בעין הסערה: סיפורו של נהג המזחלות האמריקאי סטיבן הולקומב

בטיוטה הראשונה של האוטוביוגרפיה שלו שיצאה לאור לפני חודש בדיוק בארצות הברית, נהג המזחלות המצליח ביותר בתולדות הענף בארצות הברית לא כלל את המאורע המכונן של חייו: נסיון ההתאבדות הכושל ב-2007. אלא שאז התבשר סטיבן הולקומב על התאבדותו המוצלחת של חברו לשלג, גולש הסקי ג'רט פיטרסון, והבין שאם ברצונו להעלות את נושא הדיכאון בספורט על סדר היום – צריך קודם כל להעלות אותו על הכתב. הולקומב פתח לראשונה את הארון האפל ביותר של חייו, וכעת, חודש ימים אחרי שספרו - “But Now I See” - יצא לאוויר העולם בארצות הברית, הוא מצליח סוף סוף לנשום ולפנטז על מדליית זהב באולימפיאדת החורף של 2014. בין אירועי חתימות והקראות בערים שונות בארצות הברית, נשאל מה המסר שירצה שאנשים יקחו מהספר שלו והשיב פחות או יותר את אותה תשובה: "אל תוותרו. תמיד יש תקווה. תמיד יש עזרה".

התקווה, העזרה וההתעקשות לא לוותר – הן אלה שהצילו את הקריירה המקצוענית ואת חייו האישיים של סטיבן הולקומב. אבל כדי להבין כיצד הצליח לפתוח את העיניים ולראות את האור, צריך לחזור אחורה, אל העיוורון והחושך.

הולקומב (32) נולד ב-1980 בפארק סיטי, יוטה, 32 קילומטרים ממרכז סולט לייק סיטי, בעיירה שידועה בזכות תיירות השלג הפופולארית שלה ובשל פסטיבל הסרטים סאנדנס. הסביבה הלבנה, הפתוחה והאקסטרימית הביאה לכך שהמשחק הבולט בילדותו של הולקומב היה לבדוק כמה עצמות שונות הוא יכול לשבור בפעילותיו הקיצוניות. תחילה חשב על קריירה בתחום הסקי האלפיני, אולם לאט לאט החל לפזול אל עבר תחום מזחלות השלג. במירוץ הבוגרים הראשון שלו, בגיל 18, חלק מזחלת עם בריאן שיימר האגדי – דמות מפתח בסיפורו של הולקומב, אליה עוד נשוב בנקודה מאוד גורלית בהמשך.

סביב יום הולדתו ה-20, נכנס אחד הכשרונות הגדולים ביותר בענף מזחלות השלג בארצות הברית לניתוח לייזר במטרה לתקן את ליקויי הראיה מהם סבל באותם שנים. זה לא ממש עבד, ואחד הרופאים שבדק את הולקומב אבחן כי הוא סובל מקרטוקונוס, מחלה די נדירה הגורמת לעיוות בקרנית העין, וגם היום עדיין מוגדרת כסימן שאלה מסוים עבור רופאי עיניים בכל הנוגע לדרכי הטיפול בה. אחד מכל ארבעה הסובלים מהמחלה יגיע בסופו של דבר לעיוורון מוחלט, כך מספרת הסטטיסטיקה, ולמשך השנים הראשונות של המאה ה-21 נדמה היה כי גם הולקומב, שסירב לעבור ניתוח השתלת קרנית מחשש שירחיק אותו מהמסלולים, עלול לצעוד בדרך הזו. ראייתו הידרדרה על בסיס די קבוע, ואת עדשות המגע והמשקפיים שרכש נאלץ להחליף מדי מספר חודשים כדי לעמוד בקצב.

כשניסה להסביר לפני מספר שבועות לרשת CNN איך זה מרגיש, לראות אבל לא באמת לראות שום דבר, אמר: "זה כמו לפתוח את העיניים מתחת למים. אתה רואה איפה נמצאים אנשים, אבל אתה לא ממש יכול לראות מי הם. אתה פשוט יודע שהם שם. אתה לומד איך למצוא אותם לפי הקולות".

בענף בו בחר הולקומב להתחרות, יש שתי קטגוריות עיקריות: מזחלות של שני אנשים, או מזחלות של ארבעה. ובוודאי לא תופתעו לגלות שבשנותיו הראשונות בקריירה, התמקצע גיבורנו בתפקיד הנהג. כלומר: ראייתו הלכה ודעכה, ובכל זאת היה עליו לנווט כלי רכב מאורך השוקל בערך 225 ק"ג (ללא הנמצאים בו) במהירות של כ-150 קמ"ש במורד מסלול שלג מפותל במיוחד, כשמאחוריו ספורטאי נוסף או שלושה.

ובכל זאת, סטיבן הולקומב התעקש למלא פיו שלג ולא להגיד לאף אחד על מצבו.

באופן אירוני למדי, התקיים לו יחס הפוך בין הידרדרות הראייה של הולקומב, ותוצאותיו על המסלול. באמצע העשור הקודם התבשר כי חוש הראייה שלו כל כך גרוע, עד שאי אפשר היה לייצר עדשות מגע ומשקפיים שיתאימו למספר שלו. אז הוא עשה את מה שמרבית האנשים שמאבדים חוש אחד עושים: נופלים לאחורנית על שאר חושיהם. הולקומב הכיר את המסלולים בעל פה, היה מודע לכל בליטה, לכל רעש, ידע כיצד להיכנס לכל אחד מהסיבובים, ובעיקר, כפי שתיאר זאת למגזין 'טיים' לפני אולימפיאדת החורף של 2010, החל "לנהוג לפי הרגשה", ולא לפי הראיה. בראיון לפוקס ספורטס לפני מספר שבועות הודה כי בדיעבד, “אם היתה לי ראיה מושלמת, אני לא בטוח שהייתי מציג יכולת כל כך טובה. באותה תקופה לא היה שום דבר שהסיח את דעתי. כשמירוץ התחיל, לא היתה לי ברירה אלא להיות בזון". ומה היה קורה אילו פעם אחת, רק פעם אחת, חושיו האחרים לא היו מתגייסים למשימה? “היתה טרגדיה גדולה", הוא הודה, “טרגדיה גדולה שהיתה אך ורק באשמתי".

אולם, היכולת המצוינת רק אילצה את הולקומב לשקוע עוד יותר בתוך הסוד של עצמו, ובאותו ראיון לפוקס הוא סיפר כיצד עבר את בדיקת הראיה שאפשרה לו ליטול חלק באולימפיאדת החורף הראשונה בחייו – טורינו 2006. “שיננתי את האותיות שהיו על הקיר", אמר, וכן, כמובן שהוא גם זוכר אותם: “F-E-L-O-P-D. D-E-F-P-O-T-C. ידעתי שאם אהסס מספיק, יאמינו לי. אם אף אחד לא ידע שאני מתעוור, והיכולת שלי לא ירדה, חשבתי שאני בסדר. כולם התייחסו למבחן ראיה כאל בדיחה, אבל לא אני. אני הייתי חייב לעבור אותו, אז שיננתי את האותיות והמשכתי הלאה עם ההצגה הזאת".

הולקומב עבר את מבחן הראיה וסיים עם שלושת חבריו במקום השישי של אותה אולימפיאדה. אלא שלצד המזחלת אותה ניווט כמעט בנס באותן שנים, החליקה לה מזחלת נוספת, מלאה ברגשות אשם, בושה ותיעוב עצמי. שלא במפתיע, ההחלטה להפנות את אותם רגשות קשים פנימה ולא החוצה, ההתעקשות להתבודד ולא לאוורר את צרותיו בפני איש מקצוע, חברים או משפחה, הצעידו את הולקומב אל עבר המדרון הבלתי נמנע המתקרא דיכאון. “מזחלות זה לא ספורט של אדם אחד, זה ספורט קבוצתי", הסביר. “זה היה מסוכן. אני הייתי הנהג, והתעוורתי. בכל פעם שהתחרינו, החיים של החבר הכי טוב שלי או שלושת החברים הכי טובים שלי היה בידי, ולא יכולתי לראות דבר. ויותר גרוע, לא יכולתי להגיד דבר. האשמה הזאת, הסוד הזה, ממש הכביד עלי".

הכביד עד כדי כך, שלא פעם העדיף הולקומב להישאר בחדר המלון שלו בזמן שחבריו התכנסו יחדיו או יצאו לאכול, לשתות ולחגוג. מה יקרה אם לא יצליח לקרוא את רשימת הבירות שנמצאת מעל מדף הברנדי שבבר? מה יקרה אם לא יזהה את המכר שנכנס בזה הרגע למסעדה? מה יקרה אם ינסה לצפות עם חבריו במשחק טניס מכריע? לא, הוא לא היה מוכן להסתכן. אם יגלו את הסוד הגדול שלו, חשב, תישמט הקרקע מתחת רגליו. הקריירה שלו תיגמר. אף אחד לא ירצה שום קשר איתו. הוא חייב להמשיך את ההצגה, והוא חייב לשחק בה טוב, טוב מתמיד, הכי טוב שאפשר, כדי שאף אחד לא יחשוד.

ואכן, מהסתכלות על המסלול או על לוחות הזמנים והתוצאות, אף אחד לא יכול היה לדמיין שאחד הכוחות העולים בענף לא רואה ממטר, אולם בתוך תוכו של סטיבן הולקומב התחוללה סערה. “הייתי בשיא הקריירה שלי והכל עמד להתרסק", נזכר בראיון שהעניק ל-ESPN לפני כשבועיים. “הראיה שלי נהייתה כל כך רעה שזה הפך להיות מסוכן. הייתי מנותק. לא יצאתי מהחדר שלי".

ואז, לילה אחד בשלהי 2007, הולקומב הסתגר בחדרו בבית מלון בקולורדו ספרינגס, והחליט לגמור הכל. הוא לא היה מסוגל להכיל יותר את עצמו, פתח צנצנת של כדורי שינה ולגם את כולה – 73 כדורים במספר. כדי לעזור להם להחליק במורד הגרון, שתה ארבע כוסות של וויסקי. “חשבתי שאשן לנצח", כתב בספרו, “פשוט לא הייתי מסוגל לחיות עם כל השקרים ורגשות האשם".

זה לא עבד.

כעבור 12 שעות, סטיבן הולקומב התעורר באותו בית מלון בו ניסה לבטל את עצמו לדעת. במקום למהר לבית החולים, לשטוף את קיבתו או לאשפז עצמו במוסד כזה או אחר, הוא הבין שעליו לעשות דבר בסיסי מאוד: לספר את האמת. הולקומב פנה לבריאן שימר – אותו אחד שחלק איתו מזחלת כשהיה בן 18, וכעת שימש כמאמנו, והתוודה. התוודה על הכל, והודיע כי הוא מתכוון לפרוש.

שימר לא ויתר כל כך מהר, לא על אחד הספורטאים האהובים, המוכשרים והמוערכים ביותר שלו, והאיץ בהולקומב למצוא פתרון רפואי למצבו, במקביל להתחלת טיפול תרופתי שיסייע לו להתמודד עם הדיכאון. השניים ניסו אינספור רופאים שונים, ואז, כשכבר היו קרובים להרים ידיים, מצא המאמן רופא בשם בריאן וואצ'לר, שטען כי הוא מסוגל לטפל בקרטוקונוס בשני שלבים: הזרקת ויטמין לעיניים, ולאחר מכן החדרת עדשות מיוחדות מאחורי הקשתיות. מדובר היה בהליך יקר במיוחד – כ-15 אלף דולר – סכום בו הולקומב לא היה מסוגל לעמוד, סכום שלא כוסה על ידי הביטוח שלו. הוועדה האולימפית האמריקאית והתאחדות המזחלות החליטו לממן את הניתוח בעצמן, וב-6 למרץ, 2008, קיבל סטיבן הולקומב את הראיה שלו בחזרה. ההליך הרפואי שלא מרפא את המחלה אך כן עוצר אותה עבר בהצלחה כל כך גדולה, עד שנקרא כעת Holcomb C3-R.

"פתאום היתה לי תקווה בחיים", אמר הולקומב לפוקס ספורטס, “אחרי שכמעט גמרתי הכל, לא רק שהורדתי את הסוד שלי מהחזה, גם קיבלתי בחזרה את חוש הראיה. כל המסתוריות הזאת, רגשות האשם – הכל פתאום נעלם", ובראיון אחר סיפר: “בעבר לא הייתי מסוגל לעשות שום דבר. מישהו היה זורק לי כדור – ופוגע לי בפרצוף. עכשיו אני יכול להתרכז בדברים החשובים".

באותה נקודת זמן, הדבר החשוב ביותר עבור הולקומב היה אולימפיאדת החורף של 2010 בואנקובר, ואכן, ב-27 בפברואר 2010 זכה הספורטאי הביישן והשקט לגעת בגביע הקדוש, לא פחות, כשהוליך את שלושת חבריו למדליית זהב היסטורית שקטעה עבור ארצות הברית בצורת של 62 שנים (!) מאז מדליית הזהב האחרונה שהושגה במזחלות לארבעה אנשים.

כעת, חמש וחצי שנים מאז נסיון התאבדות כושל וכמעט חמש מאז ניתוח מוצלח שהציל את חייו, אחרי ארבע מדליות זהב באליפויות העולם (ושמונה מדליות בסך הכל) וארבע מדליות בסבב גביע העולם (ותשע בסך הכל), סטיבן הולקומב מביט קדימה. על הפרטים האפלים ביותר שחשף בספרו, למדו משפחתו וחבריו אך ורק בראיון שהעניק לפני כחודש וחצי לעיתון הסולט לייק טריביון, ובכך באמת שכבר לא נותר דבר שמעיק על חזו. “מדהים אותי לחשוב על המקום בו הייתי", אמר לרשת פוקס. “אבל עכשיו אני בסדר. הייתי צריך לטפל בדבר שהכניס אותי אל החושך. הייתי חייב לדבר. אם הספר שלי יכול ללמד משהו, זה שאם אתה נאמן לעצמך ומחפש עזרה, בדרך כלל יהיה משהו או מישהו שיוכל לעזור. אני רוצה שכולם יידעו על הסיפור שלי".

אם אכן יצליח להעפיל לאולימפיאדת החורף של 2014 שתתקיים בסוצ'י, רוסיה – וכרגע, אין סיבה להאמין שלא יצליח – ימשיך הולקומב להתחרות באותה צורה בה הוא מתחרה מאז שקיבל את עיניו בחזרה. “הקסדה שלי שרוטה לגמרי והראות לא ברורה", אמר לאחרונה, “אבל אני צריך לתת לעיניים שלי לנוח קצת. יש יותר מדי אינפורמציה שאני לא צריך”.

אז אם תזפזפו בטלוויזיה בעוד כשנתיים, תיעצרו על יורוספורט, ותתהו מדוע הנהג האמריקאי שנושא איתו תקוות של מדינה שלמה על הגב חובש קסדה מלוכלכת, אל דאגה.

הוא רואה הכל.

לבלוג של נמרוד עופרן

לטוויטר של נמרוד עופרן

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il