האלטרנטיבה האמיתית

בתכנית 'בועטים' של הערוץ הראשון, שמוליק לוי מבית"ר ירושלים ניפק מופע צביעות טיפוסי לכדורגל הישראלי. לוי הלין על היחס לאוהדי קבוצתו באצטדיון בבאר שבע וקרא לראשי הקבוצות להתארגן מבעוד מועד לקראת אירוח אוהדי בית"ר, שרגילים לבוא בהמוניהם למשחקי חוץ העונה. לוי רק שכח את האירגון המבזה של הנהלת קבוצתו במשחקי הבית בטדי מול הפועל תל אביב ומכבי חיפה, ואת הבלגן בקליטת האוהדים במשחק מול מכבי תל אביב ברמת גן.

לוי הוסיף ואמר שעמותת אוהדי בית"ר ירושלים אחראית העונה, בין היתר, להתבגרות של הקהל המועד לפורענות. דווקא בנושא הזה היה משהו קטן בדבריו, אבל לא יותר מכך. בעונה שבה בית"ר חתומה על האירוע הכי חמור בליגה עם זריקת המצית על הקוון, בעונה בה אוהד מכבי חיפה מוכה באכזריות מחוץ לטדי, בעונה בה מישהו זורק חפץ מהיציע על טוטו תמוז, עדיף להמתין עם ההכרזות על שינוי או התבגרות. עמותת אוהדי בית"ר היא כוח חשוב בתהליך ההבראה העתידי של המועדון, אבל עד היום היא טרם הגיעה להישג יוצא דופן. עוד לא שמענו מהם, למשל, עמדת ערכית, ברורה וחזקה בנוגע ליחס לערבים בקרב אוהדי הקבוצה.

דברים דומים אפשר וצריך לומר על עמותות האוהדים של הפועל תל אביב, שעלו השבוע לכותרות באופן די מקרי, אחרי הסערה במשחק הכדורסל של האדומים מול ברק נתניה ואחרי ההתנפלות המביישת של אלו מהכדורגל על השופט איתן תבריזי בסיום המשחק בקרית אליעזר מול הפועל חיפה. בשני המקרים, מחאות מרתקות יצרו שינויים מרתקים בקבוצות. זאת של הכדורסל היתה ללא ספק אחד האירועים הכי חשובים בספורט הישראלי בעשור האחרון, כאשר אוהדי הפועל תל אביב הוכיחו שאפשר להקים מותג מהקבר בעזרת לב ונשמה. זאת של הכדורגל קצת יותר מוטלת בספק, אבל עדיין יצרה הד אדיר והלכה למהלך כמעט היסטורי, אחרי שאלי טביב הודח וחיים רמון הומלך.

בשני המקרים של הפועל תל אביב, מהבהבים אורות אזהרה מאוד מסוכנים על הכביש עליו עלתה האלטרנטיבה. לכל אחד סיפור שונה, אבל קו אחד וברור לשניהם, והוא מאוד דומה לדברים אותם אמר שמוליק לוי מבית"ר: חוסר היכולת להעמיד את הקהל במקום ולהציב לו גבולות. חוסר יכולת להביט באמת במראה, בעומק של הדברים. למרות המהלכים המבורכים של צירוף האוהדים, להנהלות ולכוחות החדשים אין אומץ לומר לא עוד לחלקים הסוררים בקהל. להפועל תל אביב כל הזמן יש הסבר אחר לכך, אבל קשה לראות את הקבוצה הזו עושה מהלך אמיץ כמו שמכבי תל אביב עשתה עם גיא פניני. האחרון שהעז לומר משהו נגד הרגלי התרבות של הקהל הזה, כמו שירי השואה, נזרק מהר לפח הזבל של ההיסטוריה.

רצוי להתעכב על התירוץ הרווח בקרב הקהל הכאילו אנרכיסטי הזה – חופש הביטוי. בשם חופש הביטוי, מותר לנו לשיר שירי שואה, אומרים בהפועל תל אביב. בשם חופש הביטוי, אסור להעמיד אותנו לדין בגלל שירי שואה. האמת? זה נכון. זה לא רק אסור, זה גם מעוות ומטופש. אלא שהשאלה היא לא רק האם זה מותר, אלא האם זה נכון ומוצדק. האם חופש הביטוי נועד כדי לשמור על שירים חסרי פשר כאלה, או שהוא אמור להגן אלו שבאמת סותמים להם את הפה בחברה שלנו. האם אותה זכות לצעוק שירי שואה לא מתגמדת מול הבקשה של אלפי אנשים לחדול מכך, כי זה פוגע ברגשותיהם. למה זה פוגע, לא ברור. השימוש במילה נאצי הוא רווח בשפה הישראלית היומיומית, אבל מה לעשות שאנשים נפגעים מכך. למישהו בהפועל תל אביב צריך להיות האומץ להבין זאת. לכבד זאת. יש מקרים בהם חופש הביטוי מופשט מקדושתו.

קו המחשבה הזה הולך הרבה יותר רחוק: מהעובדה שבהפועל תל אביב חוששים מיחס הקהל בנוגע למכירת טוטו תמוז ועד למלחמת ההכפשות המכוערת עם שביט אלימלך, שמחקה בהינף יד היסטוריה יפה של שוער שתרם רבות למועדון. קו המחשבה הזה הוא לא הבעיה של הפועל תל אביב בלבד, אלא של רוב רובה של חברת הספורט הישראלית, שלא באמת מסוגלת להביט במראה ולצאת נגד בניה. עד שזה לא יקרה, קשה יהיה להכריז על שינוי אמיתי ומהפכה רצינית.

היה זה רק סמלי שבאותו שבוע היתה זו מכבי תל אביב של מיטש גולדהאר, שיצרה סרטון אמיתי מעין כמוהו כנגד הגזענות בכדורגל הישראלי, תוך הפניית חצים מאוד ברורים לשירים הבעייתיים של יושבי שער 11. מי שמכיר את כוחו ההרסני של הקהל בצהוב-כחול, יודע כמה אומץ צריך כדי להפיק סרטון כזה. אבל דווקא בעלים מקנדה ויו"ר מקפריסין נתנו לרעיון של הדובר עופר רונן לקרום עור וגדים. הלוואי שלעמותות האוהדים האוטנטיות מישראל היה אומץ דומה.

על פי דיווחי הטלוויזיה, 200 צופים נכחו במשחק בין הפועל עכו לרמת השרון (2:0). על פי הדיווחים בעיתונים, מדברים דווקא על 800. איך קורה כזה דבר? לכאורה, הכי פשוט לפתור את החידה העצובה הזו בכך שעכו היא קבוצה קטנה, מליגה שחווה משבר אמון בין הקהל שלה לקבוצות שלה. אותו קהל שקורא כל גליץ' מטופש על האנטי גיבורים שהוא אוהב כל כך לסלוד מהם, אבל עדיין לא ימהר לגרור את הישבן הכבד למגרשים. כמה פעמים כבר קראתם על משחקים מעוטי קהל כמו זה בין עכו לרמת השרון. אבל עדיין – מדובר במספרים שאין להשלים עימם כל כך בקלות. מספרים כאלה מלמדים על כשל חמור בשיווק ובניהול, לפני שהם מעידים על רמת הכדורגל או אמון הצופים.

כדי להתחיל להבין את הנקודה הזו, חשוב להיזכר במראות האוהדים המסכנים שתקועים באזור החנייה של האצטדיון החדש בנתניה. קצת לפני כן וקצת אחרי כן עברו אוהדי בית"ר ירושלים את אותה מסכת עינויים בכניסה לאצטדיון טדי, ומי שחשב שאלו הם רק השיפוצים במגרש בבירה, קיבל את הבלאגן באצטדיון רמת גן במשחק מול מכבי תל אביב, בו אלפי צופים נכנסו באיחור ונזרקו מיציע ליציע. זה פחות או יותר היחס לקהל בכדורגל שלנו, ואלו הם האנשים שמנהלים אותו. תבנו להם אצטדיון חדש, תשדרגו להם אצטדיון קיים – והם עדיין יטבעו בנעליים הגדולות ובאחריות המוטלת עליהם. ציון ויצמן, שמבחינה מקצועית הוא לא פחות מקוסם, הוא רק חלק מהשרשרת הזו.

העובדה שאחרי כל ההפתעות המקצועית האלה שעכו חוללה כאן בשנים האחרונות, מהרביעיה בגביע לרשת מכבי תל אביב ועד ההתבססות בליגת העל, היא מביאה מספרים נמוכים מדי גם בסטנדרטים של עצמה, אומרת משהו מעבר. היא מלמדת על מועדון שמתעקש לעמוד בפינה גם כשזה נוגע לאזור שלו. זאת בדיוק הבעיה של עכו ו-ויצמן: מקצועית הם לא פחות מסנסציה, אבל את הרעיון הם לא מצליחים להעביר הלאה. או יותר נכון – הם לא ממש רוצים. לקבוצה הזו חסר פנים, חסרה דמות, חסר מישהו שיחבר את המיתוס ויעביר אותו לתושבי האזור (או שסתם יחלק פליירים בבתי ספר, ויעשה מבצעים מיוחדים למשחקים). מתי שמעתם את ויצמן מספק ראיונות שיוציאו את הקבוצה שלו מהפינה. שיזכירו לתושבי הגליל המערבי והסביבה שיש בעכו שחקנים נחמדים שכיף לבוא לראות באצטדיון חדש: כחלון, קדוסי, בן דיין. לא נראה שלמישהו בעכו ממש אכפת מכך.

1. למרות שהפועל באר שבע היתה קצת יותר טובה, לחן עזריאל היו כמה הזדמנויות לגנוב את המשחק עבור בית"ר ירושלים. אלו בדיוק המצבים שיבחנו את העונה של עזריאל: המצבים שהוא צריך להבקיע. עד עכשיו, לעזריאל היו כמה רגעים מפתיעים העונה, עם שערים שאף אחד לא ציפה ממנו להבקיע. הצמד המדהים שהפך את המשחק מול הפועל תל אביב, השער בסיבוב מול קרית שמונה במחזור שעבר – כולם היו נחמדים ויעילים, אבל לא אלו שיעידו על היכולת של עזריאל לנפק סופסוף עונת כדורגל יציבה ועקבית.

מה שיוכיח באמת שעזריאל מסוגל לקפוץ כיתה הם השערים שבאמת מתבקש שיבקיע במשחקים הרגילים. אלו המשחקים שהוא חייב להשפיע עליהם יותר באופן כמעט שבועי. עזריאל, כך נדמה, התמכר לאירועים המקריים שירמזו למידת הכישרון שלו. אבל גם אם יהיו הכי דרמטיים ויפים, הם לא ינפו לו את תעודת הבגרות שהוא מאחר לקבל בשלוש השנים האחרונות.

2. כבכל שנה, אין מה להתלהב מרצף ניצחונות של בני סכנין. עוד עונה בליגת העל, פחות עונה בליגת העל - זה לא ממש משנה. כל עוד הקבוצה לא תסגל לעצמה מבנה ניהולי קבוע, יציב והגיוני, היא תמשיך לנוע בין מאניה לדיפרסיה. לסכנין, נכון לעכשיו, יש רק סיפור אחד חיובי בעונה הזו, וקוראים לו שלומי דורה. נדמה כי העונה, יותר מתמיד, הוא משיג את חותמת הלגיטימיות כמאמן. לא בבית שלו בהפועל חיפה, אלא דווקא באחת הקבוצות הכי משוגעות בליגה, בעונה מאוד משוגעת שלה. בעונה שממנה היא יוצאת בדרך כלל עם ארבעה מאמנים.

יש עונות שבהן הכל הולך לסכנין וקל מאוד לבלוט כמאמן. העונה הנוכחית היא אסון לכל מי שמעביר אימון בקבוצה. אלא שדורה לא יוצא ממנה מפורק. הוא לא הבריק יותר מדי, כי בכל זאת עדיין לא גדל לנו כאן מאמן על. אבל הוא לחלוטין שרד מבחנים שרק מאמנים בעלי עמוד שדרה עומדים בהם. מאמנים בעלי שם גדול משלו, לא שרדו תופת דומה.

היה מאוד מצחיק לשמוע השבוע את האנשים שטענו למהפך במכבי תל אביב בעקבות השינוי במערך של אוסקר גרסיה, שעלה לשחק עם שני קשרים אחוריים מול מכבי נתניה. זה היה מצחיק, כי לא באמת היה שינוי במכבי תל אביב מלבד הציוות בהרכב ההתחלתי. זאת עדיין אותה קבוצה חזקה, אבל מול נתניה ראינו כמה הלחץ משפיע עליה ומפריע לה. זה היה מצחיק, כי דווקא כאשר מכבי תל אביב חזרה למערך של שלושה קשרים דפנסיביים, היא כבשה את שער הניצחון המפוקפק.

אם באמת אפשר ללמוד משהו מכך, זה לא בנוגע למערך של הקבוצה. כל עוד שחקני מכבי תל אביב ימשיכו לשחק כמו במחצית הראשונה, הם יהיו פגיעים מאוד הגנתית ואנמיים התקפית בלי קשר לכמות הקשרים האחוריים. זה בדיוק מה שצריך להטריד את אוסקר גרסיה וזו אולי תמצית הביקורת נגדו, שיצאה בשבוע שעבר, אחרי ההפסד בקרית אליעזר, מעבר לכל פרופורציה. יותר מדי שחקנים לא פורחים תחת גרסיה. יותר מדי שחקנים סובלים משיטות הרוטציה שלו. יותר מדי שחקנים מאבדים מומנטום ככה: דאבור, קולאוטי, מיכה, דהאן. לכל אחד היה רגע שבו נדמה היה שהעונה מתחברת לו, אבל היציאות התכופות מדי מההרכב תרמו לכל זה לעצור בטרם עת.

גרסיה חייב למצוא את הדרך להכניס עוד שחקנים לכושר ולתת בהם יותר אמון. גרסיה חייב עוד שני סיפורי הצלחה בהרכב. הבלחות כמו זו ארנשו, שעדיין לא קיבל הזדמנות אמיתית, לא יחזיקו לאורך זמן. לא כל קבוצה תהיה נאיבית כמו מכבי נתניה במחצית הראשונה.

מה משותף לאלירן עטר ונסים כהן? מספרי המחזור

שלום תקווה: יניב קטן או חן עזרא, מי מפריע למכבי חיפה

צפו בתקצירי כל המשחקים של ליגת העל בכדורגל