כאילו אין מחר

צפו ב-62:78 של מכבי תל אביב על אלבה ברלין

במבחן התוצאה מכבי תל אביב יכולה להיות מרוצה משלושת החודשים הראשונים לעונה. היא מגמגמת, מקרטעת, אבל מנצחת; 8 מ-10 ביורוליג, 8 מ-9 בליגה, 82.35 אחוזי הצלחה.

גם במבחן האופי היא עומדת, בינתיים. אומנם, הבית המוקדם ביורוליג לא ממש היה בית מוות (בית מוות לרייטינג, אולי - רק 7.9% למשחק האחרון מול אלבה), אבל יחסית לקבוצה חדשה כמעט לגמרי, שמשחקת רוב הזמן נגד עצמה - מול מי שהייתה פעם - יפה שהיא מחזיקה מעמד.

זה לא היה קלאסי, לא אלגנטי במיוחד, אבל לא הרבה קבוצות היו מגלות אופי ומחלצות ניצחונות גם במשחקים בינוניים ומטה כפי שמכבי הציגה, למשל, בחוץ מול פרוקום ואלבה, או בבית מול סיינה ושאלון.

מכבי היא קבוצה שסובלת שנים ממאניה-דפרסיה, ולכן אופי הוא מצרך חשוב; אופי מונע נפילות. אם אין נפילות אין דפרסיה. אם אין דפרסיה השקט נשמר. אם נשמר השקט, אפשר לבנות, ליזום. לא צריך לכלות זמן ואנרגיות בניהול משברים ובכיבוי שריפות.

הגדולה של דיוויד בלאט היא שמכבי שלו, גם בקדנציה הראשונה בשנים 2002-2003 וגם בקדנציה הנוכחית, שומרת על יציבות. היא אולי לא מנצחת את כל המשחקים, וגם כשהיא מנצחת היא אולי לא רוקדת על הפרקט, אבל כשהיא מועדת היא יודעת לקום מיד על הרגליים.

הרבה מאמנים שעבדו במכבי בשנים האחרונות - עודד קטש, צביקה שרף, אפי בירנבוים - איבדו את העבודה שלהם כי לא הצליחו לעצור בזמן את המפולת. מכבי הפסידה פעמיים ברציפות, בחוץ מול סיינה ובבית מול מלאגה, אבל במשחק שלאחר מכן, בבית מול שאלון, דווקא כשנדמה היה שמכבי משותקת מפחד והצרפתים בדרך לסנסציה, משהו השתחרר אצלה; ההגנה חטפה כמה כדורים, בהתקפה ביצעה כמה תנועות נכונות, היא ניצחה ועצרה את כדור השלג.

אמנם, קבוצה טובה יותר משאלון אולי הייתה מנצלת את ערב הנפל וגונבת ניצחון, אבל זו תהייה היפותטית.

גם בעונה שעברה מכבי לא הבריקה בשלב המוקדם. למען האמת, היא גם הייתה רחוקה מלהבריק בטופ-16, אבל הצליחה להעפיל לרבע הגמר מול פנאתינייקוס, שהשכיח את כל הערבים הגרועים שניפקה עד אז.

אלא שהפעם, כך נדמה, הבעיה של מכבי כפולה: הקבוצה הנוכחית הרבה פחות טובה והרבה פחות מוכשרת מהקבוצה של העונה שעברה; והפעם מצפה לה טופ-16 שונה לחלוטין.

אם השיטה הישנה - שכללה ארבעה בתים בני ארבע קבוצות, ופיזרה את הקבוצות הטובות באמת בין הבתים השונים - הבטיחה למכבי, כמעט בכל עונה, לפחות את המקום השני בבית הטופ-16, שהוביל לרבע הגמר (בלי ביתיות, אמנם), הפעם היא תיתקל בבעיה. שינוי השיטה לשני בתים במקום ארבעה מרכז הרבה קבוצות טובות בבית אחד; קצת כמו בית הגמר הישן והטוב.

אמנם, ארבע קבוצות מבית הטופ-16 הזה (ולא רק שתיים) ימשיכו לשלב הבא - אבל גם ברצלונה, אולימפיאקוס, סיינה, חימקי, קאחה לבוראל, פנרבחצ'ה-אולקר ובשיקטאש רואות עצמן קונטנדריות לגיטימיות לרבע הגמר.

בארסה בוודאי תהיה שם; אולימפיאקוס היא עדיין אלופת אירופה, שהצליחה לשמור את מרבית הסגל מהעונה שעברה - לרבות ואסיליס ספאנוליס, אולי השחקן הטוב באירופה; פנרבחצ'ה-אולקר, על כל המיליונים ששפכה הקיץ והכוכבים שצירפה (מקאלב, אנדרסן, באטיסט ואחרים), לא יכולה להרשות לעצמה שלא להמשיך הלאה - לרבע הגמר לפחות; דושקו איבאנוביץ' כבר לא מפריע ללבוראל, שמחזיקה הרבה כלי-נשק מסוכנים ואולם ביתי מאיים; חימקי היא קבוצה עם הרבה אופי, שניצחה העונה ביורוליג שלושה משחקים בהפרש של נקודה אחת; בשיקטאש, כמו סיינה, לא נראית נוצצת במיוחד, אבל שתיהן קבוצות ביתיות מאוד.

בכלל, כל הקבוצות האלה נחשבות לביתיות מאוד. בברצלונה מכבי לא מצליחה לנצח כבר כמה שנים טובות; בסיינה הפסידה בשלב המוקדם; בחבל הבאסקים, עם האווירה האנטי-ישראלית שמספקים אוהדי ויטוריה, תמיד קשה לה; בטורקיה הקהל מעלה הילוך בשלבים המכריעים ומזרים לפרקט הרבה אנרגיות וחום, שלא לדבר על המשוגעים של אולימפיאקוס; אפילו חימקי יצרה לעצמה מבצר ביתי של ממש.

אלה לא רק תחושות, אלא דברים שמעוגנים בתוצאות: חימקי עדיין בלתי-מנוצחת ברוסיה, וניצחה שם העונה את פנאתינייקוס וריאל; אולימפיאקוס הפסידה ביוון רק לז'לגיריס (אבל ניצחה אותה בחוץ), ופנר-אולקר הפסידה בבית רק לריאל (את יתר המשחקים ניצחה בהפרש של 8 ומעלה); הפסד הבית האחרון של ברצלונה בשלב הטופ-16 נרשם לפני כמעט שבע שנים, במרץ 2006.

מכבי הנוכחית היא קבוצה שנשענת, יותר מכל עונה אחרת, על ריצה ואנרגיות; על הגנה חזקה, שבנויה במידה רבה על שיתוף פעולה מצד השופטים; בקיצור, הקבוצה הזו זקוקה במיוחד לאוהדים שלה (ותקבל אותם בכושר שיא בשלב הבא). אבל במשחקי החוץ הם לא שם. בלי האווירה התומכת של יד אליהו מכבי נראית הרבה פחות אנרגטית ומסוכנת.

כדי לצאת בשלום מהטופ-16 הזה מכבי תהיה חייבת לשמור על הבית - מה שלא הצליחה לעשות בשנתיים האחרונות - ולנצח לפחות שניים-שלושה משחקי חוץ (מתוך שבעה). כדי לצאת עם יתרון ביתיות לקראת ההמשך היא תצטרך לנצח אפילו יותר.

וזה מביא אותנו לשאלה: מי ידחוף את העגלה הזו לרבע הגמר? מי ייקח אחריות? התחושה היא שמכבי מתנהלת ללא בעל בית. גם בעונה שעברה התקבצו במכבי הרבה שחקנים בינוניים, אבל היו שם חבר'ה שיכולת לסמוך עליהם: בלו, שחורציאניטיס, הנדריקס, לנגפורד, אפילו פפאלוקאס. הניסיון והאופי שלהם השרה ביטחון שיש עם מי לצאת למלחמה; רבע הגמר מול פאו לראייה.

דווין סמית', כביכול, הוא האיש של בלאט בסגל הנוכחי - אבל עם כל החיבה לסמית', אני לא משוכנע שהוא מסוגל להוביל לבדו את מכבי אל הארץ המובטחת. ריקי היקמן משתדל מאוד, הוא גם מפיק מספרים לא רעים, אבל לעתים קרובות נדמה שהוא לא אקטיבי מספיק. בדקות מסוימות, רבות מדי, יש להיקמן נטייה להיעלם. הוא לא דורש את הכדור, מושלך לעתים קרובות אל הספסל, ובגדול לא נראה כמו רכז כריזמטי אמיתי. לפני שהגיע השוו אותו לאריאל מקדונלד הצעיר. בינתיים הם דומים, אולי, רק בקרחת.

נשארנו עם לוגאן, אליהו ואוחיון. שלושתם בלתי יציבים: לוגאן ניפק בשלב המוקדם ארבעה משחקים עם 4 נקודות מדד ומטה, ושישה משחקים עם 12 נקודות מדד ומעלה; אליהו סיים ארבעה מששת משחקי היורוליג האחרונים עם 7 נקודות מדד ומטה; אוחיון הציג שרשרת תמוהה של הופעות, עם גרף נקודות מדד קיצוני שנראה כמו תוצאות בדיקת אק"ג של חולה לב (בסדר הזה: 8, 4-, 21, 13, 0, 5, 11, 9, 17, 10).

כל עוד לא יגיע חיזוק משמעותי, מכבי תלויה בחמישייה הזו - יחד עם שון ג'יימס כמובן, שהראה שלב מוקדם מבריק. יחליט כל אחד לעצמו האם זו שישייה שהיה מסתער איתה על הפיינל פור.

שאלה אחרת היא האם כלל יש לסמוך על חיזוק שיושיע. בשנים האחרונות צירפה מכבי לא מעט שחקנים באמצע העונה: דורון שפר הגיע במהלך עונת 2002/3; ברונו שונדוב ב-2003/4; גוראן ירטין ב-2006/7; צ'רלס גיינס, די בראון, אלטון בראון וארון מגי ב-2008/9; מילאן מצ'באן ב-2010/11; דמונד מאלט ב-2011/12. מבחינה מקצועית איש מהם לא הצליח להביא שינוי או להוסיף ממד מקצועי חדש. אף אחד מהם (להוציא את מצ'באן, שחתם לחמש שנים) לא נשאר בעונה שלאחר מכן. הם נותרו שתלים זרים, שכירי-חרב לרגע, שהלכו כלעומת שבאו.

הבעיה של מכבי משולשת: לא רק ששוק השחקנים לא מבריק - הסכומים שמקציבה לחיזוק זר יקשו עליה לצרף שחקן שיעשה את ההבדל; והיא עדיין צריכה להחליט את מי לשחרר, אם בכלל.

קודם כל, השוק בינואר, מטבע הדברים, חלש ומצומצם יותר מהשוק של אוגוסט, שהקיץ היה דליל במיוחד. מכבי מנסה לבזוז כעת קבוצות שהודחו מהיורוליג בשלב המוקדם. יש מציאות, פה ושם, אבל סיכויי ההצלחה נמוכים; קל וחומר כאשר שאתה מקציב למשימה 400-500 אלף דולר - סכום שמגלם בתוכו ביי-אאוט ומשכורת.

אומנם, יזכירו האופטימיים, טרנס מוריס הצטרף להפועל ירושלים באמצע עונת 2006/7 ושינה אותה מקצה לקצה. מי שרוצה להיתלות בתקדים הנדיר הזה, שיבושם לו.

העניין האחרון הוא השחקן שישוחרר. כמובן, שניים נמצאים על הכוונת: גיורגי שרמדיני וניק קיינר-מדלי. לעומת שרמדיני הכבד והגמלוני, קיינר-מדלי נראה כמו שחקן שמבחינת מאפייניו הפיזיים עוד יכול, אם יתעשת מבחינה מקצועית, להשתלב בשיטה של בלאט; מצד שני, שרמדיני הוחתם כפרויקט לטווח-רחוק: הוא צעיר ומחזיק בסט איכויות שיש למעט מאוד גבוהים אחרים ביבשת. במכבי קיוו ששרמדיני יהפוך עבורם לנכס אסטרטגי; הבעיה שהוא לא מצליח להשתלב בשיטה של בלאט.

זו שאלה של שיקול דעת. אם יורשה לי להמר, אני מניח שמכבי תפעל כפי שהיא תמיד פועלת: תקריב השקעות עתידיות למען האינטרסים המידיים שלה. במלים אחרות, תזרוק את שרמדיני ותשאיר את קיינר-מדלי. אני לא משוכנע שזה יהיה הצעד הנכון ברמה האסטרטגית, אבל בהתחשב בבית הטופ-16 שמצפה לה ובמאניה-דפרסיה הקבועה, אין לה את הלוקסוס המקצועי להסתכל מעבר לחודש מרץ הקרוב.

אלא אם ההנהלה הצעירה תוכיח שהיא למדה משהו מהטעויות של ההנהלה המבוגרת.

ohad@walla.net.il

20:45, ערוץ 1: מכבי תל אביב - אשקלון

הכירו את יריבות מכבי תל אביב בטופ 16

טרוי מרפי הוצע למכבי תל אביב

דיווח באיטליה: ארמאני במגעים עם קרלוס ארויו