מחזור הרוקיס של 2003 הוא אחד האיכותיים שהיה אי פעם וכלל מאבק מרתק במיוחד על תואר רוקי העונה. מצד אחד- לברון ג'יימס, שהפך את קליבלנד לקבוצה לגיטימית בדרך הבטוחה לגדולה. מצד שני - לא דווין וויד, לא כריס בוש, אפילו לא דארקו מיליצ'י'ץ שכיכב על הספסל של האלופה מדטרויט - אלא כרמלו אנתוני. קל לשכוח עכשיו שבעונת הרוקי שלו מלו הוביל את דנבר לפלייאוף עם יותר מ-21 נקודות למשחק, הפסיד בקרב צמוד מאוד ללברון את תואר רוקי העונה ורבים הרגישו שהתואר נשדד ממנו.
אבל זו הייתה הפעם האחרונה שהשניים הוזכרו באותו דיון. לברון הפך בזריזות לאחד השחקנים הטובים בעולם, זכה בשלושה תארי MVP, שבר כל שיא גילאים אפשרי ובשנה האחרונה ביסס את מעמדו כטוב ביותר עם אליפות. כרמלו נשאר רק סקורר איכותי שלא הצליח להוכיח שהוא מסוגל להוביל קבוצה להצלחות ולפעמים אף נראה שהוא לא מאפשר הצלחה. הוא הגיע פעם אחת לגמר המערב עם דנבר ב-2009, בעונה בה במערב הייתה רק קבוצה אחת חזקה באמת, וסיים שישי במרוץ ה-MVP של 2010. מאז הוא עבר לניו יורק ושם חלה הידרדרות במעמדו עד למצב בו רבים טענו שהניקס צריכים לוותר עליו כי הוא פוגע בהתפתחות של ג'רמי לין (זוכרים? זה היה לפני פחות משנה).
ההקדמה הזו נועדה להבהיר מדוע כרמלו אנתוני וההצלחה שלו עם הניקס זה אחד משני הסיפורים הגדולים של חצי העונה הראשון (יחד עם הנפילה של הלייקרס). השנה, לאחר כמעט עשור, כרמלו חוזר להשתתף באותו דיון עם לברון. שניהם מועמדים לגיטימיים ל-MVP של החצי הראשון של העונה. מלו נמצא לראשונה בקריירה במעמד הזה בו הוא חלק מדיון שפרט אליו כולל בעיקר את השמות המוכרים. אך זו יותר מסתם מועמדות ל-MVP, זו מועמדות שנובעת מהיכולת להוביל קבוצה לצמרת בעונה הרגילה. זו קפיצת המדרגה הלפני אחרונה (הבאה בתור כוללת הצלחה בפלייאוף) ורק בודדים בכל עונה שייכים לקליבר הזה. לא בכל יום ולא בכל עונה מצטרף שחקן למועדון האקסקלוסיבי הזה.
רוב הסופרסטארים שמובילים קבוצות באופן כזה יודעים שהם כאלה מוקדם מאוד בקריירה. לברון, דוראנט, דרק רוז, כריס פול, וויד, קובי, דאנקן, גארנט - אצל כולם זה קרה מהר, כל אחד בהתאם לקבוצה שהייתה לו. שתי הדוגמאות הבולטות לקפיצת מדרגה מאוחרת בעשור האחרון הן של דירק נוביצקי וסטיב נאש, שהיו צריכים להיפרד אחד מהשני כדי להוכיח שהם מסוגלים להוביל לבד קבוצה להצלחות גדולות יותר מאשר היו להם ביחד. עד לפני שלושה חודשים לא הייתה סיבה להניח שמלו עשוי להתברר כסיפור נוסף של פריחה מאוחרת, הוא כבר התקבע חזק בעמדת הסקורר המחונן שלא מסוגל להוביל קבוצה לשום מקום רציני, משהו כמו טרייסי מקגריידי וסטפון מארבורי.
עדיין מוקדם לקבוע סופית שהניקס של אנתוני זו קבוצה גדולה, אפילו בעונה הרגילה זה עוד מוקדם. הפתיחה הייתה נפלאה, אבל בשבועות האחרונים חלה ירידה בעקבות היעדרויות של ריימונד פלטון ושל מלו עצמו, ורק עכשיו מתחילה סאגת אמארה סטודומאייר שאמור למצוא מקום בקבוצה הזאת. אבל התחושה שהניקס מייצרים השנה היא מעבר למאזן ולבעיות זמניות. זה משהו באוויר ובאווירה, משהו בסגנון ובביטחון בו הקבוצה מתנהלת שגורם לתחושה של משהו גדול שקורה. שני ניצחונות ב-20 הפרש על מיאמי מהווים חיזוק משמעותי לתחושה הזאת.
אז בואו נצא מההנחה הלא וודאית שהניקס בדרך להיות אחת מהקבוצות החזקות בליגה השנה ונחזור לתהייה מה השתנה שמאפשר פתאום לכרמלו אנתוני להיות המנהיג והשחקן המוביל של קבוצה כזאת. זה מתחיל בכך שהוא נמצא בכושר קליעה מדהים שהתחיל עוד בסוף העונה שעברה, נמשך בקיץ האולימפי והתגבר השנה. רוב הקריירה הוא מיעט לזרוק ולקלוע שלשות, השנה הוא קולע 2.8 שלשות ב-42.8 אחוזים ויש ימים שנדמה שהוא לא מסוגל להחטיא. הגדלת הטווח הופכת אותו לסקורר הרבה יותר יעיל מאשר בעבר ומקשה מאוד את השמירה עליו. נתון ה-true shooting, שמשקלל את יעילות הקליעה של שחקן, מאשר את התחושה - השנה יש למלו את ה-TS הגבוה בקריירה באופן משמעותי - 60 אחוזים, שזה נתון של סקורר יעיל מאוד.
הזריקות משלוש לא מגיעות על חשבון הגעה לטבעת אלא על חשבון זריקות מטווחי הביניים. עמדת המוצא העיקרית של מלו היא עם הגב לסל בחצי מרחק. עבורו זו עמדה נהדרת לחדירה כי קשה מאוד להביא עזרה בזמן. כמעט מול כל שומר יש לו יתרון של זריזות או פיזיות והוא יודע לנצל את זה כדי להשיג לא מעט ליי-אפים וזריקות עונשין. מכיוון שהוא משחק רוב הזמן כגבוה שני, הצבע פנוי לחדירה ואם מביאים עליו דאבל-טים יש שלושה קלעים בחוץ שרובם יודעים גם למסור. זה נשמע פשוט, וכשהניקס מבצעים את מהלך הבידוד הזה זה גם נראה פשוט רוב הזמן.
מבחינה מנטאלית, מלו נראה מחובר לקבוצה יותר מתמיד. דווקא בגלל שברור לחלוטין שהקבוצה היא שלו ושמתי שהוא יבקש כדור הוא יקבל, קל לו יותר לזוז מדי פעם הצידה ולתת את הבמה לפיק נ' רול של פלטון וטייסון צ'אנדלר או לג'יי אר סמית'. השנה הרושם הוא שהוא לוקח את המשחק עליו בלי לכפות את זה, בין היתר כי הקבוצה מעוניינת לתת לו.
זה מוביל אותי למה שנראה כמו השינוי החשוב ביותר עבור אנתוני השנה - הקבוצה. קצת בדומה לנאש עם פיניקס, נדמה שמלו סוף סוף מצא את הסיטואציה המושלמת בשבילו. זו יכולה להיות ההוכחה לכך שלכל סופרסטאר יש סיטואציה שתמקסם את היכולות שלו, אבל לא כולם מוצאים אותה במהלך הקריירה.
במבט ראשון נדמה שהסיטואציה הזו היא פשוט קבוצה שאין בה יותר מדי סקוררים ולכן תלויה בו. אבל זה רק חלק קטן מהתמונה, כי מדובר בלא מעט שחקנים עם אופי דומיננטי. לא כל סופרסטאר היה מסתדר עם חבורת הוותיקים שהתקבצה בניקס השנה - ג'ייסון קיד, צ'נדלר, מרקוס קמבי, ראשיד וואלאס, אפילו פבלו פריג'יוני. כשמוסיפים לכך את אמארה וג'יי אר מקבלים חדר הלבשה עמוס אגו שאין לשחקן בודד דרך לשלוט בו. אנתוני, כנראה, לא זקוק לשליטה בחדר ההלבשה, אולי זה אפילו עול שיורד ממנו. גם על הפרקט יש מספיק מנהיגים שמאפשרים לו להיות עסוק קודם כל בעצמו ובמוטיבציה האישית שלו. בזמן שהוא ממובילי הליגה בעבירות טכניות ויודע להכניס את כולם לטירוף, קיד וצ'נדלר הם אלה שדואגים להרגיע כשצריך.
יש כוכבים שמעדיפים לשחק ליד סקוררים מוכשרים אבל לא דומיננטיים, כאלה שיורידו מהם את עול יצירת הנקודות אבל ישאירו להם את חדר ההלבשה. יש כאלה שרוצים עוד כוכבים לידם. יש כאלה שמעדיפים דומיננטיות מוחלטת מכל הסוגים. כרמלו מסתמן כסוג של כוכב שמוכן לתת לאחרים להנהיג אבל רוצה שכל משחק ההתקפה יעבור דרכו. זה כנראה לא מקרה שההצלחה הקבוצתית הגדולה ביותר שלו עד השנה הייתה עם צ'ונסי בילאפס, דוגמא מצוינת למנהיג שלא לוקח על עצמו יותר מדי מהמשחק.
הבנייה של הניקס בשנה האחרונה מעידה על כך שמייק וודסון ושאר מקבלי ההחלטות הבינו מה צריך לעשות כדי להוציא מהכוכב שלהם את המקסימום. נדמה לי שאפילו הם לא האמינו שזה ייראה כל כך טוב כל כך מהר. ואם זה יימשך ככה, יכול להיות שהעונה העשירית של כרמלו בליגה תסתיים עם תואר אישי לא צפוי.
אזור ה-NBA בוואלה! ספורט