריק ספולסטרה נראים בעיקר שבעים, כל פעם שמשחק מסתבך להם יש תחושה של מעמסה שאין להם כוח אליה. זה היה מתקבל על הדעת אחרי שלוש אליפויות, לא אחרי אחת. העונה שאחרי האליפות הראשונה של קבוצה שמנסה לבנות שושלת אמורה להיות עונת הצהרת כוונות, זה הזמן לדגדג 70 נצחונות ולהשאיר אבק לליגה מהרגע הראשון, לא לשייט על קרוז קונטרול עד הפלייאוף. וזה היה אמור להיות התפקיד של לברון לדאוג לכך.
3. כרמלו אנתוני (ניו יורק ניקס)
המספרים: 29.3 נקודות ב-46.1 אחוזים מהשדה, 2.8 שלשות ב-42.1 אחוזים, 7.8 הליכות לקו ב-82.1 אחוזים, 6.2 ריבאונדים, 2.4 אסיסטים, 2.5 איבודים.
כתבתי עליו ממש לאחרונה אז לא אכביר מילים, מספיק להזכיר שוב מי השחקן המדובר ומי המועדון המדובר- כרמלו אנתוני מוביל את הניו יורק ניקס לצמרת המזרח. זה באמת קורה. לפני כמה שבועות זה נראה מרשים יותר ואז ניתן היה לדבר ברצינות על מלו כ-MVP, במצב הנוכחי הוא ייאלץ להסתפק במקום השלישי והמכובד מאוד לאור מי שעומד מאחוריו ומלפניו.
2. קווין דוראנט (אוקלהומה סיטי ת'אנדר)
המספרים: 28.7 נקודות ב-52.5 אחוזים מהשדה, 1.8 שלשות ב-40.2 אחוזים, 8.8 הליכות לקו ב-90.1 אחוזים, 7.5 ריבאונדים, 4.2 אסיסטים, 3.2 איבודים, 1.6 חטיפות, 1.3 חסימות.
יופי של תגובה של דוראנט והת'אנדר להפסד בגמר, לדומיננטיות של לברון מולו ולאיבוד של הארדן רגע לפני פתיחת העונה. מה הם עשו? פשוט נהיו עוד קצת יותר טובים. ווסטברוק לקח על עצמו יותר מניהול המשחק ומספק יחס אס'/איב' של 1:2.5, איבקה נכנס למעבדה שיצרה אותו וחזר עם עוד כמה תכונות ו-KD שדרג בערך כל דבר (והוא היה השחקן השני בעולם גם לפני כן).
בנקודת האמצע הוא עומד ביעד האחוזים הנדיר של 90,40,50, ה-52.5 אחוזים מהשדה הם עלייה ביעילות מכל השנים הקודמות. בלי לשים לב הוא גם מוסר 4.2 אסיסטים למשחק, נתון מרשים מאוד לפורוורד, ולראשונה בקריירה מציג יחס אס'/איב' חיובי. שיאי קריירה הוא מספק גם בחטיפות וחסימות, גם בהגנה הוא משפר עם הזמן את הדרכים לניצול האורך שלו. OKC מוליכה את הליגה, אין מילה רעה אחת שאפשר למצוא על דוראנט, ככה שנשארה רק השאלה הפולנית- למה לא ראשון? התשובה היא שאם זה ימשיך ככה ברמה האישית והקבוצתית הוא כנראה יהיה ה-MVP בסוף העונה, אבל בתארי האמצע קל יותר ללכת עם הלב על תופעה שאותי מרשימה עוד יותר השנה.
1. כריס פול (לוס אנג'לס קליפרס)
המספרים: 16.8 נקודות ב-48.1 אחוזים מהשדה, 1.2 שלשות ב-34.7 אחוזים, 90.1 אחוזים מהעונשין, 3.5 ריבאונדים, 9.7 אסיסטים, 2.1 איבודים, 2.6 חטיפות.
כרמלו מצליח בניקס כי נבנתה סביבו מערכת אידיאלית עבורו, דוראנט מצליח ב-OKC כי הוא מאפשר למערכת המשומנת לעבוד ולמקסם את האיכויות שלו. ההבדל בין כריס פול לבין שניהם הוא שבקליפרס פול הוא עצמו המערכת, הוא, יותר מכל אחד אחר, זה שדואג להוציא את המקסימום מכל מי שנמצא. הוא הגיע לפני שנה וחצי לפרנצ'ייז העלוב והמושמץ ביותר בספורט האמריקאי והמציא אותו מחדש כמקום ששחקנים רוצים לבוא אליו כדי להיות במיטבם. הוא מבהיר למה יש שחקנים ששווה לפרק את כל החבילה רק כדי להביא אותם.
במילים אחרות- הוא כל מה שדוויט הווארד ודרון וויליאמס לא. היכולת האישית שלו נפלאה, אבל היא לא הסיפור המרכזי כאן. היו לו עונות עם מספרים מרשימים יותר, בין היתר כי הוא מסתפק ב-33 דקות למשחק השנה. עדיין, כמובן, מדובר ברכז טהור נפלא, באחד השחקנים הכי יעילים ב-NBA ואחד החדים והאמינים ביותר במאני טיים. אבל כדי להבין כמה הוא גדול יהיה נכון יותר להסתכל סביבו- איך בלייק גריפין מתגבש לשחקן גדול באמת, איך דיאנדרה ג'ורדן משפר כל אלמנט במשחק שלו, איך המחליף שלו אריק בלדסו לומד כל יום משהו חדש, איך מאט ברנס מגיע לשיא הקריירה בגיל 32, איך למאר אודום ממציא את עצמו מחדש. מישהו מאמין שכל הדברים האלה היו יכולים לקרות בקליפרס בלי CP3, בלי המנהיגות שלו? במקרה של פול, העובדה שהקבוצה מסתדרת נהדר גם כשהוא פצוע רק מדגישה את החשיבות שלו, את הרוח החדשה שהוא הנחיל במועדון. ניתן לטעון שכבר עכשיו הוא השחקן הכי חשוב בתולדות הקליפרס.