המאמן ז'ואן פלאסה (ז'לגיריס)
חיצונית, הוא נראה כמו סטיב קארל בגרסא מזוקנת. אולם לאור הניצול המקסימלי שלו את המשאבים שעומדים לרשותו בז'לגיריס, דבר אחד בטוח אין דבר או חצי דבר בינו ובין יכולות הניהול המפוקפקות של מייקל סקוט, הדמות האלמותית המזוהה כל כך עם סקוט ב"המשרד". המאמן הקטלאני קיבל החלטה מפתיעה משהו, כשהצטרף לקבוצה הליטאית במהלך הקיץ האחרון ועזב את ספרד לראשונה בקריירה. מאמנים רבים הגיעו, פוטרו או עזבו את ז'לגיריס בשנים האחרונות, בהתאם לגחמות של הבעלים של האלופה הליטאית, ולדימיר רומנוב הידוע לשמצה. אך אף אחד מהם לא הצליח לנטוע כל כך הרבה תקוות בקרב אוהדי הקבוצה כפי שעשה פלאסה. ז'לגיריס הוגרלה לבית ג', הקשה ביותר מבין הארבעה, והפכה במהרה ללהיט המרענן של היורוליג העונה. אלה לא רק שמונת הניצחונות שהקבוצה השיגה, אשר הקנו לה את המקום הראשון בבית. פלאסה מצליח להנחיל בסגל מזדקן למדי, יש שיאמרו שבע, סגנון משחק מהיר ומהפכני כולל לחץ על כל המגרש והגנה רצחנית. כמי שהתחנך בקטאלוניה על תורת האימון של המאמן הספרדי הנודע אאיטו גרסיה רנסס, הוא לא מבייש את הפירמה: הרוטציה ארוכה במיוחד, החילופים תכופים, וסף השבירה המנטלי גבוה למדי. משחק אחר משחק הוכיחה כי היא איננה אפיזודה חולפת, אלא הדבר האמיתי. אוסף הסיפורים ההזויים שסבבו סביב ז'לגיריס רק מעצימה את ההישג שלו. נראה כי שנים רבות לא הייתה תכונה כזאת סביב קבוצת הפאר הליטאית. עד כמה? עד כדי כך שבליטא כבר מעזים לפנטז על שחזור הזכייה הבלתי נשכחת ביורוליג בעונת 1998-199.
התגלית ריקי היקמן (מכבי תל אביב)
בחירת הזרים של מכבי תל אביב, או טיב קבלת ההחלטות של הקבוצה בכל הקשור לעניין, מוטלים בספק גדול מאוד בימים אלו. גיורגי שרמדיני, ניק קיינר מדלי, או דייויד לוגן, ויש שיטענו כי ניתן היה לצפות זאת מראש - מציגים יכולת מאכזבת שלא עונה על הציפיות, וייאלצו את הצהובים, ככל הנראה, לפתוח את הארנק שוב לקראת חודש ינואר ולעמול על מציאת שחקני חיזוק. אך אסור לשכוח גם את ההצלחות של האלופה הישראלית הנצחית בתחום הזה, והיו כמה וכמה כאלה בשנים האחרונות. היקמן, למשל. הגארד, שרק לפני כמה שנים נדד בין הליגה הפינית לרומנית והגיע לתל אביב כשם אנונימי לחלוטין, הוא הפתעה מרעננת. הוא התגלה עד מהרה כשחקן הגנה סולידי, חוטף מצוין, ואפילו קור רוח מרשים ויכולת להתעלות בדקות הסיום במשחקים צמודים. אמנם לא הוא השחקן שיוכל להרים מעלה את החבורה הבינונית של בלאט, אך בהחלט מדובר בשחקן משלים טוב לרמות הללו, שיכול להיות בורג חשוב בשנים הבאות.
יאקה בלאז'יץ' (אולימפיה ליובליאנה)
תגלית נוספת שנזכור משלב הבתים הוא הגארד יאקה בלאז'יץ'. הסלובני, למעשה, מעולם לא סומן כמי שעתיד להיות שחקן יורוליג. מעטים ידעו במי בכלל מדובר בפתיחת העונה. רק לשם ההבהרה: במאזנו חמש דקות בלבד ואף לא נקודה אחת בנבחרות הצעירות של סלובניה. אלא שהעונה, בגיל 22, התצוגות המצוינות במדי ליובליאנה (12.4 נקודות, 4 ריבאונדים) הפכו אותו לשם חם בקרב סקאוטים ביבשת. עם אתלטיות מרשימה ויכולות התקפיות מגוונות, הוא בקלות יכול להפוך לגרסא צעירה של מרטינאס פוצ'יוס מריאל מדריד. אולי אפילו הרבה יותר מזה. בכל מקרה, גם אם ליובליאנה סיימה את דרכה ביורוליג העונה, שווה לעקוב.
השחקן המאכזב ארון ג'קסון (צסק"א מוסקבה)
על הנייר, ארון ג'קסון אמור להיות אחד השחקנים המלהיבים ביורוליג. לאחר שנתיים נהדרות בבילבאו, הרכז המחונן לא היה יכול לסרב במהלך הקיץ האחרון להצעה מצסק"א, שהציעה שכר מפתה והייתה מוכנה לעשות הרבה על מנת לגבור על קבוצות יורוליג מפוארות אחרות במרוץ אחריו. בדמיונו, ראה אטורה מסינה כיצד ג'קסון יעבור אצלו תהליך לדומה לג'יי אר הולדן. בזמנו, המתאזרח משולח הרסן מיתן בצורה משמעותית את סגנון המשחק חסר השליטה שלו, והפך לאחד הגארדים הטובים באירופה תחת המאמן האיטלקי. ג'קסון אמנם קבוצתי ומנהל משחק טוב בהרבה מהולדן, אך יש ביניהם גם כמה קווים משיקים. התזזיתיות ההיפראקטיבית-כמעט וההגנה המצוינת מצד אחד, אך גם החולשה לכדרור יתר מצד שני. אם לשפוט על פי פתיחת העונה, הניסוי המעניין הזה נכשל נחרצות. 3.9 נקודות, אחוזי קליעה נמוכים (44% משתיים ו-18% משלוש), ויותר איבודים מאסיסטים זוהי השורה הסטטיסטית העלובה של ג'קסון בשלב הבתים. כנראה שפנטזיסט מסוגו של ג'קסון מתקשה לבוא לידי ביטוי בסגנון ההתקפה המדוקדק והמוקפד של מאמן כמו מסינה, בדומה לסרחיו רודריגס שנראה רע תחתיו בריאל מדריד. שחקן יצירתי כמותו זקוק לחופש פעולה ולהתקפות מתפרצות שאינן בנמצא אצל מסינה. רק לחשוב מה כישרון שכזה יכול היה להיות בקבוצה אחרת.
השחקן המשתפר ליאור אליהו (מכבי תל אביב)
הבית בה שיחקה מכבי תל אביב היה כנראה החלש ביותר בו התמודדה אי פעם. היכולת שלה ושל שחקניה צריכה להילקח בעירבון מוגבל, ולא אמורה להוות אינדיקציה למה שיתרחש בטופ 16, אז יפגשו בלאט ושחקניו יריבות טובות בהרבה. הכול נכון, אך בכל זאת יש משהו סמלי בעיתוי בו ליאור אליהו מונה לקפטן מכבי תל אביב, גם אם הייתה זו אך ורק ברירת מחדל. הניצנים הראשונים לכך נראו כבר במהלך מוקדמות אליפות אירופה, במדי נבחרת ישראל. האפאטיות התחלפה בערנות הגנתית. הרכות המרגיזה הרבה פחות בולטת. יכולת המסירה שהבליחה רק לעיתים רחוקות מגיעה לבקר מדי ערב. אולי זה עניין של גישה: ליאור אליהו, בגרסתו הנוכחית, הוא כמעט כל מה שרצינו שיהיה. נכון, יסודות המשחק שלו לעולם כבר לא יהיו מהוקצעים, בהגנה ובהתקפה כאחד. המחשבה עד כמה רחוק היה מגיע אילו היה מפתח זריקה סבירה מחצי מרחק ומעלה, או אם היה מוסיף עוד כמה קילוגרמים של מסת שריר לגופו הכחוש, תהדהד תמיד. אולם לפחות לפי שעה, והרבה בזכות האפרוריות של שאר חבריו לקבוצה, שהציבה בפניו אתגר ותפקיד חדש בקבוצה, ליאור אליהו חדל להיות וואן טריק פוני. לא על הגויאבה לבדה. בצר לו, דייויד בלאט זקוק לקבל ממנו הרבה יותר מזה. זה עובד. לפחות בינתיים.
סטפון לאזמה (פנאתינייקוס)
מאז עזב הפורוורד הגאבונזי את מכבי תל אביב ב-2010 לאחר עונה בינונית אחת, הוא התקשה למצוא את מקומו. בכל מקרה, לקח זמן עד שקבוצת יורוליג שמה עליו את היד שוב. הוא חתם בספרטק סנט פטרסבורג של צביקה שרף, אך שוחרר בשל בעיות בירוקרטיות. שיחק מעט בליגת הפיתוח של ה-NBA והגיע עד לאוברדוירו הספרדית הקטנה. אילולא הורע מצבה הכלכלי של פאו במהלך הקיץ, סביר להניח כי כלל לא היה מגיע לקבוצה בסדר גודל כזה. הירוקים התמהמהו, החתימו כבר כמה שחקנים על העמדה שלו, אך בסופו של דבר ההחתמה המאוחרת שלו השתלמה להם בגדול. ככל שהעונה התפתחה, לאזמה הפך לאחד משחקני המפתח בסגל של הירוקים. אם במשחק פתיחת העונה שיחק 3 דקות ולא תרם, בכל אחד מהמשחקים הבאים היה שחקן הפנים היציב ביותר, ומעמיד ממוצעים של 10.1 נקודות, 6.4 ריבאונדים ולא פחות מ- 2.5 חסימות למשחק. הגנתית, לאזמה תמיד השתייך לרמה הגבוהה ביותר ביורוליג, אך כעת נדמה כי גם ההתקפה ויכולת הסיום שלו השתפרה משמעותית, עם 70% מדהימים מהשדה. למכבי תל של בלאט הוא דווקא היה יכול להתאים.
המועמדת לזכייה
דווקא העונה, קשה מאוד להצביע על קבוצה פייבוריטית אחת. בניגוד לשנים קודמות, לא ניתן לשים את האצבע על מועמדת טבעית לזכייה, כפי שבמידה רבה ניתן היה לעשות בנוגע לצסק"א בעונה שעברה, או על ברצלונה לפני שנתיים. השתיים האחרונות עברו מתיחת פנים במהלך הקיץ האחרון וגם אם הן מחזיקות בסגלים המוכשרים ביותר, הרי ששתיהן עדיין לא נראות רמה מעל יתר הקבוצות. אולימפיאקוס חזרה לעצמה לאחר פתיחת עונה חלשה במיוחד ונראית פשוט מצוין בתקופה האחרונה. ריאל מדריד בעלת הפוטנציאל הנפיץ לרגעים נדמית אפילו כמי שמוכשרת יותר מצסק"א וברצלונה, אך חוסר היציבות שלה בין ותוך כדי משחקים בהחלט עלולים לפגום קשות בסיכוייה. ובכל זאת, אם צריך להמר: ברצלונה. ההגנה המופתית שהציגו הקטלאנים בשנים האחרונות איימה להישכח עם עזיבתם של כמה מעמודי התווך שלה מתחת לסל, כמו בוניפס נ'דונג, פראן ואסקס או קוסטה פרוביץ'.
אלא שעד מהרה התברר כי צ'אבי פסקוואל מצליח לרתום גם שני שחקני הגנה בינוניים (במקרה הטוב) כמו אנטה טומיץ' וניית'ן ג'וואי לטובת העקרונות ההגנתיים שלו ומחביא היטב את חסרונותיהם. יחד עם פיט מיקאל, אחד השומרים הטובים באירופה, שחזר לכושר לאחר פציעה ארוכה, ההגנה של ברצלונה ממשיכה להיות מהמשובחות שנראו אי פעם ביורוליג. גם הירידה בכושרו של חואן קרלוס נבארו, ופציעותיו התכופות, מאלצים את אלופת ספרד להיתלות בו פחות גם מבחינה התקפית. הכלים מגוונים בהרבה. ואם ארזם לורבק, שמציג עד כה יכולת בינונית ומטה, יחזור לעצמו, אבוי למי שתיקרה בדרכה.