הנה אמירה לא פופולארית: עונת 2012 ב-NFL הייתה משעממת, אולי הכי משעממת בעשור האחרון. לפני ההתנפלות, כדאי לסייג. זו עדיין הליגה הכי תחרותית ומעניינת על הפלנטה (לא כולל הליגה הלאומית בכדורגל) וגם העונה החולפת הייתה רוויה בסיפורים מרתקים כמו עלייתם של הקוורטרבקים הרוקים, נפילתן של פילדלפיה וניו יורק ג'טס, חזרתם של פייטון מאנינג ואדריאן פיטרסון ועוד ועוד ועוד.
אבל זו הייתה עונה משעממת. על כל פייטון אחד, היו לנו שני מפגשים בין ג'קסונוויל לבפאלו ובין אוקלנד לקנזס סיטי. על כל אנדרו לאק ו-RG3 קיבלנו שני ריאן לינדלים או גרוע מכך, מארק סאנצ'זים כאלה ואחרים. יותר מדי מחזורים עברו בלי אף משחק מרכזי לרפואה ועם יותר מדי משחקים חד צדדיים (84 משחקים, כמעט שליש, הסתיימו במינימום 15 נקודות הפרש. בעונה שעברה היו 78, לפני שנתיים 74).
ואז הגיע הווילד קארד. שמונה מ-12 הקבוצות הטובות בליגה אמרנו, והתיישבנו לשני לילות מפרכים מול המסך בתקווה לקבל קצת אקשן. התוצאה: המשך ישיר של העונה הסדירה. משחקים דלי אירועים, דלי יכולת ודלי נקודות. מילא אם ההגנות היו משהו מיוחד, אבל נראה היה שהחולשה מגיעה מההתקפות, מחוסר היכולת של שחקנים לבצע מהלכים גדולים.
ארבעה משחקי ווילד קארד חלפו להם ואף אחת מהמתמודדות לא הצליחה לייצר יותר מ-24 נקודות. לא בולטימור, לא הקולטס המסקרנים, לא וושינגטון חסרת המזל, לא סיאטל הנפיצה, לא יוסטון של פוסטר או מינסוטה של AP ולא גרין ביי עם ארון רוג'רס. שממה. דיכאון.
אני חייב להודות שהשבוע האחרון עבר לי לאט מאוד ועם המון חששות. הרי בשביל זה בנינו מגדלים? בשביל זה הבטחנו לכולם שפלייאוף ה-NFL הוא החגיגה הכי גדולה בעולם? בשביל זה הודענו לאישה שהטלוויזיה מושבתת לשבע שעות בערב ושאת מאסטר שף היא יכולה לראות בשידור חוזר?
עם ההרגשה הרעה הזו, יצא לדרך המשחק בין דנבר לבולטימור. מאותו רגע ועד לשלוש לפנות בוקר בין ראשון לשני, התרחשה מטמורפוזה. תחיית המתים.
תוך חמש דקות של משחק במייל היי סיטי, היה ברור שמה שהיה לא יהיה עוד. ההחזרה של טרינדון הולידיי, הפצצה של פלאקו לטוריי סמית', האיבוד של פייטון והקאמבק המהיר שלו, הטאצ'דאון האדיר של סמית' לפני המחצית. פוטבול בהילוך מהיר שוב איתנו. דנבר ניסתה וניסתה, אבל הרייבנס, שאולי כדאי לשנות את שמם לבולדוגס, פשוט לא היו מוכנים להרפות. איכשהו זה נגמר בשוויון, הארכה כפולה וג'ון פוקס אחד, ששוב הזכיר לכולנו למה כדאי לנו לעזוב מיד את העבודות שלנו וללכת להיות מאמנים ב-NFL. אם הוא יכול, גם אני.
יופי. נגמר המשחק בקולורדו וזה שבסן פרנסיסקו כבר התחיל עם פיק סיקס מהיר של קפרניק. עכשיו הילד, בהופעת פלייאוף ראשונה בקריירה, יתפרק ואם גרין ביי תוביל איזה 0:28 במחצית, אפשר יהיה ללכת לישון. אז זהו, שלא. היה רגע במהלך ריצת הטאצ'דאון של קפרניק ל-56 יארד ברבע השלישי, ששברה שוויון ודי גמרה מנטלית את הפאקרס, שמיד העלה במחשבה את פורסט גאמפ. ואז את טום בריידי.
נכון, הקוורטרבק של סן פרנסיסקו שונה בסגנון שלו לחלוטין מזה של ניו אינגלנד וגם הסיטואציה בה זכה בתפקיד לא הייתה ממש דומה בגלל אלכס סמית' וכל זה, אבל כשאתה אומר קוורטרבק שנכנס בגלל פציעה של קודמו ומעולם לא נטש, אתה אומר בריידי. אם השניים ייפגשו בסופרבול, זה יהיה סיפור עצום ולא רק בגלל הקשר בריידי-סן פרנסיסקו.
אם כך, לעצום עין הפך למשימה בלתי אפשרית בזמן שקפרניק שבר את שיא היארדים בריצה למשחק לקוורטרבק. בהיסטוריה, לא בפלייאוף. ופתאום כבר יום ראשון. עבודה, יונייטד וסיטי מבהירות שגם בליגה האנגלית ה'תחרותית' הן שתי רמות מעל כולן ושוב משחקים.
מגיע המשחק שידענו שיגיע מתישהו. 0:20 במחצית, 7:27 אחרי שלושה רבעים. "הנה מותק, עד 23:30 את יכולה לראות מה שבא לך. רק שנייה, אני אראה איך נגמר הדרייב הזה של סיאטל". ווילסון, טאצ'דאון. "אוי שיט. טוב, עוד כמה דקות". זאק מילר, טאצ'דאון. "נו, מה אני יכול לעשות שנהיה פה משחק פתאום". מרשואן לינץ', טאצ'דאון. סיאטל מובילה. איך לעזאזל?
הפרצופים ביציעי הג'ורג'יה דום לא משאירים מקום לספק. כמו תמיד, כשמגיע פלייאוף טיים, Matty Ice הופך ל- Melting Ice. אז מה אם הוא ניצח אלף משחקים העונה בשנייה האחרונה העונה? אז מה אם הוא בקושי מפסיד בבית? זה היה נגד כל מיני קרוליינות כאלה, מהמשחקים המשעממים האלה, של העונה הסדירה. עכשיו, במאני טיים, הכל הלך לאיבוד.
אבל רגע, עוד לא נגמר. 31 שניות, חצי מגרש לעבור. "תגיד למאט לכרוע ברך ולגמור את השעון", מסמס ג'ון פוקס למייק סמית', שניצב דרוך על הקווים של הפאלקונס. "אבל אנחנו בפיגור", מחזיר סמית'. "אהה, הבנתי. אז לכו על זה. חבל שאין לי קוורטרבק טוב כמו מאט ריאן, אחרת גם אני הייתי מנסה להשיג משהו עם חצי דקה ושני טיים אאוטים", סוגר פוקס את הדיון.
ואכן, מאטי מוצא את הארי דגלאס ומיד לאחר מכן, במסירה של המשחק, גם את טוני גונזאלס. גונזו, הטייט אנד הגדול בהיסטוריה (בינתיים) וריאן, שניים שקוף הפלייאוף רבץ על גבם לאורך זמן, מכריעים את העסק בעזרתו של מאטי אייס החדש, בריאנט, שמשחיל את הפיגסקין אחרי שגם פיט קארול, כמו פוקס, מוכיח שתמיד אפשר למצוא שטויות חדשות לעשות כשזה קשור לאמונות תפלות כאלה ואחרות. מעניין כמה פעמים לעשות "אייסינג דה קיקר" מצליח וכמה לא. בלי לבדוק, אני מהמר על 6-94 לטובת לא.
זהו זה, זמן לחתום את הערב. מה כבר יוסטון יכולים לעשות בפוקסבורו, שעוד לא ראינו בשלושת המשחקים הקודמים? הרי רק לפני חודש העונה שלהם הלכה קיבינמט, מהרגע שהם התפרקו מול בליצ'יק את בריידי. אלא שלמאנינג, דניאל מאנינג הפעם, יש תוכניות אחרות והוא מתחיל את המשחק עם ריצה מטורפת, שנעצרת רגע לפני האנדזון (החזרת הכדור השנייה הכי ארוכה בתולדות הפלייאוף שלא נגמרה בטאצ'דאון. ואחרי זה עוד אומרים שהשם מאנינג לא מתקשר עם המילה לוזר).
אולי בכל זאת יש סיכוי לעוד משחק ענק? לא. יוסטון היא הלמל"ם הכי גדול בליגה. קבוצת כאילו. מ.ס. אשדוד של ה-NFL. בריידי (שהפך לקוורטרבק עם הכי הרבה ניצחונות פלייאוף בהיסטוריה, 17) ושיין ורין המפתיע כותשים עד דק ולמרות הירדמויות בסיום המחצית והמשחק, הפטריוטס בשליטה מלאה בדרך לניצחון ולגמר AFC שני ברציפות מול בולטימור. בילי קאנדיף יצפה מהכורסא (או שלא, הוא משחק בסן פרנסיסקו היום).
וכך תם לו סוף השבוע הכי גדול של פוטבול שהצלחתי לזכור. זוכרים את גבול 24 הנקודות בווילד קארד? אף קבוצה לא רשמה פחות מ-28 בדיויז'ונלס, סיבוב הפלייאוף הכי התקפי אי פעם, עם 276 נקודות כלליות. קרנבל.
בשנים האחרונות, רבים החלו לפקפק בחשיבותו של שבוע החופש. בכל זאת, ככל שהכושר הגופני של השחקנים עלה ואולי גם הפערים צמחו ואיפשרו משחקים נוחים יותר בעונה הסדירה ומנוחה לקראת הסיום, כך היה קל יותר לקבוצות לעשות את כל הדרך מהווילד קארד ועד לטבעת. הג'איינטס עשו זאת לפני שנה וב-2007, הפאקרס לפני שנתיים, הסטילרס ב-2005 ובכל זאת.
שלוש מתוך ארבע קבוצות שנהנו משבוע החופש ניצחו וגם הרביעית (דנבר) לא הייתה רחוקה. היכולת לנוח כמו שצריך ולהתכונן ניכרה היטב בסן פרנסיסקו, שבמחצית השנייה דרסה את גרין ביי המותשת, באטלנטה, שם הפאלקונס שעטו ושיתקו בפתיחה את סיאטל, שחצתה את היבשת פעמיים ברציפות ובניו אינגלנד, שפתחה אף היא פער מוקדם. כמובן שגם הקהל משמעותי מאוד. היו משחקים צמודים יותר או צמודים פחות, אבל אין ספק שבגרין ביי וביוסטון בוכים היום לא מעט על שבוע החופש שהיה שלהם וחמק בשנייה האחרונה.
זהו, הגיע הזמן להתכונן לגמרי החטיבות. גם שם לא חסרים סיפורים, כמו הדייט החוזר בין הפטריוטס לרייבנס, המשחק האחרון אולי של ריי לואיס וטוני גונזאלס ועוד. מה שבטוח, השבוע הזה יעבור הרבה יותר מהר ועם תחושה הרבה יותר טובה. בימים האחרונים, התאהבנו מחדש ב-NFL ואין הרגשה יותר טובה מזו בעולם.