1.
הפועל תל אביב לא מפסיקה להפסיד. תחילת העונה וחלומות הצמרת המוקדמים אשר טמנה בחובה נראים רחוקים מתמיד. וזה לא צריך להפתיע אף אחד. הקבוצה של ארז אדלשטיין היממה את יריבותיה בסיבוב הקודם כשהיא מציגה תיאום, חיבור ואינטנסיביות אשר חיפה על רמת כשרון מוגבלת. וככל שהעונה מתקדמת, היתרון המוקדם הולך ונשחק. בדיוק לפני סיבוב אחד התעללו האדומים מתל אביב באדומים מירושלים. במלחה. אבל לצד המחמאות והשבחים, ניתן היה לזהות כבר בשלב זה את תקרת הזכוכית המוגבלת של העולה החדשה.
לא מעט אנשי כדורסל בשלולית המקומית, בבואם לנתח את ההתדרדרות במאזן הנצחונות של הפועל תל אביב, מפנים אצבע מאשימה לרמת התפקוד של ההתקפה האדומה מול הגנה אזורית נסוגה. בד"כ אזורית 2-3 (שניים למעלה ושלושה למטה). איך אומרים בתכניות הצרכנות? יצאנו לבדוק. הפועל ירושלים הפצועה אתגרה את הקבוצה של אדלשטיין באותה אזורית החל מפתיחת המשחק. כהרגלה, יש לומר. לפחות במחצית הראשונה, הייתה ההתקפה של הפועל תל אביב מול האזורית של ירושלים מדויקת ומרשימה. תנועה ללא כדור, חיתוכים על קו הבסיס, חדירות לתפרים של ההגנה, מסירות חדות ומתוזמנות. סנופי דיסקו. ההתקפות הראשונות הסתיימו בנקודות קלות ודאנקים אימתניים, עדות לרמת ביצוע גבוהה. גם ברמה הטקטית.
לקראת סיומה של המחצית הראשונה ובמהלך המחצית השנייה זה נראה אחרת לגמרי. גם בשל שינויים באיוש העמדות ההגנתיות של ירושלים, נראו שחקני הפועל תל אביב חסרי אונים לחלוטין מול אותה הגנה נגדה רקדו במחצית הראשונה. נראה היה פתאום שהפועל מזיזה את הכדור מסביב לקשת, כשמרבית השחקנים מעדיפים להראות הטעיית זריקה ולהעביר את תפוח האדמה הלוהט לפראייר אחר. מאחר שהתרגילים ששוחקו בשתי המחציות הם אותם התרגילים, קשה להגיד שהפגם כאן הוא טקטי. מאחר שהשחקנים הם אותם השחקנים שביצעו באופן מוצלח רק כמה דקות לפני, האם אפשר להפנות אליהם אצבע מאשימה? לא. וכן. היכולת לבצע בהצלחה במשחק ההתקפה מורכב ממספר פרמטרים, כששניים מהבולטים שבהם הם כשרון ובטחון. במקרה זה, שניהם שלובים האחד בשני. הפועל תל אביב לא מספיק מוכשרת כדי להוציא לפועל בהצלחה לאורך זמן בהתקפה. וכשאתה לא מספיק מוכשר וכשאין על מי להישען, הביטחון הולך ואוזל ככל שהמשחק והעונה מתקדמים. כשמשלבים תאוריה זאת עם העובדה שהעולה החדשה היא קבוצת השלשות הגרועה בליגה, מבינים שהבעיות מול האזורית עלולות להימשך. ולא רק נגד האזורית.
2.
ועכשיו למנצחת. הפועל ירושלים ספגה לא מעט ביקורת במסגרת טורים אלה. זאת, בין היתר, לאור הציפיות המוקדמות שהקבוצה מעיר הבירה תחזור העונה לתפוס את מקומה ה"טבעי" כקבוצה מספר 2 בליגה. מה שהחל כנורת אזהרה בשלבים המוקדמים של העונה הסתמן כבעיה חריפה ככל שהמחזורים נקפו: חוסר ההתאמה המובנה בין שיטת המשחק וציפיותיו של שרון דרוקר אל מול היכולות האמיתיות של הסגל שלו בכלל והקו האחורי בפרט. יתכן שדווקא המכה שספג הסגל של דרוקר, בהמשך לפציעות הלא פשוטות של אלישי כדיר ואורי קוקיה, תסייע בפתרון הבעיה. הדלילות בקו הקדמי, אשר רק מתעצמת נוכח חוסר יכולתו של קרייג סמית' להחזיק מעמד דקות ממושכות לאור בעיית העבירות הקונסיסטנטית שלו, הכריחה את מאמן האדומים מהבירה להתיר במעט את הרסן.
ככל שהתקדם משחק הרדיוס באשדוד, נראה היה שדרוקר הפקיד אט אט את הקבוצה בידיו של מאיר טפירו. לפחות לערב אחד. והוא לא הצטער על זה. לפעמים המספרים משקרים, אבל לא הפעם. טפירו סיים את המשחק עם מדד פלוס 25. כלומר, ירושלים הפסידה (ב-10 הפרש) כששחקן העשור הקודם ישב על הספסל. את פרצופו המתוסכל של ג'ייקוב פולן במהלך המשחק לא ניתן היה להסתיר, אבל נראה היה שדרוקר מבין לפחות לכמה דקות במחצית השנייה שניתן לאפשר לסקורר כזה לקחת גם כמה זריקות רעות ולהישאר בחיים. שרון דרוקר הוא אחד המאמנים החכמים והמתוחכמים שיש לנו. הרצון המובהק שלו לשלוט על כל מהלך ותנועה במהלך המשחק אמור לפנות מקומו לטובת הרצון העוד יותר מובהק שלו לנצח משחקים. וכשהקו האחורי שלך מורכב משחקני אינסטינקטים מצוינים כמו לימונד, טפירו ופולן, צריך לאפשר להם לעשות את מה שהם יודעים לעשות, ולהשתדל שכל זה יכנס לתוך מסגרת שאיננה הדוקה מדי. להיות קונטרול פריק זה נחמד, אבל לא הוכיח עצמו עד כה. לא ברמת הביצוע ולא ברמת מאזן הנצחונות. לעשות שימוש נכון בחומר שיש לך ביד זה נחמד הרבה יותר. אמרנו זאת פעם ונאמר זאת שוב: הסגל של הפועל ירושלים והמאמן של הפועל ירושלים טובים מכדי לשקוע בבינוניות בליגה הזאת. השבוע, נגד הפועל תל אביב, נראתה החבילה של ירושלים מרשימה למדי.
3.
משך שנים מקוננים כאן רבים מדיירי השלולית המקומית על היותה של ליגת העל ליגה של גמדים. סמול בול בגרסת המזרח התיכון. ליגת העל שלנו היא כנראה הליגה היחידה באירופה בה חוששים המאמנים מצירוף שחקנים של מעל 2.04, אפילו אם הדבר אפשרי ברמה הכלכלית, נוכח התובנה המובנית שגבוהים לא יכולים להסתדר כאן. כך יוצא ששחקני 4 קלאסיים פורחים במידל איסט דווקא בעמדה מס' 5. הדברים הללו ידועים. העונה הזו מסמנת נסיגה משמעותית דווקא בכל הקשור לאיושה של עמדה מספר 4. נעשה עכשיו עצירה מתודית ונחוד חידה. מה המשותף לשחקנים הבאים: בן רייס, גיא פניני, דווין סמית', שון דניאל, מתן נאור, דן גרונפלד ויותם שירן? כולם "כיכבו" במחזור האחרון ומשכו דקות רבות בעמדה מס' 4.
חלק מהשיבוצים הללו נעשו בשל פציעות של שחקנים פנים. חלק אחר נובע ממדיניות טקטית של מאמן. כך או אחרת, התוצאה רעה לכדורסל הישראלי. וזה עוד בעונה האחרונה של חוק ארבעת הזרים. בעונה הבאה, עם שובו של החוק הרוסי לחיינו, צפוי המצב להתדרדר. בואו ננתח אספקט אחד של העניין הזה: כיף לראות כדורסל של גמדים ותוצאות כמו תוצאת משחקה של הפועל חולון באשדוד בוודאי לא מרחיקים את האוהדים מהמגרשים. אבל דחילק, סגל שבו הגבוה המחליף (היחידי) הוא שון דניאל? זה לא רציני. דניאל נותן השנה את עונת השיא שלו בכדורסל הישראלי, ומתחיל להיראות כמו השחקן שכיכב בכל הנבחרות הצעירות של ישראל. הוא צריך לקבל באהבה כל דקת משחק שהוא מקבל, בין אם זה בעמדה 3,4 או 5 וחצי, אבל המשך ההתקדמות שלו הוא בעמדה אחרת. וגם של יותם שירן. ושל בן רייס.
